מה אומר ומה אדבר, קשה עלי הכתיבה. כמה דמיון צריך כדי לבדות דמויות ולהלביש אותן במחלצות של מחשבה דיבור ומעשה? וכיצד בודים לבדיות רגשות שלא היו ולא נבראו, וכולי-האי-ואולי משל היו? קשה עלי הכתיבה. עיתים מרחם עלי בעל הרחמים ומראה לי מעשים שהיו.
ומעשה שהיה כך היה. אמת, משעה שבא לידי אותו מעשה ועד שירד אל הקולמוס נשתנה במקצת, מתוך שחס אני על כבודם של כמה מגיבוריו, ועוד יותר מכך חס אני על אותם שני כשרים שאינם חפצים בפרסום מעשיהם הטובים. כבר הזהירונו חכמים על הצדקה והחסד, שמשעה שנתפרסמו עלולים הם להיות לרועץ לעושיהם. אך סהדי במרומים כי רק את השמות העלמתי, בדיוק כפי שהבטחתי לידידי, והשאר כולו נותר ממש כשהיה.
לא בי עצמי אירע אותו המעשה, אלא רק שמעתיו מפי בעליו, ואף-על-פי שארבע שנים חלפו מאותו היום, עדיין צמרמורת מרעידה את גווי בשעה שעולה זכרונו לפני.
ערב אחד בחולו של מועד נכנסתי לשעה קלה אצל ידידי ורעי, לצורך מסויים. מצאתיו יושב בסוכתו ופניו מאירות. שמח רעי לקראתי, ומיד טרח להגיש לפני מיני מזונות מתנורה של זוגתו. ולא רק מפני שמצטיין הוא בהכנסת אורחים, אלא אף מפני שאין מנהגנו לברך על ישיבת הסוכה אלא אם כן אכלנו בה פת, ולכל הפחות מיני מזונות. שברכה שלאחריהם מעין ברכת הפת היא.
עוד אני עסוק בשבח העוגיות הנפלאות, ולפתע החלו עיניו של ידידי זולגות דמעות. טיפות טיפות נושרות בנחת בזו אחר זו על לחייו ועל זקנו. ברי היה לי תיכף כי אין אלו דמעות של צער, חלילה, שהרי כבר נצטווינו בתורתנו הקדושה על השמחה בחג. זאת ועוד, פניו המאירות העידו כבי תרי כי שרוי הוא בשמחה, ואפילו בהתרגשות. התרגשות עזה.
"אתה פשוט לא תאמין" הוא מלמל. "אושפיזין זימן לי השם יתברך".
סילקתי בפראות מחשבת הבל. חבר אני ורֵעַ, אך אושפיז? קצת מוגזם, הלא-כן? לא. וודאי שלא אלי התכוון.
תליתי בחברי פנים שואלות, והוא נתרצה. ותנאי קודם לסיפור: "אספר רק לך, ובלבד שלא תספר את הסיפור כצורתו לשום נברא שבעולם".
מיהרתי לתת את דברתי, ומיד פתח זה בדבריו.
"וודאי מכיר אתה את איציק שכני. ערב חג הסוכות לאחר שחרית ניגש אלי והוציאני אל חצר בית הכנסת, לקיים מאמר הגמרא שאין יועצין אלא בשדה. בקול נמוך שאל אותי אם ידי משגת לתת לו כך-וכך בהלוואה. "ערב חג הוא היום, ואין בידי כלום לצרכי החג" הוא לחש. השבתי לו כי אין לי, אך הבטחתי שאשאל בין החברים מי יכול לסייע.
נפרד ממני מבוייש במקצת. משעה שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות לכמה גוונין. ומה לעשות?
שבתי אל מבואת בית הכנסת, והנה אברם לפני. תמיד נעים לפגוש באברם. קמטים של חיוך מוכנים ומזומנים בזוויות עיניו, וצהלתו על פניו תדיר. "אברם, אולי יש לך קצת כסף-מעשרות? יש לנו חבר שזקוק בדחיפות"... אברם פרץ בצחוק אדיר. "תגיד, אתה צוחק עלי? אני הולך לשֶבֶת בחושך בחג הזה. ניתקו לי את החשמל ואין לי לשלם"...
עברתי לחבר הבא שנקרה בדרכי, וממנו לזה שלאחריו. מעטים נתנו בידי מהמעט שבידם, ואחרים סיפרו, מי בחיוך מבוייש ומי מבויישים ללא חיוך, כי להם עצמם אין פרוטה לפורטה להוצאות החג.
מעשה שטן או מעשה אלוקינו, או שאולי היינו הך הוא – מאחר ששלח אלוקינו לשטן לעשות מעשיו. כך-או-כך, עד לתפילת מנחה-גדולה הובררה לי התמונה כולה. רבים מהחברים שרויים במצוקה איומה, ואין לאל ידינו לעזור. איציק, אברם, שמואל כהן, שלומי, צ'יקו, אפרים וישראל. לשמואל היה לולב ללא אתרוג, ולישראל אף לולב אין. כמה מאות בודדות אספתי בדי-עמל, ואין הקומץ משביע את הארי, לא כל שכן אריות רבים, הם ולביאותיהם והכפירים"...
הנהנתי בראשי. מכיר אני היטב מצבים כאלו, אף מכיר אני את רוב האנשים. כולם אנשי מידות ויראי שמים, שאיתרע מזלם איש-איש באשר התרועע לו.
ובינתיים הפכה השעה הקלה לשמה נכנסתי לבקר את ידידי, לארוכה. נשכחו העוגיות, אף נשכחה ממני מטרת בואי אל ידידי, שישב בניחותא ולחייו סומקות והמילים משתלשלות מפיו כאותן שרשרות צבעוניות המעטרות את קרשי סוכתו.
לגם ידידי ורעי מכוסו, והמשיך. "האחרון אליו עוד לא ניגשתי היה פלוני. איש תם וישר הוא פלוני, אך אין הוא מאלו שהפרוטה מצויה בכיסם על-פי-רוב. למען האמת, לא נזדרזתי להיכנס אל ביתו, אולי מפני שחששתי כי במקום שיהא הוא מן הנותנים, אאלץ לצרפו אל רשימת הנזקקים לקבל. לסוף נקשתי על דלתו. ריחות טובים עלו באפי כשנכנסתי, בשר ודגים וכל מטעמים. "לפחות אין הוא נזקק ככל הנראה", הרהרתי. קיבל פלוני את פני כשמגבת מונחת על כתפו וכיפתו מוזחת לו על הקודקוד. חובב בישול הוא פלוני, ומהדר בהכנת תבשילי השבת והחג.
כששמע לשם-מה באתי, הרצינו פניו. הוא שלף שטר נאה ונתן בידי, תוך שהוא ממלמל: "הלוואי ויכלתי לתת יותר". הודיתי לו על עזרתו, ופניתי לצאת.
בעודי יורד בכבדות במדרגות, שמעתי את פלוני צועק אחרי: "חכה רגע"! המתנתי עליו והוא מדלג על מדרגות הבניין שתים-שתים ושלוש-שלוש.
"שמע", הוא פנה אלי. "לפני זמן קצר, שלא כדרכי, הרווחתי ברוך ה' סכום נאה בעסק מסויים. לדאבון לב זקוק אני לכל הכסף לשם קיום מאמרם ז"ל "פריעת בעל חוב מצווה", ואת כספי המעשר חילקתי כבר לחברים בעת שנסעו לאומן לקראת ראש השנה. אמנם, שתי מחשבות מנקרות במוחי. ראשית, אינני יכול לסבול את המחשבה על אנשי-שלומנו השרויים בצער בחג. ושנית, יודע אני כי עלי לפרוע את חובותי רק בעוד זמן מה, בתחילת חשוון. ראה איפה מה נעשה. קח ממני כעת כמה שצריך עבור כולם, ובמזומן. רק דע שמוטל עליך להחזיר לי את הסכום בשלמותו תוך כמה שבועות"...
"חשבתי רגע, והסכמתי. ראית איזה צדיק"? שאל ידידי בעיניים נוצצות. כלל לא עלה בדעתו להלל את עצמו על שהעמיס על שכמו החזר הלוואה של כך וכך אלפים בעבור חבריו...
"אתם שניכם צדיקים גמורים" אמרתי מעומק הלב. "הלוואי ותהי אחריתי כמוכם, בעלי צדקה אמיתיים ומזכי הרבים".
ידידי הניף זרועו בביטול: "פלוני הוא הצדיק האמיתי, לא אני" הוא אמר. "חיש-קל ספר פלוני לידי חמשת אלפים שקלים טבין ותקילין בשטרות אדמדמים. צירפתים למעט שכבר היה בידי, רצתי מהר וחילקתי ארבעה מהם לכל משפחה, כדי שיספיקו עוד לקנות להם את כל צרכם לפני התקדש זמן שמחתנו.
בלילה ישבתי בסוכתי שמח וטוב לב. לא חשבתי כלל על החוב, בטוח אני שזה שלו הכסף והזהב כולם, יחזירוֹ מהר. העברתי במוחי בטוב-לבב את שמותיהם של חברי, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שזוכים גם הם לשמוח בשמחת החג ביחד עם כל בית ישראל"...
והנה חזרו עיניו של ידידי ורעי לדמוע.
"פתאום זרח האור במוחי – השומע אתה? כי את האושפיזין הקדושים זכינו להאכיל ולהשקות. לא פחות ולא יותר. האינך מבין? אברם ואיציק, ישראל – הוא יעקב, צ'יקו-משה ושמואל כהן שנתקדש בקדושתו של אהרן, אפרים בן יוסף הצדיק ושלומי הוא שלמה בן דוד מלכא משיחא"...
נותרתי פעור-פה. שבעת האושפיזין. געוואלד, געוואלד...
למותר לציין כי עד למוצאי שמחת תורה זימן המזמן לידידי את כל הסכום הנדרש, וחזר המִלְווה בשלמותו למַלְווה.
אשרי היודע כי ממונו הוא מאת הבורא יתברך, ואשרי שאיננו קופץ את ידיו לאחיו האביון. אשרי המבין כי מעשה צדקה הוא עשיית צדק. אשרי העושים, ואשרי המְעַשים.
אשרי מי שמעשיו מטעימין לו מעין העולם הבא כבר בעולם הזה, ומהנים לו מזיו השכינה.
יהי חלקנו עימהם.
