תדע כל אם ערבייה

רבים מאוד הזדעזעו מדבריה של מיכל פרומן שנדקרה על ידי מחבל צעיר בתקוע. התיאור האישי והאוהב כמעט שלה למי שניסה לקפח את חייה היה נראה מוזר ואולי אף מעבר.

מי שניסה לשייך את המבט הזה לטיפוסים הזויים ושוליים זכה לשמוע אתמול את רזי ברקאי, מגיש תכנית אקטואליה באחד מגופי התקשורת החזקים במדינה, לגמרי לא "טיפוס הזוי" קונבנציונאלי. כהצדק להחזרת גופות מחבלים לידי משפחותיהם שיביאו אותם לקבר ישמעאל, השווה האדון ברקאי בין כאבה של אם שכולה יהודייה, שבנה החייל נהרג במערכה, לכאבה של אם ערבייה שבנה יצא לבצע פיגוע ונהרג כשנוטרל.

אל תטעו, השיב האדון ברקאי, אני לא כזה שמאלני קיצוני. ברור שהחייל שנהרג על משמר המולדת הוא גיבור וצדיק והמחבל ה'פלסטיני' הוא רוצח שפל, אבל הכאב האישי של האם, הוא זהה אצל משפחת החייל הגיבור והמחבל הנאלח, ניסה לתרץ עצמו השדרן הבכיר.

גברת פרומן ואדון ברקאי הם רק דוגמא קטנה לגישה רווחת: מאחורי כל מחבל יש סיפור אישי כואב. אי אפשר להביט על המציאות רק מתוך הזהות הפוליטית-דתית-היסטורית שלה.

אפשר לנסות ולהאבק בתפיסה הזו עצמה – עד כמה לתת ביטוי לרגש האישי בסוגיות ציבוריות? האם זה בכלל מעניין? אבל אני רוצה דווקא להישאר במגרש של ה'רגשנים'. האם באמת מי שינסה להביט במשקפיים הללו של "הסיפור האישי" ייאלץ להזדהות עם רזי ופרומן?

נראה שההבדל בין מי שמבקש לדחות את דבריהם למי שמגבה, או לפחות מבין, את המבט הרגשי-פרטי הזה הוא כמה מקום נותן האדם לחוויות הרגשיות בחייו. יאמר לך פעיל "זכויות אדם" שמבקר ומסייע למשפחות מחבלים: "עזוב רגע את כל האידיאולוגיות הגדולות, נסה לרגע להביט בנער הערבי שזורק עליך אבן מחוץ למשקפי הזהות שלך. איך אתה יכול להתעלם מהעולם הרגשי שלך שקורא לך להבין שהמחבל שבא לדקור אותך הוא לא רק אויב אלא אדם עם סיפור אישי-משפחתי, הוא בסך הכל מבולבל ומבוהל. נסה להביט לו בעיניים".

ובכן, מי אמר שזה לא נכון? האם אנחנו רוצים לחיות עם רגש נכבש כל חיינו? האם אנחנו רוצים להיות אנשים קרי מזג שמונחים על ידי תובנות מונחתות? אולי באמת צריך להתחיל להסתכל לאויבינו בלבן של העיניים?

הטענה של כל אותם מחבקי המחבלים מתמקדת בדיוק בנקודה הזו. הם רוצים להסביר לכולם שהם אנשים עם לב והאחרים שכחו את הלב מזמן או מתעלמים ממנו במודע באצטלה של אידיאולוגיות. ואת הטענה הזו צריך לנצח במגרש הביתי שלה.

אנחנו מסרבים להקשיב לסיפורים שלכם על סיפור חייו של המחבל לא בגלל שאנחנו אטומים לרגשות אלא בגלל שאנחנו בנויים עם עולם רגשי הרבה יותר מפותח. אנחנו לא אנשים קרים אלא יהודים חמים.

עולם רגשי שבנוי כולו רק מהכאן ועכשיו הוא לא עולם של כנות ועומק, כפי שמנסים אבירי זכויות האדם ללמד את כולנו, אלא בדיוק להפך – עולם של רדידות. מי שכל תודעת החיים הלאומית שלו והדבקות שלו בקב"ה ובדבריו לעם ישראל אינם מסוגלים לחדור לעולם הרגשי שלו, שנשאר כולו כבוש ברגשות צפים של סיפורים אישיים, הוא אדם עם עולם רגשי מאוד נמוך ולא מפותח.

יהודי שפוגש מחבל לא צריך לכבוש את עולמו הרגשי אלא להגיע עם עולם רגשי מספיק יציב ומפותח שמסוגל לראות בו חלק מגוף גדול שנלחם בכל היקר לנו בכל הכח. עם שלימות אישיות כזו נוכל להתייצב למערכה ובעז"ה לנצח.