"אבא להתראות, נקמה בקרוב"

למאמר באנגלית >>

שעות בודדות לפני כניסת שבת פרשת "ויחי", ליוו אלפים למנוחת עולמים את הראל שרביט הי"ד, קצין צה"ל שנהרג בצפון רצועת עזה. מעל קברו, בבכי וזעקות, שרו בני המשפחה והחברים את הפיוט "ארץ הקדושה" שהיה שר בכל הזדמנות.

 "אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה יְקָרָה חֲמוּדָה, לְתוֹרָה וּתְעוּדָה תִּקָּרֵא דְרוּשָׁה", כתב רבי אברהם סלאמה. מילות הפיוט הזה כמו הנחו את דמותו המורכבת של הראל שכה כסף לגאולה. 

קופצני ופעלתן ודעתן עם רגישות מופלאה מבפנים, רגישות שלא אפשרה לו לשתוק מול עוול גם כשמולו קצין בכיר, אבל גם לא להוציא דיירת שלא שילמה לו חודשים שכר דירה.

הפיקוד הבכיר גינה

"מטמא את המדים", ככה כתב רועי שרון מתאגיד השידור הציבורי לפני כמה שבועות על הראל הי"ד ודרש לסלק אותו מצה"ל. מי יודע? אם שרון היה מצליח במאבקו אולי הראל עוד היה איתנו.

מה קומם את רועי שרון ואחריו את בכירי צה"ל ב"מילואימניק הסורר"? שרביט הצטלם נוטע עץ באזור דוגית תיבנה ותיכונן בצפון רצועת עזה, קרא לחזור לגוש קטיף שכל כך אהב, לשחרר את אריאל דנינו שיושב במעצר מנהלי בלי משפט ואת עמירם בן אוליאל שהוא כל כך האמין בחפותו ופעל לשחרורו במטה "צדק לעמירם".

 "מטמא את המדים? מטורף. אבל תראו את התגובות - כולם בצד שלי", ככה הראל כתב לחברים שלו על רועי שרון ופנה אלי, שהפצתי לבקשתו את הסרטון, וביקש שאגיב לו. "לוחם צה"ל שמסכן את חייו בכל רגע נתון. יש גבול", כתב לי בכאב. "אל תתרגש, ה' איתך", עניתי.

בסופו של דבר דיווחו הכתבים שצה"ל החליט לגנות את הסרטון ולתת הערה לשרביט. שרביט כתב לי בתגובה לציוץ של העיתונאי יואב זיתון שהוא בכלל עדיין לא עודכן בהערה. "איך זה יכול להיות שצה"ל החליט לגנות ויואב זיתון ואף אחד בכלל לא דיבר איתי", שאל אותי. "מעניין מה קורה במערכת, הכל רקוב". לחברי המחזור שלו בישיבה לצעירים כתב: "צה"ל בא לקראתי והחליט שאני יכול להמשיך לסכן את חיי למען עם ישראל. תודה רבה!", מילים שמקבלות כעת משמעות מצמררת.

איש אמת

"בקורס קצינים הדיחו אותך", סיפר אביו מעל הקבר. "למה? כי אתה איש אמת! לא תמיד מוצא חן בעיני המפקדים עם הקונספציה הקודמת, ואני מקווה שזו הקודמת, שאומרים להם את האמת. ובכוחות נפש עצומים חזרת לכל המסלול וסיימת קורס קצינים".

לאירוע נטיעת העץ קדמה ההדחה של הראל מגזרת בנימין לשם התגייס בתחילת המלחמה. אחרי הריסת הפיצריה בחווארה הוא פנה אלי ב-4 לפנות בוקר כדי לקבל את המיקום של הפיצריה בסילוואד שפרסמה גם היא את הפיצה שלה עם תמונת אחת החטופות. הדם שלו רתח והוא דרש ללכת עם חייליו לבצע הריסה גם שם. מאז היינו בקשר לאורך הלחימה כאשר שוב ושוב כאב לו כבוד ישראל וסיכון הלוחמים.

כששמע שאלוף הפיקוד פוקס הורה הפעם רק לאטום את הפיצריה עם לוחות ברזל במקום להרוס אותה, וחלק מהנימוקים היו שאין כלים, כבר התחיל לבדוק אופציה לגיוס טרקטור אזרחי... כזה היה – לא נח לרגע.

בפעילות האיטום בליל שבת שלאחר מכן קצין בכיר בחטיבה ראה ששרביט וחייליו דרכו נשק מול ערבים שירו עליהם זיקוקים. הוא החל לנזוף בהם. קצין זוטר אחר היה אולי שותק אבל לא שרביט, איש אמת שלא הרכין ראש בפני קצינים בכירים כשראה עוול, גיבה את חייליו ואת דריכת הנשק בסיטואציה. הויכוח הוביל להדחה שלו כבר במוצאי אותה השבת.

אביו סיפר מעל הקבר הטרי בהר הרצל כי לא ידע אם לשמוח או להצטער. "אמרתי יאללה – לא רוצים לא צריך". אבל הראל לא ויתר, הפך עולמות וחבר לכוחות צה"ל בגבול עזה. "במלחמה הזאת הכרנו מושג של נלחם להילחם", סיפר אביו. "הראל התחיל טלפונים עד שהגיע ליחידת ניוד של גבעתי אבל זה לא הספיק לו. אני מקבל ממנו טלפון והוא אומר לי אבא זה לא מספיק לי אני הולך ל-551".

אלעזר, חברו הקרוב שאיתו לחם ספד לו וסיפר שכשהראל ביקש להצטרף אליו הוא הזהיר אותו שהוא עצמו נפצע וחלק מהחפ"ק שלו נהרג. "מה, זה ממש מסוכן?" הראל שאל, "כן", אלעזר השיב. "יופי, אז אני רוצה להילחם לצידך", הראל ענה.

כל בית מזכיר לי למה אני נלחם

הַר הַמּוֹרִיָּה מְעוֹנָהּ הַמִּקְדָּשׁ הַנּוֹרָא

לְכִסֵּא שְׁכִינָה וַאֲרוֹן הַתּוֹרָה

וַעֲבוֹדָה טְהוֹרָה וְשֻׁלְחַן הַפָּנִים

לְכַפֵּר עֲוֹנִים מִזְבֵּחַ נְחוּשָׁה

להראל היה ברור לאן הוא נכנס ומה מטרת הלחימה. כמו שהקליט לחבר שעלה להר הבית: "אתה הולך להר הבית זה תורף העניין וזו נקודת המלחמה, אנחנו ננצח שם, אתה לוחם על הר הבית אחי, מבחינתי זה שאתה הולך להר הבית זה הניצחון שלנו ומבחינתי תפיץ את ההקלטה הזו", הקליט הראל.

"כל בית שאנחנו נכנסים בעזה, מח"ט גבליה, מג"ד גבליה ומ"פ ג'באליה - יש תמונה אחת של אל אקצא, של השיקוץ. והם לא מרפים ולא נחים ומזכירים לנו, באמת כל בית מזכיר לי למה אני נלחם ולמה אנחנו נלחמים פה".

הראל לא השאיר חזית ריקה במשולש של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

היה עולה להר הבית מקום המקדש, ארגן קבוצות לשמירה על מזבח יהושע בהר עיבל, היה פעיל במטה "צדק לעמירם" במלחמה על חפותו של עמירם בן אוליאל, וכל כך אהב את ארץ ישראל ורצה את אבניה ועפרה בחוות עמק תרצה שהקים עם אחיו בבקעת הירדן.

בְּאַרְצוֹת הָעַמִּים אֵין עֲרוֹךְ הֲדָרֵךְ

בָּרוּךְ שֶׁבְּחָרֵךְ לְעַמּוֹ יְרֻשָּׁה

הוא העביר שיעורים בכולל וחברו ללחימה אלעזר סיפר שלפני כל כניסה לעזה היו מחפשים "בנרות" מקווה לטבילה. "איזה צדיק היית, לפני כל יציאה לקרב היית אומר פסוקים ואני חוזר אחריך – "ארדוף אויביו ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

אחיו דוד סיפר בהלוויה שדיירת קשת יום ששכרה דירה מהראל לא שילמה שכר דירה כמה חודשים והוא נאלץ בלית ברירה להגיע ולבקש שתצא. "כמובן שהדיירת נשארה לגור שם והראל עוד הביא לה כסף משלו", סיפר האח. כזה היה הראל.

בשיחות שניהלנו לאורך המלחמה הוא לא התרגש מרועי שרונים למיניהם. הוא כל כך האמין בעם ישראל הבריא והחזק שיתנער מכל הקליפות והכבלים של התקשורת העוינת והגיס החמישי שחדר לתוך רשויות המדינה ולפעמים גם לתוך צה"ל. "חייבים לנצח", חזר ואמר וניסה לשכנע אנשים לבוא לגוש קטיף. "אם זה לא יבוא מלמטה זה לא יקרה", אמר לי.

"לְבָבוֹת יִכְאָבוּ עֵינַיִם תִּבְכֶּינָה

דְּמָעוֹת יִשְׁאָבוּ יָדַיִם תִּרְפֶּינָה

יַעַן כִּי נְתוּנָה חֶמְדָּתָהּ לְחֵרֶם

כְּסֻכָּה בְכֶרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה"

"לא נתפשר על פחות מגאולה שלמה"

כשידידיה אליהו הי"ד נפל בקרב לא רחוק ממנו הוא תמצת לי את המצב.

"זה מטורף אחי. המון המון מתנחלים מתים, אתה שם לב?. אין זמן לבכות, אין זמן להכיל את כל הטירוף הזה. זה כמו לשתות מים בשלוקים מג'ריקן ענק. אתה לא יכול להכיל את זה, עזוב. חייבים לנצח".

ביום חמישי צלצל הראל לאביו לעדכן שנכנס שוב לעזה. "אבא אנחנו נכנסים לעזה, זה הקרב האחרון. והמילים האחרונות בשיחה היו – "אבא להתראות – נקמה בקרוב". כבוד ישראל!", ספד האב.

ח"כ לימור הר מלך שהכירה את הראל מהפעילות הציבורית שלו ספדה לו וסיימה בדברים ברורים ומחזקים.

"היום "גדול כים שברך". אין דבר שינחם את עם ישראל חוץ מגאולה שלמה. שום דבר. אנחנו עומדים היום בתפילה מול בורא עולם ואומרים לו הבט משמיים וראה, לא נתפשר על פחות מגאולה שלמה. לא רוצים את מה שהיה, לא רוצים שום דבר מזה, לא רוצים לחיות בגלות ולחשוב שזה אזור הנוחות שלו. רוצים גאולה שלמה. וזה הראל".

עַד יָקִים חָרְבוֹתַיִךְ אָדוֹן הַמִּתְנַשֵּׂא

וְאוֹתָךְ יַעֲשֶׂה בְּרִיאָה חֲדָשָׁה