רבי פנחס הורוויץ, נודע כ'בעל ההפלאה' על שם סדרת ספריו, נולד בשנת תצ"א לאביו רבי צבי הירש, רבה של טשורטקוב. בבחרותו למד מפי אביו; לאחר נישואיו אצל אחיו, רבי נחום; ואחר כך עם אחיו רבי שמעלקא מניקלשבורג, ובתקופה זו כתב את רוב חידושיו. שני האחים למדו משך תקופה בווילנא כתלמידי הגר"א, והתקרבו לחסידות בהשפעת תלמיד נוסף של הגר"א שהיה לחסיד – רבי אברהם מקאליסק. בשנת תקל"ב התמנה רבי פנחס, בתמיכת המגיד, לרב וראש ישיבה בפרנקפורט דמיין, בירת יהדות אשכנז של אותם ימים (כשבין תלמידיו שם היה ה'חת"ם סופר'). רבי פנחס נפטר בד' תמוז תקס"ה בהיותו בן 74, ומנוחתו כבוד בפרנקפורט.
רבי פנחס בא פעם לעיר ניקלשבורג לבקר את אחיו רבי שמואל שמעלקא, אב"ד דניקלשבורג. רבי מרדכי בנעט למד אז אצל רבי שמעלקא, בחדר מיוחד. עבר רבי פנחס על יד החדר ההוא, פנה אל רבי מרדכי ואמר: אברך יהיה חוטא?! הגאון ר' מרדכי בענט, בשמעו את הדברים יוצאים מפה כבוד קדושת הגאון רבי פנחס, עשה חשבון הנפש, ולא מצא בנפשו דבר שבגללו יהיה נקרא חוטא.
ויספר הדברים לרבי שמעלקא, שאחיו אמר עליו שהוא חוטא, ואינו מוצא בעצמו, ואינו יודע במה לתלות. ויאמר לו, שבשעה שישב עם אחיו לסעוד, ישאל אותו מה כוונתו שאמר לתלמידו שהוא חוטא. כששאל זאת, ענה רבי פנחס: תלמידך יושב בתענית, וזה מטריד אותו ואינו יכול להתעניין בלימודו. וחז"ל אמרו, שתלמיד חכם היושב בתענית והתענית מביאתו לידי ביטול תורה, נקרא חוטא.
מדוע לא הוכיח רבי שמעלקא בעצמו את תלמידו? נראה הדבר תלוי בחילוק יסודי בגישתם של האחים, שבאה לידי ביטוי בנקודות נוספות. רבי פנחס, למשל, נמנע מהנהגת חצר חסידית בפרנקפורט כדי להמנע מן המחלוקת, ואף בנוסח ספרד לא התפלל כי אם ביחידות, ולא כשעבר לפני התיבה. בהנהגתו של רבי שמעלקא לעומת זאת, היה פן של התעלמות מענייני העולם. בעירו ה'ייקית' נהג כאדמו"ר חסידי בלא התחשבות בסערה שעורר, ואף חינך את תלמידיו ברוח זו.
לפיכך כשהוכיח בעל ההפלאה את רבי מרדכי, לא העלה האחרון בדעתו שהחטא קשור לתענית בה הוא יושב. למרות זאת, הדבר נוגע לליבו והוא פונה אל רבי שמעלקא. הצדיק מתעניין אצל אחיו לסיבת תוכחתו, וכשזה משיב, הוא מוכיח בעקיפין גם את אחיו הגדול על דרכו.
המחשה נוספת להבדל בין דרכיהם של שני האחים נמצא בסיפור הבא:
אשתו של הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג התאוננה לפני גיסה רבי פנחס הורוויץ, שאחיו הרב אינו מדבר עמה אף דיבור אחד, זה עידן ועידנין! ויבטיח לה רבי פנחס שידבר אודות זה עם אחיו הרב. כשישבו לסעודה, אמר רבי פנחס לאחיו הרבי שמעלקא: מפני מה אינו מדבר עם הרבנית לפרקים קרובים, ואדרבה, אינו מדבר עמה אף דיבור זה עידן ועידנין?
ויאמר רבי שמעלקא: אמשול לך משל. מי שיש לו חנות של פנינים ואבנים טובות, ובתור עומדים לקוחות וממתינים על תורם, שגם הם יקנו מהסחורה הטובה – הייתכן שיאמר בעל החנות להלקוחות שיעמדו כשעה עד שידבר עם זוגתו דברי קירוב? הלא למשוגע יחשב! והנמשל מובן. ויאמר רבי פנחס: אף שדבריך אמת, מכל מקום "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ודרוש לבעל לדבר ולקרב את אשתו מעת לעת, ולדבר על לבה מזמן לזמן.
משני הסיפורים מתחדד הציור שבבית מדרשו של רבי שמעלקא היו מופשטים מהגשמיות ומענייני העולם הזה. נקודה זו מסבירה גם את הנהגתו מעוררת המחלוקת של רבי שמעלקא לנהוג כאדמו"ר חסידי בעיר ואם באשכנז – למורת רוח התושבים – שכן אין הוא חש במחלוקת כלל. רבי פנחס לעומתו נוהג במתינות וקשוב לרחשי העולם הסובב אותו. אם בסיפור הקודם רבי פנחס משכין שלום בין התלמיד לבין גופו, כאן הוא מפייס בין הרב לרעייתו. ואף לזה העיתוי המתאים ביותר הוא שעת הסעודה, שעה שבה מוכרח כל אחד, גם הצדיק הגדול ביותר, ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ".
רבי שמעלקא דאג על הקונים-התלמידים ולא רוצה להאבד מזמנו-זמנם על מנת לסגור עוד עסקה ועוד עסקה, למכור עוד יהלום ועוד אבן טובה, ולכן אין זמן כלל לשעות לענייני העולם הזה [יש לומר גם שברוח קדשו ראה רבי שמעלקא, שנפטר בגיל צעיר, שחנותו "הולכת להסגר" ועל כן ניצל כל רגע]. רבי פנחס עונה לאחיו הגדול ולאחר שמצדיק את דבריו, מוסיף שזה עצמו ציווי התורה – וכלשון החביבה על הרבי "תורה מלשון הוראה" – שיש לנהוג בהם מנהג דרך ארץ.
כמובן שגם אצל רבי פנחס, שדווקא הוא זה שנזכר לדורות כגאון עולם גם בנגלה, העיקר הוא העמל בתורה ועבודת ה' וכמו שנראה בסיפור החותם, איך מוכיח רבי פנחס את הסוחר שכל עמלו ויגיעו הם רק בענייני העולם.
סוחר נסע ללייפציג ליום השוק, נסע דרך פרנקפורט והגיע אל העיר בלילה. אנשי העיר כבר ישנו, החושך יכסה ארץ, וגשם שוטף ירד. החלונות מוגפים והדלתות סגורים, והאיש נסע דרך כמה רחובות, ולא ראה אור בבתים.
לפתע ראה אור באחד הבתים, והבחין דרך החלון שבעל הבית ער. ניגש אל הדלת והקיש בה, ונפתחה. בעל הבית ראה שיהודי הוא האורח, וכולו רטוב מהגשם, ובקשו להכנס לביתו. כבדו בחמין ובמיני מאכל, והציע לפניו מטה לישון.
הסוחר אכל ושתה, והכיר שהמארח אותו אינו סתם בעל בית. מתוך הדברים נתוודע שזהו רב העיר פרנקפורט, רבי פנחס הורוויץ.
ויאמר האורח אל הרב: הנה פרנסתי באה אלי ברוב עמל ויגיעה. נסיעות למרחקים, טלטולי דגברי, ברוב עגמת נפש ודכאון רוח. האם אקבל שכר בגן עדן לעולם הבא?
ויאמר לו הצדיק: טענתך היא עבור הייסורים, אך יש לך ללמוד מעסקך שאמרת! עבור פרנסתך הגשמית, הבאה בעמל רב, מה אתה מקבל? מעט לחם ותבלין – ק"ו בן בנו של ק"ו עבור גן עדן, שהוא תענוג נפלא, תענוג אין סופי, תענוג אלקי, שכל תענוגי העוה"ז אין שוים אפילו שעה אחת לגבי תענוג גן עדן, חפץ אתה שתקבל אותו בלא שום טרחא ועבודה כל שהוא, והיא תבוא מעצמה בלי שום טרחא ועבודה?!
