אין מי שלא מודע למכת המדינה של החזקת כלי נשק בלתי חוקיים בידי הערבים אזרחי ישראל. בכפרים ובערים מוחזקות כמויות אדירות של כלי נשק ותחמושת, ותפיסות המשטרה מפעם לפעם, שכוללות גם איתור לבנות חבלה, טילים וכלי נשק מסוגים שונים ומשונים, רק מלמדות על ההיקף האדיר של הכמויות שלא אותרו.
אלא שמתברר כי גם כאשר המשטרה תופסת נשק, מערכת התביעה מביאה להרשעה וביהמ"ש המחוזי אף גוזר את עונשו של העבריין, מגיע בית המשפט העליון ומקל בעונש, כאשר לצורך כך נעזרים השופטים בפלפול משפטי.
בפסק דין שניתן ביום שני השבוע והגיע לידי הקול היהודי, החליטו השופטים סולברג, שהם ואלרון, להקל בעונשו של מהדי בסל, צעיר ערבי מהכפר ג'דיידה-מכר, שהורשע על פי הודאתו בכך שרכש תת מקלע ומחסנית מערבי אחר בכפר ברטעה והוביל אותם למקום מגוריו.
בהמשך מסר את הנשק לקרוב משפחתו שהחזיק בו בהיחבא במשך שבוע, ולאחר מכן ביקש ממנו בסל שיעביר את הנשק לקרוב משפחה אחר אשר החביאו במקום מסתור חדש. כעבור כמה ימים איתרה המשטרה את תת המקלע במקום המסתור כשהמחסנית בתוכו.
בסל אף ביצע את העבירות שלושה חודשים בלבד לאחר שהשתחרר מריצוי מאסר בגין הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם, וכאשר עונש מאסר על תנאי למשך עשרה חודשים מרחף מעל ראשו.
בית המשפט המחוזי בחיפה הטיל עליו שלוש וחצי שנות מאסר, עונש הנמצא בתחתית רף הענישה המקובל במקרה כזה – בין שלוש לחמש שנות מאסר. בנוסף הופעל במצטבר התנאי שנגזר על בסל בתיק הקודם, כך שבפועל נגזר עליו לרצות 52 חודשי מאסר.
בסל לא ויתר וערער לבית המשפט העליון.
בפסק הדין עומדים השופטים על חומרת העבירות, מסכימים עם מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, ומציינים את תופעת עבירות הנשק המצריכה ענישה משמעותית.
אולם לצד זאת מחליטים השופטים להפחית שישה חודשי מאסר מגזר הדין, וזאת כאשר הם נעזרים לשם כך בפרשנות משפטית.
על אף שהשופטים עצמם מציינים כי לא מקובל להתערב במסגרת הענישה, למעט במקרים חריגים, טוענים השופטים כי במקרה זה הוטלו על שותפיו של בסל לעבירה, קרוביו שקיבלו ממנו את הנשק, עונשים קלים בהרבה, ולפיכך יש לערוך איזון ביניהם.
השופטים לא מתעלמים מכך שחלקו בעבירות גדול בהרבה – רכש מיוזמתו את הנשק, העבירו מאחד לשני ויזם את הפניות לקרוביו, ואילו הללו "רק" הסתירו את הנשק מספר ימים.
"אין לכחד כי כטענת המשיבה, קיים שוני מהותי בין נסיבותיהם של שני האחרים, אשר הורשעו אך בעבירה אחת של החזקת נשק ונשיאתו, לבין נסיבותיו של המערער שלפנינו, אשר רכש את הנשק והיווה הציר המרכזי בפרשה. חרף האמור, דעתנו אינה נוחה מהמרחק הרב שנפער בין עונשו של המערער לבין עונשיהם של קרובי משפחתו, וזאת מאחר שלדידנו אין הוא משקף באופן מידתי את החומרה הנוספת הטמונה במעשיו".
לסיכום קובעים השופטים כי "הגם שהעונש שהושת על המערער אינו חורג במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת, מחייב עיקרון אחידות הענישה הקלה מדודה בעונש זה".
מארגון 'לביא', הפועל למען זכויות האזרח בישראל נמסר לקול היהודי בתגובה: "כלי הנשק הבלתי חוקיים במגזר הערבי מהווים מכת מדינה, ומשמשים לפעילות עבריינית וחבלנית. רשויות האכיפה מכריזות שוב ושוב על מבצעים לאיסוף הנשק הבלתי חוקי ולהעמדת העבריינים לדין. פסיקה זו של בית המשפט העליון מנותקת ממציאות החיים בישראל, ומשדרת לעברייני הנשק במגזר הערבי מסר סלחני, ומסכלת למעשה את מאמצי רשויות האכיפה".
