לראשונה פגשתי את הרב יצחק בימית, לפני הפינוי. הייתי אז אחרי חצי שנה בצבא, לאחר שלמדתי שנתיים וחצי בקדומים ושנה ב'מרכז הרב'. הוא הגיע עם חמיו, ר' משה סגל, והם פתחו בית חב"ד. שמעתי את שיעוריו. זה היה זר, אבל גם מעניין ומרתק. חלק הבנתי וחלק לא. בכל אופן זה לא התפתח מיד. לא חיפשתי אותו לאחר מכן. הוא נשאר אצלי בזיכרון כמשהו מסקרן ומעניין, מקיף כזה.
אחר כך המשכתי עוד חצי שנה ב'מרכז' וחצי שנה באיזה כולל. באלול תשמ"ג התארסתי עם נועה והתחתנו בחשוון תשמ"ד.
העיר העברית הראשונה
כאשר הייתי בחור הקים רומם אלדובי את ישיבת "עוד יוסף חי" בקברו של יוסף בשכם. אחרי חורבן ימית ומסירת סיני, הוא הרגיש שאנשים רוצים להעמיק את האחיזה בארץ, וראוי להיאחז בשכם שהיא העיר העברית הראשונה. הוא התגורר כבחור באלון מורה, ובמשך שנה החזיק כמעט לבדו את המקום.
בשלב מסוים רצה רומם לגייס חבר'ה והגיע ל"מרכז הרב". הייתי מדריך בישיבה לצעירים, ובתור חבר הוא ישן אצלי בחדר. הייתי בשידוכים ולא היה לי שום הווא אמינא ללכת לשכם. הוא הסתובב בין כולם וחזר אלי בידיים ריקניות. לא היה פשוט לגייס חבר'ה למטרה הזאת. ואז אמרתי לו: "בוא נשב עם עוד כמה חבר'ה ונטכס עצה איך אפשר לעזור לך".
ישבנו קבוצת חברים בפנימייה במרכז. זה היה לילה מלא צחוקים, חסר רצינות לחלוטין. ואז הגענו להבנה ברורה: אם אנחנו נלך לשכם, תהיה שכם ואם לא - לא תהיה. כולנו היינו בגיל שידוכים ובראש של אנשי העולם הגדול, אבל ההבנה הזאת הכריעה את הכף.
וכך הגענו לקבר יוסף. היה לישיבה גב רוחני בדמות כולל מר"ץ באלון מורה שהיו מגיעים פעם בשבוע לחצי יום ללמוד שם. יום אחד הגיע מישהו אלטער והחליט שהוא יהיה ראש הישיבה. רומם הלך לרב טאו ומחה על כך. הרב טאו אמר שהוא צודק, אבל הציע שבמקומו יתנו חסות רוחנית למקום ראשי כולל מר"ץ.
הגענו כקבוצה לפגישה עם הרב אליקים לבנון, הרב של אלון מורה, ואחד מראשי כולל מרץ, בכולל 'הלכה ברורה' ב'מרכז הרב'.
הוא שאל אותנו מי יעביר שם שיעורים. אמרנו שמצאנו מגיד שיעור חשוב בשם הרב יוסי סולובייצ'יק, תלמיד חכם גדול שלימד אז בישיבת 'עטרת כהנים'. הוספנו שגם חשבנו להביא את דניאל שליט, שעבר אז לקדומים, כדי לתת שיעורים. הרב לבנון אמר שאינו מכירו וכי יש לשאול את הרב טאו.
אחד מאתנו שהייתה בו נערות, אמר מה שכולנו חשבנו: "אנחנו יודעים מה הרב טאו יאמר ולכן לא נשאל אותו..."
העסק התחיל להתפוצץ.
התגוררנו בתחילה באלון מורה ואחר כך הציעו לנו מייסדי יצהר שהקימו אז את הישוב, לעבור אליהם. בכל אופן היו כמה שנים שבהן סבלנו מהיעדר ראש ישיבה.
בקבוק מתגלגל מהרבי לשכם
בשנת תשמ"ז הלל ליברמן הגיע לארץ ולשכם ונקשר אליה. אביו היה דיין בקהילה החלבית בארצות הברית, תלמיד חכם גדול שלא היה חבדניק, אבל היה מקורב לרבי. הוא היה אצל הרבי לפני י' שבט, יום הסתלקותו של רבי יוסף יצחק. היה מנהג שהיו בקבוקי משקה על השולחן, והחסידים אמרו לרבי שהם יתוועדו בי' שבט במקום מסוים. הרבי מזג מכוסו לבקבוק ונתן להם. אביו של הלל אמר לרבי שהתוועדות בקבר יוסף תתאים מאוד לרבי הקודם יוסף יצחק.
הרבי חייך, אמר "שיהיה בשמחה רבה", ומזג מכוסו לבקבוק.
הבקבוק של הרבי הגיע אלינו איכשהו לקבר יוסף. שמחנו לדעת שהרבי מתעניין בנו, בפרט לאור העובדה שהממסד הדתי די התנכר לחבורה התוססת והעצמאית מדי שהייתה שם. רצינו להתוועד, אבל אנחנו לא חבדניקים, אז מה עושים? זכרנו את הרב גינזבורג מימית. הרב יצחק נענה לנו והגיע להתוועדות ליל י' שבט תשמ"ד.
היינו חבורה עם נטייה לעמקנות, שמונחים מאוד בניסיון להבין מה זו בעצם שכם. חפרנו בעניין ואפילו הוצאתי חוברת שנקראת "טבור הארץ", שניסתה להסביר את עניינה של שכם, עוד לפני שהרב הגיע לישיבה.
ולפתע מגיע יהודי, שלא היה מעורב כלל בדיונים שלנו, ונוגע מיד במה שדברנו וגם מגלה עומקים חדשים שלא ידענו עליהם, פתיחת מוחין מגובה בגימטריות נפלאות כמו 'שכם' שעולה 'חלק א-לוה ממעל'. החבר'ה נגנבו מהגימטריות שלו. באחת מהפסקות הניגונים מישהו שאל:
"הרב, מה זה 'בשמחה רבה'?", כדברי הרבי שנתן מהמשקה להתוועדות.
הרב ענה בסיום הניגון: "ציונות..."
צחקנו מאוד. זה נשמע לנו כמו חתול שמצליח ליפול מגובה רב על הרגליים...
לקחת את המדינה בהליכה
הייתה אווירה מצוינת וכיפית. רומם, שהיה אז בשירות צבאי, דיבר בהתחלה ואמר: "אני נמצא כעת בחיל אוויר ורואה את הקרעים שיש בעם. יש פערים עצומים בין כולם. וכאן יש שני סוגים של דתיים. זה נראה חיבור פחות חשוב, אבל יש לי תחושה ברורה שאם כל הצדיקים יתאחדו, התורה תהיה יותר שלמה וניקח את המדינה בהליכה..."
אחרי זמן מה הרב יצחק אמר לי על דברי רומם: "שמעתי שרומם הוא חכם, אבל לא ידעתי עד כמה".
אחרי כן, יהודה רובין חסיד חב"ד מאלון מורה שחזר בתשובה, בתקופה שמעטים עשו זאת (ותוך כדי התקרבותו נפגש ברב יצחק, שהיה לו מאוד משמעותי) אמר לנו: "ננסה לשכנע את הרב גינזבורג להגיע לכאן בקביעות. יש לו כמה תלמידים ברחבי הארץ. כדי להרים את המקום ננסה להביא אותם ללמוד כאן. נדלקנו על הרעיון והרב יצחק הביע נכונותו למהלך.
התחלתי לחרוש את הארץ עם יהודה רובין. הגענו בעיקר לתלמידים של הרב שאחר כך הקימו את בת עין. רובם למדו בישיבת 'שובה ישראל' בירושלים.
ההתוועדות הבאה נערכה בז' באדר. תוכנית השילוב החלה אחרי ניסן. הגיעו אילן נוב, עודד כי טוב, פסח לנדאו, דרור מעיין, אהד אזרחי, חיים נתיב, דני הופמן, מוטי קרפל, רחמים עדני ועוד. הם הגיעו כל בוקר עם רכב טרנטע וחזרו בערב.
פעם היה שיעור ביום שלפני ראש השנה שנמשך לליל ראש השנה. הרב יצחק מאוד האריך בשיעור והיינו מאוד לחוצים להגיע הביתה, וכך נשמטנו אחד אחד. אני יצאתי מהאחרונים ונסעתי הביתה ליצהר. חצי שעה אחרי שהגעתי קיבלתי טלפון מהתלמידים שהיו צריכים לנסוע בהסעה והם אמרו שהם מחפשים את מפתח הרכב ועשו חיפושים רבים, עד שהגיעו למסקנה שהמפתח אצלי. בדקתי ואכן היה כך.
כעת איך מגיעים לקבר יוסף? הייתי בלחץ נורא ואז אמרתי לעצמי: תמיד אני מתעצבן על כך שהכל נמרח פה ואין עמידה בזמנים, והנה הצד השני של המטבע. הנה יש חבר'ה שמגיעים מרחוק כל יום לקבר יוסף במסירות נפש וכעת הם תקועים בזמן כל כך לחוץ ומקבלים זאת בשלווה ורוח טובה.
הרב לימד בכולל, בין השאר, מסכת 'ברכות' וכדרכו בעמקות ואריכות. אהד אזרחי אמר לי פעם: "בקרוב נוציא ספר של הרב על מסכת 'ברכות' עד עמוד ב' ועד בכלל..."
הוא לימד גם את מאמרו 'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' מתוך 'מלכות ישראל'. אני זוכר שהמאמרים הציפו הרבה דיונים וויכוחים. ראינו רב בכלל לא דוגמטי ופתוח שרואה את הדברים אחרת ממך. זה ערבב לנו את המחשבה והשפיע עלינו.
פעם שמענו הקלטת שיעור של הרב בבית עין שהוקמה באותה תקופה. הוא הגיע לשם פעם בשבועיים. מישהו שם טען: "הרב מגיע ל'עוד יוסף חי' שלוש פעמים בשבוע ואצלנו רק פעם בשבועיים. מדוע?!".
הרב ענה לו: "ב'עוד יוסף חי' יותר תוסס, שם מתווכחים אתי..."
באותה תקופה הרב אגרא היה ראש הכולל. הוא התנה זאת בכך, שכאשר יקבל הצעה להיות דיין, יפסיק את כהונתו. שנה לאחר שהרב יצחק הגיע, הרב אגרא עזב בגלל שמצא משרת דיינות.
קפיצת הדרך
התחלנו לחפש ראש ישיבה והרב יצחק לא עלה בדעתנו כאופציה לכך. הצענו לכמה רבנים. אחד לא רצה בעצמו ואחד בגלל אשתו וכדומה. אחד מאתנו הציע שנבקש מהרב גינזבורג להיות ראש הישיבה. פנינו לשאול אותו אם הוא מוכן לכך. הרב ענה שאין בכוונתו להיות ראש ישיבה רגיל, שמנהל את הסדרים וכדומה, "יש לי עוד בייביים שאני מטפל בהם", הסביר, "אם אתם מוכנים לכך, אני מוכן". עוד הוסיף שהוא אינו פוסק הלכות, אבל הוא פוסק שתי הלכות בישיבה ועל דעת זה הוא מגיע: אחת שתהיה עבודה עברית והשנייה שלא נשתמש בתוצרת גרמניה. אלו שני תנאיו.
נערך אצלנו דיון בין 17 האברכים ועשינו הצבעה.
אני טענתי שזו קפיצת דרך והשתלה זרה של איבר ונמנעתי בהצבעה. היו אחד או שניים שהתנגדו, אבל כל היתר תמכו, וכך הרב נבחר ברוב מוחץ.
המשך הסיפור יופיע בעזרת ה' בספר "אור חדש"
הסברים 4 כ' סיון תשע"ה 00:20 עודד
איזה יופי ! עודד יישר כח לך דברים ש/לא היינו זוכים לשמוע בלעדיך 3 י"ט סיון תשע"ה 22:58 יוני
חזק, צריך לשנות קצת 2 י"ח סיון תשע"ה 18:21 יהודי
נשארנו במתח... 1 י"ח סיון תשע"ה 12:02 תהילה