תרנגולי הודו ואיילים

מעשה חדש בהינדיק.

המעשה מהינדיק כבר די מפורסם, קומיקסים שירים והצגות נכתבו בהשראת המשל המפורסם של ר' נחמן, בו בן המלך מחליט בוקר אחד שהוא תרנגול הודו, כל רופאי הארמון לא מצליחים להתמודד עם המחלה, עד שבא רופא אחד זקן, הופך גם הוא לתרנגול הודו, ולאט לאט גומל את בן המלך מדמיונותיו.

עברו מאתיים שנה, והינדיק חדש בא לזירה, נכנס בן המלך תחת השולחן, אכל זרעונים, ופשט את בגדיו. וכאשר באו הרופאים וניסו לאמץ את השיטה המצליחה, התעקש בן המלך שהוא בכלל לא תרנגול. "אני בן של מלך" קרא בקול. והמשיך ללקט זרעונים מתחת לשולחן.

קראו לרופא הזקן ושאלו אותו בקול בוכים, עכשיו מה עושים? איך משכנעים את בן המלך שלא ראוי לאכול זרעונים?

מה הסיפור?

לפני כמה שנים היה ויכוח גדול האם לצאת להפגין כנגד קיומם של מצעדי ה"גאווה", או שהפגנות כאלו רק יתנו פרסום לתופעה שולית שעדיף להתעלם מקיומה. לא עברו הרבה שנים וה"גאווה" הזאת רודפת אותנו. הסערה וההתקפלות שלאחריה של אוניברסיטת בר אילן על שלא הסכימו לשתף פעולה באופן מלא עם אנשי התועבה, ממחישה עד כמה חסרה ונצרכת המחאה, עד כדי כך שמה שהיה נחשב עד לפני זמן לא רב לבזוי ביותר, היום כבר נחשב ללא לגיטימי להתנגד אליו.

חז"ל מתארים את ימי בית שני כך: "היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה", "מה אייל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם ולא רצו להוכיח" מהו הדימוי לאייל? "ראשו של זה בצד זנבו של זה" כל אחד מאנשי אותו הדור, הסתכל על חברו האם הוא קם להוכיח, מתוך מחשבה שרק אם תהיה כמות אנשים מוכיחים, אם יהיו הרבה אנשים שיגידו את האמירה החשובה הזאת - רק אז יש טעם לומר אותה. אבל אם רק אני יקום לבדי לעמוד בפרץ, אז אף אחד לא יתייחס אלי, ולחינם אני יחטוף את כל שטף הגינויים.

הדימוי הזה משקף את המצב היום. כל כך הרבה אנשים חושבים ורוצים להגיד את הדברים הכל כך פשוטים וכל כך מתבקשים, מספיק אנשים שיגברו על כל הקולות המטיפים לפריצות, וטומאה. אבל כל אחד ראשו בזנבו של השני, ולא רוצה להיות הראשון. כך נוצר מעגל של איילים כל אחד ראשו בזנב שלפניו. והראשון ראשו בזנב האחרון..

שיויון – השתווינות – משתווינים.

בימים עברו היתה לנו התמודדות עם תרבות יוון, עד שקם מתתיהו והכריז "מי לה' אלי". היום התרבות המאיימת על האמונה היא תרבות השוויון, או כפי שכבר דרשו חדי הלשון, המשתווינים. אלו רוצים לטשטש את ההבדל בין יהודי לגוי, בין איש לאשה – רצונותיהם (ותאוותיהם) של כולם שווים כאחד, אין שום דבר פסול, כל אחד כפי רצונו.

דת ה'שויון' גורסת שאין שום הבדל בין בן מלך לתרנגול. אפשר להיות "מדינה יהודית" ולרצות בקיום כל התועבות. אפשר ללכת לבקר בקבר רבי שמעון לפני הבחירות ולמצעדי התועבה לאחריהם (מירי רגב). לתמוך בחוק הלאום ולרצות במדינת העם היהודי ולרמוס את קדושת הארץ (אופיר אקוניס).

הסיסמא הראשית של ההשתוויות – היא "כולם שווים", כל אחד עושה מה שבא לו, ובלבד שלא יזיק לאחר. כנגד תרבות השוויון מצווה עלינו התורה "שום תשים עליך מלך". מצוות מינוי מלך אומרת: דבר ראשון, לא כולם שווים. שים מישהו שיהיה מעליך! הדמוקרטיה גורסת: אני יודע יותר טוב מכולם כיצד הכי טוב שיהיה, אבל כדי שנוכל להסתדר מכריעים על פי רוב. הרעיון של מינוי מלך הוא הפוך – אני בטוח לא יודע, ולכן אני מוכרח למנות מישהו מעלי.

מצוות מינוי מלך מסמלת את ה"הכנעה" ולכן היא התרופה למחלות ה"השתווינות" והפריצות שנותנת במה לכל התאוות, בטענה ש"ככה אני". כשאנחנו רוצים למנות מלך, אנחנו רוצים לעשות 'אתכפיא' – להצליח להשתנות מטבענו, ובשביל זה צריך מנהיג שיכוף אותנו להתנהג כראוי.

אם רוצים מדינה שבה כל יהודי ויהודי לא רק נהנה מהאור והמתיקות של התורה, אלא גם עושה אתכפיא כנגד תאוותיו האישיות. מדינה שהיהדות איננה רק קישוט והתפארות אלא גם התחייבות להנהגת חיים ע"פ התורה, חייבים לדבר בקול על אתכפיא ועל כפיה.

התורה היא לא רק ספר עצות וחכמה עמוקה, בודאי שהיא כזו, שהאור והמתיקות שבה מגרשים אין סוף חושך, אבל היא קודם כל ספר חוקים – ספר החוקים של מדינה יהודית, שכולל אזהרות ועונשים, שופטים וסנהדרין. רק מי שהתורה היא בשבילו ספר חוקים, ראוי לדבר על הנהגת מדינה יהודית. אם התורה בשבילנו היא 'רוח' ורעינות נפלאים, אבל מושגים של חוק ואכיפה, נשמרים לחוקים אחרים אנחנו לא מהווים אלטרנטיבה שלטונית.

כפיה דתית במרחב הציבורי.

נשמע מפחיד – כפיה דתית נשמעת המילה הכי גסה כמעט היום. וגם, בצדק אומרים היא יכולה להרחיק אנשים. אבל באמת הרי זה מה שאנחנו רוצים מדינה שאסור לחלל שבת ולא לתלות תמונות פריצות ברחוב. לכולם ברור שלגיטימי והגיוני לאסור בחוק עישון סמים (כבדים לכל הפחות), ושאסור לפרוץ לבית של אנשים, אם כן למה כפיה דתית נשמעת כל כך מפחידה?

הסיבה היא שפשוט לא מדברים על זה, כל אחד טומן ראשו בזנבו של זה, כאשר מדברים על משהו הרבה הוא נקלט – תשאלו את מארגני המצעד המתועב.

זה הזמן לדבר בגלוי על שרוצים "כפיה דתית" במרחב הציבורי, כאשר ברחובות ארץ ישראל ממלאים תועבות, פרסומות שחץ, ומצעדים מגעילים, מותר גם לנו להגיד: מדינה יהודית היא מדינה שהולכת על פי התורה, מי שרוצה להיות בן מלך – לא יכול להתנהג כמו הינדיק.

נכון הרוב אולי עוד רחוק מתורה ומצוות, אבל להגיד את האמת צריך כבר עכשיו. צריך להגיד בפה מלא שארץ ישראל שייכת לה', והוא נתן לנו את הארץ הזאת "בעבור ישמרו חוקיו", ורק בזכות זה יש לנו זכות על הארץ הזאת.

ואפשר גם לדרוש תנו לנו את השלטון – הארץ שייכת לנו, למי שרוצה לשמור תורה ומצוות. (כמובן שגם לכם, תחזרו כבר בתשובה). מדינות דמוקרטיות יש אינסוף, אבל רק מדינה יהודית אחת אין. כשמדברים ככה בקול צלול, זה גם מתקבל – בדוק, כי זה דברים כל כך פשוטים, כל כך הגיוניים רק צריך להרים את הראש, ולהנהיג את העדר.