מתוך הספדים שנישאו באזכרה במלאות שבע שנים להסתלקות הרב זצ"ל
בפרשתנו, פרשת "קרח", מתגלה לנו דמותו של משה רבנו במלוא הענווה. גם כאשר קרח וכל עדתו מחציפים אליו פנים, מתמלא משה בענווה גדולה ונופל על פניו לפניהם בבקשה להפסיק את המחלוקת. אבל כשהוא שומע שהם קוראים למצרים "ארץ זבת חלב ודבש" – "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" – מצליחים לסחוף את העם ומקהילים עליהם את כל העדה, אומר משה רבנו לקב"ה: אתה יודע שלא לקחתי מהם כלום. אפילו לא חמור אחד. ולא עשיתי רע לשום אחד מישראל. ועל זה אומרים חכמינו במדרש: "נקי כפיים ובר לבב" זה משה רבנו עליו השלום.
וכותב על כך רבי יוסף חיים זיע"א: "כי יש צדיק שהוא בבחינת החסדים אשר לבו תמיד מלא רחמים וגם הוא עניו ושפל שאינו מקפיד אם יתריסו כנגדו. וידמה לשמש בתחילת זריחתה, שלא יצא ממנה אור ששורף ועומדת נמוכה, אין קווי האור שלה מכים בעיניים וגם האדם נהנה ואינו ניזוק. זה הצדיק הרחמן, אם ינהיג את ישראל, יהיה להם נוח מהנהגתו כי לבו מלא רחמים עליהם תמיד. וגם יתריסו - הוא עניו ושפל ואינו מקפיד ומעניש. ולכן משה רבנו עליו השלום בחר בו השם יתברך להיות מנהיג את ישראל ונהג חמלה וחסד".
חכמינו אמרו שכל תלמיד חכם צריך ללמוד ממשה רבנו וללכת בדרכיו. "משה שפיר קאמרת". ואמר רבי חיים בן שושן בהספדו, כי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה הולך בדרכו של רבי יוסף חיים זיע"א לא רק בפסקי ההלכה שלו, אלא גם בהדרכותיו איך צריך להיראות תלמיד חכם. ומי שקורא את דברי הבן איש על חי על תלמיד חכם מצד החסדים, רואה שהדברים מתאימים למורנו ורבנו לגמרי.
על הענווה הגדולה של רבנו סיפר הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, וכך אמר: הרב בענוותנותו הגדולה התייחס אלינו התלמידים הקטנים וכיבד אותנו כאילו היינו תלמידי חכמים גדולים. הוא קירב אותי כל כך, שכנראה הרשיתי לעצמי יותר מדי. פעם הייתי נוכח בבר-מצווה שהרב אליהו זצוק"ל ישב בה למעלה משעה. ידעתי כמה קשה להגיע אל הרב וכמה יקרה כל דקה מזמנו של מרן הרב, ולכן העזתי וניגשתי אליו, מתוך מחשבה שאני עוזר לו, ולחשתי על אוזנו: הרב, אני משחרר אותך, אתה יכול ללכת הביתה. הרב הסתכל עלי ושאל: אתה יודע שהילד יתום? אמרתי לו שכן, הכרתי היטב את אביו. השיב לי הרב: אתה יודע שהקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, והגמרא (סוטה ה ע"א) אומרת שאדם צריך להידבק בדרכו של הקב"ה בעניין זה. ראית פעם אבא יוצא באמצע בר-מצווה?
עוד מספר הרב בורשטיין: בפגישותיי עם מרן הרב זצ"ל הייתי מקפיד מאוד לכבות את הפלאפון לפני הפגישה. פעם אחת שכחתי לעשות כן, ופתאום הטלפון צלצל. התביישתי מאוד, ניסיתי לכבות את המכשיר, אבל הרב אמר לי: מנחם, רחמנות, צריכים אותך, תענה להם.
המילים הללו מהדהדות באוזני כל הזמן, רחמנות. הבנתי מאיפה הרב שואב את הכוח שלו. רחמנות על עם ישראל. לא לחינם הרב היה אוהב את השיר: "רחם נא ה' אלקינו, רחם". מאותה שעה הצלצול בפלאפון שלי היה במנגינת "רחם", כדי שאזכור תמיד את המילים של הרב, ואשתדל לענות לכל טלפון בלי להתעצל.
הרב מרדכי נגרי, רבהּ של מעלה אדומים, סיפר כי פעם הוא ראה בבית של הרב שני אנשים שעל-פי לבושם הם מנטורי קרתא, שלא מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית לישראל ולא רוצים להגיע להיכל שלמה, מקום משרדו של מרן הרב זצוק"ל.
השניים הללו הכירו את גדולתו של מרן הרב זצוק"ל ורצו לקבל ממנו עצה ותושייה על בעיה שהציקה להם מאוד. והרב לא נפגע כלל שהם מחרימים את המקום שהוא עובד בו. הוא היה כל כך עניו בדרכו, עד שבסיום השיחה הוא אמר להם: אתם יכולים לבוא אל ביתי גם בפעם הבאה שתרצו לדבר אתי. אתם לא צריכים להגיע להיכל שלמה.
עוד בעניין הענווה הגדולה של הרב סיפר הרב חיים בן שושן, כי פעם בשבת בבוקר הגיעה לבית הכנסת משפחה של אבלים ל"ע שהייתה צריכה לקום מהשבעה. שני אבלים ישבו בבית הכנסת, והרב ניגש אליהם, נתן להם יד והקימם מהרצפה. אחר כך הוא ניגש לעזרת נשים, שם ישבה האחות של האבלים. הרב כמובן לא היה יכול לתת לה יד להקימה, אבל הוא לא ויתר על הרצון לנחם אותה ולהפיג במעט את כאבה בכך שהוא מקים אותה מאבלה, כשם שעשה עם שני אחיה. לכן הוא הניח לידה את קצה הטלית, אמר לה להחזיק בציצית ואמר לה לקום מהאבלות במילים "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: וּכְתִיב, כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַיִם תְּנֻחָמוּ". וכל מי שהיה באותו מעמד הרגיש איך היא מתנחמת.
עוד על הענווה של מרן הרב זצוק"ל סיפר בנו הרה"ג יוסף אליהו, ראש בית המדרש "דרכי הוראה", וכך אמר: הרב היה מהדר במצוות שבין אדם לחברו עד כדי ביזיון. אחד מאנשי החסד של ירושלים סיפר כי הוא מביא אוכל ומטפל באחד מעניי ירושלים שהיה דר ברחובות, מוזנח ביותר, לא מתרחץ ולא שומר על פיו לשונו עד שהיה בושה לעמוד במחיצתו. פעם אחת הידרדרה בריאותו של העני, והביא אותו איש החסד לבית החולים הדסה להתרפאות. הוא ראה שם את הדבר אשר חשש ממנו, הרופאים והאחיות היה ממעטים לגשת אליו והיה חשש שמצבו ימשיך להידרדר.
פנה איש החסד אל מרן הרב זצוק"ל, והרב שהבין מה עלול לקרות, אמר לאותו אדם: מרגע זה אני ממנה אותך למזכירי האישי. תתקשר למחלקה ותגיד שהרב הראשי רוצה לדבר עם מנהל המחלקה. הרופאים והאחיות מיהרו להודיע למנהל המחלקה כי הרב הראשי מחפש אותו, והוא נזעק להתקשר בעצמו את הרב להבין מה העניין. אמר לו הרב: דע לך כי יש לי ידיד נפש שנמצא אצלך במחלקה, אשמח לדעת מה מצבו. מחר בבוקר אבוא לבקרו.
זה פלא איך הרב אמר על מי שהוא לא מכירו כלל "ידיד נפשי". אבל כך הרגיש הרב כלפי אותו עני שכולם מתרחקים ממנו. כאשר שמע המנהל כי המטופל הזה הוא ידיד נפש של הרב הראשי, מיד הורה לכל אנשי הצוות להשתדל ברפואתו של החולה כאילו הוא המיוחס שבמיוחסים. והם רחצו אותו וטיפלו בו. למחרת בא הרב לבקרו בבית החולים וראה שמצבו השתפר פלאים. כמה ימים אחר כך יצא ידיד נפשו של הרב מבית החולים להמשיך ולהסתובב ברחובות ירושלים.
המשיך סיפר הרב יוסף אליהו שליט"א סיפור ששמע מרבי דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה: בצעירותו למד רבי דוד בישיבת "בית שמואל" של הרה"ג דוד ניסים עזראן זצוק"ל, חמיו של מרן הרב זצ"ל. בישיבה זו ישבו תלמידי חכמים גדולים, וביניהם מו"ר אחיו הרה"ג אלעזר אבוחצירא זצוק"ל. בכל שבוע היה מרן הרב אליהו זצוק"ל מעביר שם שיעור שבועי, בבקיאות ובהיקף גדול של ידע. על מנת להכין את השיעור הם היו מקבלים ממרן הרב אליהו זצוק"ל מראי מקומות בכל שבוע כדי להתכונן ולהכין את עצמם לשיעור השבועי.
סיפר רבי דוד ואמר: דע לך שבכל פעם היו התלמידים מתפלאים מבקיאותו הרבה של מרן הרב אליהו בכל נושא ששאלו אותו. היה שם תלמיד אחד שעשה מעשה שלא ייעשה. הוא היה אחראי לקחת מראש הישיבה את מראי המקומות שהרב זצוק"ל שלח ולתלות אותם על הקיר. כיוון שהוא רצה לבחון את בקיאותו של מרן הרב זצוק"ל, הוא החליט להחליף את דף המקורות שהרב אליהו שלח בדף מקורות אחר בנושא אחר, שם אותו על הקיר כדי שאליו יתכוננו כל תלמידי הישיבה. וכשהרב הגיע הוא מסר לו את דף המקורות החדש ואמר לו כי התלמידים התכוננו לשיעור על-פי מראי המקורות הללו.
הרב אליהו זצוק"ל ראה שדף המקורות הזה שונה ממה שהוא הכין לשיעור. קימט לרגע את מצחו, נכנס לישיבה ולימד את התלמידים על-פי מראי המקומות החדשים שהיו על הקיר, כאילו הוא הכין את השיעור על-פי מראי המקומות הללו. התפלא התלמיד, איך הרב שלא התכונן למראי המקומות הללו ידע בעל-פה את כל המקורות החדשים, איך הצליח להכין שיעור שלם בדקות הספורות מהרגע שראה את הרשימה עד שלימד את התלמידים. אבל לא למד לקח. גם בשבוע שאחריו הוא קיבל מרבי דוד ניסים עזראן את מראי המקורות שהרב אליהו שלח והחליף אותם במראי מקורות אחרים. והנה גם בשבוע שאחריו נכנס הרב לישיבה, ראה את מראי המקומות והבין שזה לא מקרה. גם בפעם הזאת הוא הרהר רגע ומיד מסר לתלמידי הישיבה שיעור לפי מראי המקומות החדשים שהוא ראה על לוח המודעות, כאילו עליהם הוא הכין שיעור.
התפלא הרב על המקרה המוזר שקרה לו בישיבה פעמיים, אבל לא רצה להביך את מי שהחליף את מראי המקומות ולא אמר בישיבה דבר. רק כשהגיע לביתו אמר הרב לרבנית שהוא לא מבין למה הרה"ג דוד ניסים עזראן זצוק"ל בוחן אותו ומחליף לו את המקורות. הרבנית, שהיה קשה לה להאמין שאכן אביה עושה דבר מעין זה, פנתה אליו מיד ושאלה האם נכון הדבר, והוא אמר לה שהוא לא מבין מי החליף את מראי המקורות של השיעור, אבל הבטיח לבדוק את זה בשבוע שאחריו. וכך היה. בשבוע השלישי הגיע גם הרב עזראן למקום וראה גם הוא שמישהו החליף את מראי המקורות, והנה הרב אליהו נכנס לשיעור, רואה את מראי המקורות החדשים ומוסר שיעור כאילו הוא הכין אותם.
אחרי השיעור אסף הרה"ג דוד ניסים עזראן זצוק"ל את התלמידים וסיפר להם מה שקרה, ואמר להם בהזדמנות זו כי הוא ידע שיש לו חתן תלמיד חכם גדול, אבל בעקבות הסיפור הזה הוא הבין שהוא תלמיד חכם הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה לו בתחילה.
סיים הרה"ג דוד אבוחצירא שליט"א ואמר: חשבנו לקבל מהרב שיעור בהלכות ובגמרא וקיבלנו שיעור ענק בענווה ובמאור פנים שהרב נהג בו, כאילו לא אירע דבר.
עוד סיפר הרב יוסף אליהו על בקיאותו העצומה של מרן הרב זצוק"ל בכל חדרי התורה, והיה אומר כי הרב היה נותן בכל שבוע שיעור בבית המדרש "דרכי הוראה", ואחרי השיעור היו ניגשים אליו תלמידים רבים עם שאלות בכל ארבעת חלקי ה"שולחן ערוך", והרב היה משיב להם בנחת על כל שאלה כאילו הוא למד את הנושא הנשאל באותה שעה. לשואלים זה היה מובן, כי הם היו מונחים במקום שבו הם היו שואלים. אבל מי שהיה רואה את כל השאלות וכל השואלים היה מתפלא איך הרב בקי בו-זמנית במגוון כל כך גדול של נושאים.
פעם נסע הרב אליהו זצוק"ל מלונדון לגיטסהייד שבאנגליה, שם קיימת ישיבה חשובה שבה לומדים חשובי התלמידים של אנגליה, והטיסה אליה לוקחת ארבע שעות. במטוס היו באותה שעה כמה תלמידים מהישיבה שביקשו לפרוס לפני הרב שאלות שנתקשו בהם בישיבה ולא מצאו להם פתרון. הרב הסכים כמובן, והם שאלו שאלה במסכת יבמות, שאלה שזמן רב הם עמלים על פתרונה ולא מצאו. הם פתחו ספרים רבים ושאלו תלמידי חכמים רבים ולא מצאו תשובה.
הרב שמע את השאלה והפנה אותם לפירוש הרשב"א ולהערת ה"פני יהושע" שעוסקים בנושא זה. ציטט להם בעל-פה את דברי הראשונים והאחרונים על הסוגיה ונתן להם את התשובה. התלמידים, ששמחו לקבל תשובה, ביקשו אחר כך מהמזכיר לברר האם הרב עוסק בדיוק בסוגיה זו באותה שעה. אמר להם המזכיר כי הוא לומד כעת את מסכת בבא בתרא, והיה בעיניהם לפלא איך הרב היה כל כך בקי בנושא שהם למדו לפרטי פרטים.
כתב החתם סופר (שו"ת חתם סופר חו"מ קסד), כי התורה ניתנה לכל ישראל בשווה. והציבור "מחויב להעמיד להם אחד שיהיה מוכן ופנוי בכל הזמנים שיימצא מוכן לכך בכל עת". מרן הרב זצ"ל היה מקדיש את כל זמנו לציבור, אם בקבלת קהל, ואם בשיעורים שהיה נותן בכל הארץ ובכל מקום שבו ביקשו ממנו. אבל מסתבר שאצל הרב זה היה גם הרבה למעלה מזה.
סיפר הרב מרדכי נגרי: במעלה אדומים התגורר קצין המִנהל האזרחי לענייני התיישבות. יהודי ניצול שואה, שהיה לגמרי ריק מיהדות. לא שמר שבת ובוודאי לא תפילין, אבל הייתה לו אהבת ישראל גדולה וגם אהבת ארץ ישראל. הוא זכה להיות אחד מהמתיישבים הראשונים שהקימו את מעלה אדומים.
העומס הרב שהוא היה נתון בו הביא אותו למצב של התקף לב קשה במיוחד ולניתוח שבו עשו לו חמישה מעקפים. לימים סיפר לי אותו אדם סיפור מדהים במיוחד. הוא אמר כי באמצע הניתוח הוא נפטר מן העולם הזה, והרגיש כי הוא עולה לעולם העליון. הוא תיאר בפירוט איך נראים העולמות העליונים, וזה היה פלא גדול כי הוא לא היה אדם שמכיר את מקורות היהדות כלל, ותיאר בדיוק מופלא את מה שידוע לי ממקורות אחרים.
הוא סיפר לי כי הוא ראה את עצמו מגיע לבית-דין של מעלה, ובין הדיינים ישב רב לא מוכר שדן אותו בכובד ראש, ובסוף הדיון האיר לו פנים ואמר לבית הדין: תחזירו אותו לחיים, יש לו זכויות באהבת ישראל. יש לו זכויות ביישוב ארץ ישראל.
המשיך הרב נגרי וסיפר: שאלתי את האדם הזה אם הוא יודע מי הוא הרב שהוא ראה. הוא השיב שבאותו הזמן הוא לא ידע במי המדובר, מעולם לא ראה אותו ולא ידע את שמו. אבל לימים, אחרי שזכה לחזור לעולם הזה כמובן, ראה את הרב מרדכי אליהו והבין שהוא אותו הרב שלימד עליו זכות בעולם העליון, ובזכותו קיבל עוד שנים של חיים. סיפרתי לו שהוא לא האדם הראשון שמספר כי הוא ראה את מרן הרב זצוק"ל בבית-דין של מעלה. מיותר לציין כי מאותו יום החל האדם להתחזק ביהדות בזכות אותו מקרה.
סיפר הרב שי דאום, רב בישיבת "עוד יוסף חי": מרן הרב אליהו זצוק"ל הגיע לביקור ברמת הגולן. ומו"ר אבי הרב יחזקאל דאום זצוק"ל לקח את הרב לביקור בבית הספר המקומי. בתקופה ההיא הייתה בצורת קשה ברמת הגולן וגשמים לא ירדו זמן רב.
הרב דיבר עם הילדים ושאל אותם האם יש להם שאלות לשאול אותו. קם ילד בכיתה א' או ב' ושאל את הרב למה אין גשם. הרב מאוד התרגש שילד קטן שואל ומבקש גשמים, והשיב לו: גשם זה לא בעיה, בסוף השבוע ירד גשם. כל מי שהיה שם התפלא על ההבטחה הזאת. שום גשם לא היה צפוי ושום שקע ברומטרי לא היה באופק, ומנין הביטחון הגדול של הרב שבסוף השבוע ירד גשם?
השמועה על ההבטחה של הרב אליהו פשטה בין החקלאים שחיכו זמן רב לגשמים והם ציפו בכיליון עיניים לסוף השבוע. ובאמת בסוף אותו שבוע ירדו גשמי ברכה כל כך גדולים עד שהשדות היו מוצפים מים לגמרי.
כששאלו את הרב אחר כך מנין היה לו ביטחון כזה גדול בירידת הגשמים, הוא אמר כי כאשר אלה מבני ישראל שלא הקריבו קרבן פסח ראשון שאלו "למה נגרע, לבלתי הקריב את-קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?" – השיב להם משה: "עמדו ואשמעה, מה יצוה ה' לכם".
מנין יודע משה שה' יצווה להם פתרון כלשהו? אלא שכאשר יהודי קורא לה' באמת, לא בשביל עצמו אלא בשביל ה' או בשביל אחרים, מיד הוא נענה. כששמעתי את הילד מבקש גשם, לא בשבילו אלא בשביל אביו החקלאי או הורי חבריו החקלאים - ידעתי שה' לא ישיב את פנייתו ריקם.
ויהי רצון שנזכה גם אנחנו להידבק במידותיו של הרב זצוק"ל ותורתו תהיה בעבורנו בבחינת תורת חיים. אמן.
