כ"ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער (כ"ק אדמו"ר הרש"ב) בשנת תר"מ, י"ב בתמוז. בגיל שמונה החל לשמוע מאביו מאמרי חסידות ועניינים השייכים לרבי, בגיל אחת עשרה החל להניח תפילין, בגיל חמש עשרה הביאו אביו לאֹהל הרבי הצמח צדק והרבי מהר"ש, ומינהו למזכירו בעסקנות ציבורית. בגיל שבע עשרה נישא לרעייתו נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו.
בשנת תרע"ג השתתף בוועד הרבנים שסייע להגנה בעלילת הדם נגד מענדל בייליס. בשנת תר"פ נפטר הרבי הרש"ב, זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הריי"צ מונה לממלא מקומו, והחל בפעולות נמרצות למען היהדות ברוסיה. בעקבות פעילותו נאסר הרבי בט"ו בסיוון ה'תרפ"ז על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט.
לאחר לחצים בינלאומיים בוטל עונש המוות והומר לעונש גלות. הוא שוחרר מהכלא ונשלח לגלות בעיר קוסטרומה בג' בתמוז. הלחץ הבינלאומי נמשך, ובתאריך י"ב בתמוז הותר לו לשוב לביתו. עקב חג מקומי התבצע השחרור למחרת, בי"ג בתמוז, ומאז מציינים חסידי חב"ד את ימי י"ב-י"ג בתמוז כ'חג הגאולה' של הרבי הריי"צ.
עם ביטול עונש הגלות חזר הרבי לביתו בלנינגרד, אך מחשש שייעצר שוב עבר להתגורר בעיירה מלחובקה ולאחר מכן עקר לריגה – לטביה ומשם לוורשה. בחודש אב ה'תרפ"ט ביקר בארץ למשך כשבועיים, ולאחר מכן יצא למסע בן כשנה בארצות הברית. בב' טבת ת"ש חולץ מוורשה הכבושה דרך ברלין וריגה ומשם לשטוקהולם שבשבדיה, משם הפליג לארה"ב בה עגנה ספינתו בח' אדר ב'.
תקופה קצרה לאחר הגעתו לארצות הברית רכש את בנין 770 בשדרות איסטרן פרקוויי ברובע ברוקלין בניו יורק – שם התגורר בשנותיו האחרונות – והפכו למרכז חב"ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י' בשבט ה'תש"י, ואת מקומו בנשיאות חב"ד ירש חתנו, רבי מנחם מענדל שניאורסון.
סיפורים רבים סופרו על הרבי הריי"צ כאברך צעיר, כאשר עסק בענייני הכלל בשליחות אביו. כל אדמו"רי חב"ד לדורותיהם טרחו והתעסקו בענייני הכלל בעת צורך וצרה, לעתים עד כדי מסירות נפש ממש על הטבת מצבם של ישראל. כך גם נהג הרבי הרש"ב בעצמו כל השנים, אך כאשר בנו שהיה מוכשר לכך נעשה בן עשרים, ראה בו הרבי שליח מתאים לפעול למען כלל היהודים במדינה בחלונות הגבוהים של השלטון הרוסי. ישנם צדיקים שדרכם היא להמשיך את השפע לעולם הזה מלמעלה, בלא להתעסק בעולם עצמו. אך ישנם צדיקים משיחיים, שבנוסף להיכרותם את העולמות העליונים יודעים גם לפעול בעולם הזה בכליו שלו, וכך היתה דרכו של הרבי הריי"צ.
פעם אחת, אולי אפילו לפני גיל עשרים, נשלח רבי יוסף יצחק על ידי אביו למוסקבה, ופעל שם מה שפעל. באותו הזמן אסור היה ליהודים להתגורר במוסקבה, אבל היו כמה סוחרים גדולים מחסידי אביו, שקבלו לכך רשות מיוחדת מהממשלה. לאותם גבירים היה מניין משלהם, וכשרבי יוסף יצחק הצעיר התפלל שם בשבת בקשו ממנו שיאמר לפניהם מאמר חסידות כמנהג הרביים.
בתחילה סרב הריי"צ לבקשתם, אך הגבירים הפצירו בו מאוד, ובהיותו בחור צעיר והם חסידים זקנים נענה להם לבסוף. רבי יוסף יצחק הלך אנה ואנה בחדר, התיישב ואמר מאמר חסידות שהנוכחים התפעלו ממנו מאד. לאחר זמן מה, נסע אחד הגבירים לעסקיו ועבר דרך ליובאוויטש. כחסיד חשוב הוכנס מיד ליחידות אצל הרבי, ושם סיפר לו מה שקרה – כמה טוב פעל בן הרבי בעניני הכלל, וגם את סיפור אמירת המאמר לפרטיו. הרבי הרש"ב התענין מה אמר בנו, והחסיד חזר על עיקר המאמר מתוך התפעלות רבה. גם הרבי הרש"ב התפעל מאוד כששמע את המאמר, אך שתק ולא אמר דבר.
בשבת שלאחר מכן, יצא הרבי הרש"ב לומר מאמר חסידות כדרכו מדי שבת בשבתו. המאמר עסק בנושא של 'שלוש שיטות ברצון', סוגיה חדשה בחסידות שלא דובר אודותיה קודם לכן. המנהג בליובאוויטש היה, שהחסידים היו חוזרים על החסידות בליל שבת קדש, ובשבת בבקר יכלו להכנס אל הרבי לשמוע שוב את המאמר כדי לזוכרו היטב על מנת לכתבו. בנו של הרבי, רבי יוסף יצחק, היה נכנס לבדו במוצאי השבת, ואביו היה שואל אם הבין את המאמר. בכל שבת היה עונה שלא הבין, בכדי לשמוע שוב ביתר ביאור, אך במוצאי שבת זו נכנס כדרכו, וכשאביו שאל אותו אם הבין, ענה שכן. מה יום מיומיים? שאל אביו. וענה הריי"צ שזהו בעצם המאמר שאמר במוסקבה לפני כמה שבועות... כמובן שהרבי ידע זאת, כי שמע את המאמר מפי החסיד, ואז סיפר לבנו: לפני הרבה שנים ראיתי ב'כתב' של חסידות, שיש שלוש שיטות ברצון. מתוך כל החסידות שידעתי הכרתי רק שתי שיטות, והיה צר לי שנים רבות שלא זכיתי ללמוד מהי השיטה השלישית. והנה, לפני זמן מה גיליתי 'כתב' בו היתה מוסברת השיטה השלישית. כך אני ידעתי זאת, אחרי שנים רבות! אבל אתה מהיכן ידעת?
הריי"צ ענה שיודע זאת "פון שמעון בער'ס קאפ" (ביטוי שהיה שגור בפי חסידים שפירושו, במקום להתפאר בחידוש עצמי, לומר שאני יודע זאת 'מראשו של שמעון-בער' – שהיה יהודי פשוט). הכל טוב ויפה, אמר לו הרבי הרש"ב, אך דע לך דבר אחד, יש תנאי אחד לאמירת חסידות ברבים והוא ששמונה שעות קודם לכן יש לרעוד מפחד – "וארכובותיו דא לדא נקשן".
בתחילת הסיפור מתגלה אור החכמה של הרבי הקודם, שכוחו רב הן בחכמה סתימאה היוצרת את החידוש (או 'הכח המשכיל' בלשון החסידות), והן בחכמה עילאה הפותחת את המעין הסתום ומורידה אותו אל המודעות. תוכן המאמר מופלא אף יותר, וחושף 'שיטה' חדשה וסדר שכלי ברצון, שאותו בדרך כלל השכל אינו מסוגל להבין.
הרבי הריי"צ אף מודה בפני אביו שאמר מאמר חסידות ברבים, תפקיד השמור על פי רוב לרבי בלבד. עם זאת, נראה בבירור עד כמה האב והבן פועלים וחושבים באופן זהה. לולא זאת, לא היה רבי שלום דובער מפקיד בידי בנו את הטיפול בעניינים כאלה, שפיקוח נפש כללי בגשמיות ורוחניות תלוי בהם.
הרבי סמך על בנו עד כדי כך, שבעת שליחותו הראשונה(!) ציווה על החסידים הזקנים והמנוסים לבל יתערבו בפעולותיו של הנער, לא במעש ולא בעצה. החסיד המנוסה ביותר, שאולי ביצע עבור הרבי עשרות שליחויות דומות, לא יוכל לכוון לדעתו ולרצונו כמו הנער הצעיר שמוחו נמשך ממח אביו. כך בענייני הכלל המהווים כאן את סיפור המסגרת, וכך בחכמתם עצמה המתבטאת בקליטת הריי"צ את הבנתו החדשה של אביו.
חכמתו של הריי"צ מתאפיינת בתעוזה, "החכמה תעוז לחכם". מפעולתו בעיר האסורה תוך ביטול לאביו והבנת רצונו, ועד שליפת מאמר מן השרוול והודאה בכך בפני אביו. אך הרש"ב, אף שנהנה מכך מאוד, מבהיר לו כי על החכמה להופיע גם כיראה עילאה. הפסוק בו משתמש הרבי להמחיש זאת מקורו בספר דניאל, אשר על היראה שהשרתה נבואתו על הסובבים אמרו חז"ל ש"מזליהו חזי" – שרש נשמתם ראה, ואילו הם קלטו רק פחד טמיר, בלתי מובן. יראה כזו היא החכמה עצמה, המאפשרת קליטה של חידוש אלוקי אמיתי.
