רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן – הרבי מהר"ש – והרבנית רבקה, ב-כ' בחשון תרכ"א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו"ר הצמח צדק, את הכינוי רש"ב.
כאחת עשרה שנים לאחר פטירת אביו, קבל על עצמו את הנשיאות, תחילה בליובאוויטש ובאחרית ימיו ברוסטוב. הקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש וכן את ישיבת 'תורת אמת', תחילה בחברון ואח"כ בירושלים. הסתלק ביום ב' ניסן תר"פ ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי"צ. בין ספריו הידועים: המשך תער"ב, המשך תרס"ו, קונטרס העבודה, קונטרס 'ומעין' וקונטרס 'עץ החיים'.
כאשר קיבל עליו הרבי הרש"ב את הנשיאות, הגיע אחד החסידים הזקנים מארץ ישראל לקבל אותו כרבי. באחת ההתוועדויות, ביקש הרבי הצעיר מהחסיד הזקן שינגן לכבוד המסיבה ניגון "מזמרת הארץ" [ביטוי ידוע, שפשוטו מתיחס לפירותיה המשובחים של הארץ אך בחסידות פירשוהו גם כזמר, ניגון פנימי של ארץ ישראל]. בארץ היו קהילה אשכנזית וקהילה ספרדית, והחסיד הנזכר בא מחברון, בה היה קירוב גדול בין הקהילות. לפיכך, אמר שישיר ניגון ספרדי יפה: "ידידי רועי מקימי ממרמס אנשי לצון, הגידה לי עתה על מי נטשת מעט הצאן". שרו את השיר, והרבי הצעיר החל לבכות בכי גדול. כשסיימו החסידים לשיר והרבי מחה את דמעותיו, שאלו החסידים: מה מקור הבכי הזה? הסביר הרבי: כאשר שמעתי את המלים "על מי נטשת מעט הצאן" פרשתי זאת לעצמי כך: ה', על מי נטשת את התפקיד הכביר להחדיר את ה"מעט" בתוך הצאן?
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים". את הפסוק הזה, העוסק בנחיתות מספרית של עם ישראל, פירשו חז"ל כמתייחס למיעוט עצמי, ענווה ושפלות המאפיינות את הצדיקים ואת היהודים בכלל: אברהם אומר "ואנכי עפר ואפר", יעקב אומר "קטנתי" ודוד אומר "ואנכי תולעת" ו"והייתי שפל בעיני". כיום, "המעט מכל העמים" נחשב מצב מִסכן ומסוכן, העלול לגרור פחד מהאומות ורגשי נחיתות כלפיהם, אך דווקא משום אותה התמעטות, במספר וברוח, בוחר ה' בעם ישראל.
את שיא ההתמעטות והביטול, מגלם משה רבנו בביטויו: "ונחנו מה". לא מעט, לא קטן ואפילו לא תולעת. שום דבר מעבר לרצון ה' הפועל בו. לכן רק משה רבנו, ובעקבותיו ניצוץ משה שבכל דור, יכול להחדיר את התחושה הזו גם בנשמות יהודים אחרים. הרבי הצעיר, שנכנס כעת לתפקיד "ראש בני ישראל", פונה בשאלה לקדוש ברוך הוא: למי נתת תפקיד כזה, שרק רבי יכול לבצע?
הרבי הרש"ב פרש רק את סיום הפזמון, אך גם תחילתו מאוד משמעותית לדמותו: הרבי הרש"ב, ביסדו את ישיבת 'תומכי תמימים', התמודד רבות מול ארגוני הקומוניסטים והמשכילים היהודיים שהרימו ראש באותה תקופה. אותם "אנשי לצון" שבפזמון, אינם אויב חיצוני עם פצצות, אלא לצים הרוצים לרמוס את מי שיראת ה' בליבו ומדבר על שפלות, הכנעה וענוה.
מלבד העיסוק בביטול ובעבודת ה' כבדורות עברו, חידש הרבי הרש"ב גם את הממד המשיחי המאפיין כל כך את חב"ד היום: עד לאותו הדור היה הדגש בחב"ד בעיקר על השכל וההעמקה, והרבי רש"ב הוסיף את הדגש על המעשה: לראשי התיבות הידועים חכמה בינה דעת, הוסיף הרבי הרש"ב את רשאי התיבות חיילי בית דוד. בחסידיו ראה הרבי חיילים היוצאים לקרב, לקרב נפשות לאביהם שבשמים. מעניין לראות, כי אין בחב"ד דור שכולו רגש, אלא מתבצע כעין דילוג – הישר מדורות השכל אל דורות המעשה. כמובן שהמעשיות היא תולדה של רגש ולא של השכל לבדו, אך מהר מאוד מגיע השכל החב"די למסקנה כי "המעשה הוא העיקר". רבי צעיר כל כך, כפי שהיה הרבי הרש"ב באותה עת, מתמודד גם כך עם אתגר לא פשוט. אך הוא חזה שזהו הזמן לצאת למלחמת תנופה על כל אתגריה, ולהפוך את אלפי חסידיו לחיילים שיביאו בסופו של דבר את דוד מלכא משיחא.
הרבי הרש"ב היה שר צבא לחיילי בית דוד, וראה את תפקידו כהחדרת ה"מעט" בעם ישראל. מכך ניתן ללמוד, שה"מעט" הנדמה כסכנה לעם היהודי הוא בעצם מפתח הגאולה. אפשר לכנות זאת שיטת הלחימה, בזכותה ימסרו הרבים ביד המעטים חרף כל מחרפי "עקבות משיחך". תפקיד המעטים אז, יהיה להישאר מעטים ולדעת, שה' הוא הנלחם לכם.
