צפו: פעולותיו של הבן איש חי להקמת עולם התורה בא"י

פרשת כי תצא תשע"ח

הבן איש חי – חכם עדיף מנביא

חורבן שלישי לא יהיה

וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד

בהפטרת "כי תצא" ה' מבטיח לעם ישראל, באמצעות ישעיהו הנביא, שלא נחזור להיות לבוז בין העמים. "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי"; לא נחזור להיות כמו אישה שננטשה על ידי בעלה "כאלמנה" (איכה א א), "וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיהו נד). כל זה בגלל שהגלות לא תחזור יותר. חזרנו לארץ ישראל, ונישאר בה לדורי דורות.

הביטחון הזה אמור לחזק אותנו להשקיע בארץ, לבנות בתים רחבים ומושקעים: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי". לבנות בתים חזקים ויציבים: "הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי". בתים שנשב בהם, אנחנו ובנינו ובני בנינו עד עולם.

וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ

אלוקים מחזק אותנו בבניין הארץ ואומר לנו לא לחשוש גם מהאויבים. הוא אומר לנו כי כשם שניצחנו אותם בעבר, כך ננצח אותם גם בעתיד עד שנירש את כל ארצנו ונחזיר אותה לבעליה האמתיים. "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ". שחרור זה של הארץ יגאל אותה מהשיממון הגדול שהיא הייתה בו אלפי שנים כשהייתה ביד הזרים. "וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

עוד מתנבא ישעיהו ואומר, כי השמחה והעוצמה של קיבוץ הגלויות והבניין יהיו הרבה יותר גדולים מהצער שהיה לנו בגלות. "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ". כל צער הגלות ייחשב כרגע קטן אל מול גדולת הגאולה ויציבותה. גאולה שתבוא ברחמים גדולים ותתקיים בחסד עולם. "בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה".

וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ

חכמינו מלמדים, כי יש הבטחות שעלולות להתבטל בגלל חטאים "שמא יגרום החטא". לעומתן, הבטחות שיש עליהן שבועה לא מתבטלות לעולם. ישעיהו מלמד אותנו כי על ההבטחה הזאת יש שבועה גדולה יותר מהשבועה על המבול שלא יחזור: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ.  כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'" (ישעיהו נד).

לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד

ההבטחה הזאת היא הבטחה חשובה שחוזרת הרבה בדברי הנביאים, וחשוב להזכיר אותה לאנשים בדורנו, שאומרים כי מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות הם באמת נס ופלא, אבל לא בטוחים שהגאולה הזאת תמשיך להתקיים כמו שהיה עד היום. לכן מתנבא ישעיהו ואומר: "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים, לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד" (ישעיהו מ"ה י"ז), ובא עמוס ואומר: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ט' ט"ו ומלבי"ם שם. וראה מהר"ל, נצח ישראל - פרק מ"ח. וראה עוד איכה ד' "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ, פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ" ורש"י שם. ישעיהו ל"ה י' ומלבים שם).

משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדין

כך לומדת הגמרא ירושלמי  מהפסוק: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" ושואלת: במה אנחנו טובים מאבותינו? ומשיבה הגמרא: "אבותיך אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו. אבל אתם משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדין" (שביעית טז ע"א). כן אמרו חכמינו במדרש: "שאין מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית – אין לה הפסק" (תנחומא שופטים ט'. ילקוט שמעוני זכריה רמז תקפ"א).

בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות

כן מביא הרמב"ן במאמר הגאולה: "ותהא המלכות ההיא השלישית, אינה פוסקת לעולם" (ועיין רמב"ן ויקרא כ"ו ט"ז ו-מ"ב; דברים כ"ח מ"ב שאומר כי התורה דיברה רק על שתי גלויות). כן מביא רבינו בחיי (דברים א' א'): "אין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו, כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות". וכן כתב: "וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות" (וראה עוד דניאל י"ב ז' ורש"י שם).

ביטחון הגאולה של רבי יוסף חיים זיע"א

יסוד לעולם הרוחני בארץ ישראל

י"ג אלול הוא יום פטירתו של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, מרן רבי יוסף חיים זיע"א. הרבה מעלות מיוחסות לו, ואחת מהן היא העובדה שהיה חכם עדיף מנביא. הייתה לו יכולת של חכם לראות את הגאולה המתקרבת ובאה ולדעת את המעשים אשר ייעשו.

בשנת תר"ס (1900) חיו בארץ ישראל מעט מאוד יהודים, ובירושלים כמה אלפי יהודים בלבד. הטורקים ששלטו בארץ ישראל לא אפשרו ליהודים לקנות קרקעות או אדמות. בשנה זו הגיע הנדיב יוסף אברהם שלום לרבנו בעל הבן איש חי והציע להקדיש את כל הונו להקמת ישיבה בבגדד. רבי יוסף חיים אמר לו שאין טעם להקים ישיבה בבגדד, שהרי היהודים עומדים לעזוב אותה, והבית שייבנה בה יישאר לערבים ולאומות העולם. על כן הציע הבן איש חי ליוסף אברהם שלום להקים ישיבה בירושלים (הוא גם תמך בידו להקים בירושלים בית חולים, וכך הוקם בית חולים "משגב לדך" על ידו בעיר העתיקה של ירושלים).

הנדיב קיבל את הצעתו המפתיעה של רבי יוסף חיים זיע"א והקציב את כל הונו ורכושו העצום לקניית אדמה קרוב ככל האפשר לכותל המערבי, כדי לבנות עליה ישיבה שבה ילמדו לפחות עשרה תלמידים קבלה ותורת הנסתר. הוא גם הקים קרן לצורך לומדי התורה הללו והפקיד את מזכירו על כספי ההקדש, ולביצוע הפרויקט נבחר הרב בן ציון חזן זיע"א.

הרב חזן נפגש עם ראש ה"ועד הערבי העליון", ובתשלום של 30,000 לירות זהב הסכים הלה לאפשר את האדמה. אחר כך היה צריך הרב חזן לקנות את הקרקע מידי 70 בעלי חזקה, וזה לא היה קל. ערבים ניסו להתנכל לפרויקט וגנבו את חומרי הבנייה. הם איימו ברצח ובהכרזת ג'יהאד על הרב בן ציון חזן. ואולם הרב לא פחד וסמך על הבטחת הבן איש חי שלא יאונה לו כל רע. במקביל הפעיל הנדיב יוסף אברהם שלום את השפעתו בממשלת בריטניה שתיתן לרב בן ציון חזן אזרחות בריטית, כדי להרתיע את הערבים מלפגוע בו.

בשנת תרע"ד פורסם בעיתון "מוריה" דבר הקמת הישיבה והונחה אבן הפינה, אבל פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרם להפסקת הבנייה. בט"ז בשבט תרפ"ג (1923) הסתיימה בניית הישיבה.

מטרת הישיבה הייתה "לעשות נחת רוח להקב"ה ולשכינה כדי לזרז את הגאולה". הידיעה כי ישיבה בירושלים מקרבת את הגאולה נמצאת בגמרא (מגילה יז ע"ב), שמסבירה כי סדר ברכות תפילת י"ח הוא כסדר הגאולה וברכת "על הצדיקים" קודמת לברכת "בונה ירושלים", כי הצדיקים הלומדים תורה מביאים את בניינה של ירושלים. וכך באמת קרה.

שנה לאחר חנוכת הישיבה הקים הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זיע"א את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים. גם ישיבת סלבודקא הגדולה הקימה סניף לישיבה בעיר חברון, ישיבה שפעלה עד פרעות תרפ"ט ואחר כך עברה לירושלים.

בימים ההם חיו בירושלים פחות ממאה אלף איש, ישיבות אחרות גדולות עוד לא היו בארץ (ישיבת פונוביז' הוקמה 20 שנה אחר כך, באמצע השואה). אבל חזונם של ראשי הישיבות הללו התחיל להתממש, ובתוך שלושים שנה התקבצו לארץ יותר מחצי מיליון יהודים. תלמידי החכמים שצמחו בישיבות הללו החזיקו את העולם הרוחני של ארץ ישראל. התלמידים שלמדו בהן צמחו להיות ראשי הישיבות, המחנכים והרבנים, שקיבלו את העלייה הגדולה של יהודים לארץ ישראל.

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו

דבר גדול נוסף שעשה בעל הבן איש חי וניכרת בו התכונה של "חכם עדיף מנביא" הוא שליחתם של גדולי התורה של בגדד לעיר הקודש ירושלים ללמוד בה תורה גם בישיבת "פורת יוסף" וגם במקומות אחרים. בדבר זה הלך רבי יוסף חיים זיע"א בדרכו של יעקב אבינו עליו השלום, שנאמר עליו בצאתו לגלות: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן". והביא רש"י "מדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל שאל כי לכאורה קשה, הרי יעקב אבינו ידע נפשות בני ביתו, וכפי שבירך אותם איש אשר כברכתו; יהודה היה בגדר מלך, גיבור, אריה. ותכונתו של יששכר הייתה למדן, חכם, מתמיד. ומן הראוי היה לשלוח את יששכר לפתוח ישיבות, ולבדוק את התשתית, את השכונה, את הסביבה והאווירה שם תיבנה הישיבה, שיהיה מתאים לבניין התלמידים לבל ייכשלו ולבל יפלו במהמורות הרחוב חלילה, ולמה שלח את יהודה?

והשיב הרב זצוק"ל, כי לפתוח ישיבה צריך איש כמו מלך, צריך איש חזק כמו אריה, צריך עוצמה מול כל הרוחות הנושבות כנגדו. צריך מסירות נפש. אחרי שתוקם הישיבה אפשר לשלוח את יששכר שילמד וילמד תורה לאחרים. כך היה גם בגלות שיצאו ישראל אחרי חורבן בית ראשון, שלפני יציאתם של ישראל לגלות, גלה יכניה וגלו איתו כל חכמי ישראל "החרש והמסגר" כדי שיקימו את עולם התורה בבבל לפני גלות ישראל מעל אדמתם בחורבן הבית הראשון.

ואם כך בתהליך הגלות, כל שכן וכל שכן בתהליך הגאולה צריך להיות כך. על כן שלח מרן רבי יוסף חיים זיע"א את גדולי החכמים של בבל להקים בירושלים את עולם התורה להכין ישיבות ותלמודי תורה וכד' בכל אתר ואתר לפני עלייתם של בני ישראל.

פסיקת הבן איש חי לפי הזוהר הקדוש

לקראת הגאולה הקרובה נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות

תלמידי החכמים הללו גם יסדו את סדר הלימוד בישיבה, לימוד שמחבר את לימוד הפנימיות של התורה עם לימוד ההלכות. וכך כתב הנדיב יוסף שלום במכתב שנמצא על קיר הישיבה: "השבעתי אתכם אתם המופקדים על מצווה גדולה זו בשם השוכן בציון אשר לנגד עינכם ובקדושת המקום הסמוך לכם לא תעלימו עין מהנהגת המדרש הזה".

חיבור הנגלה והנסתר מבוסס על מרן השו"ע שפסק הרבה הלכות בספרו על פי הזוהר הקדוש (בית יוסף או"ח סימנים ל"א, נ"ט, ועוד), וכך הוא קבע כי בכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר – הולכים כמו הזוהר, גם אם זה נוגד את דעת הפוסקים. יסוד זה הורחב על ידי מרן הרב חיד"א זצוק"ל (בספרו טוב עין סימן ז' ובעוד כמה מקומות). מרן רשכבה"ג רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" זיע"א המשיך את דרך הפסיקה הזאת וכתב על פיה את ספרו ה"בן איש חי".

גם בדבר זה רואים כי רבי יוסף חיים זיע"א היה בחינת "חכם עדיף מנביא". כיוון שספר הזוהר הוא הספר שמכין את גאולתם של ישראל. כך נאמר בו כי בעקבתא דמשיחא "תרבה הדעת", וכמו שכתב מהרח"ו בהקדמת "עץ חיים" (בשם הזוהר פרשת וירא דף קי"ח ע"א): "וכד יהא קריב ליומי משיחיא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא".

כן נכתב גם בתיקוני זוהר (תיקון ו' דף כ"ג ע"ב): "דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חיבורא". כלומר, שבדור האחרון יתגלו סודות הזוהר ויתוסף לימוד הפנימיות אפילו אצל צעירי ישראל.  על פי זה כתב בשם הגדולים להחיד"א (מערכת גדולים רי"ט, ערך רבנו אלעזר בעל ספר הרוקח): "ורק בדורנו אלו לקראת הגאולה הקרובה נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות. ואם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל".

משמעות הדברים היא, שעלייתם של יהודים לארץ ישראל היא הרבה יותר ממעבר טכני של יהודי ממקום למקום, ויש בה גם שינוי רוחני גדול. עליו אמר הזוהר "תרבה הדעת". עליו אמר הנביא יחזקאל (לו) כי אחרי קיבוץ הגלויות "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.  וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.  וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". והלב החדש הזה לא יסתפק רק בצד המעשי של ההלכות, הוא יבקש לדעת את ה'.

על כן שילב רבי יוסף חיים בספריו הרבים גם את ההלכה וגם את ה"נשמתא דאורייתא", טעמים פנימיים של כל הלכה והלכה, מתוך ידיעה שזה מה שעתידים לחפש הלומדים בדור ההולך ובא. וזכה לכוון למציאות שהתרחשה אחרי פטירתו בעוצמה גדולה, בחינת "חכם עדיף מנביא".

תפילין בחול המועד 

אחת ההלכות שנפסקה על פי הזוהר הקדוש ונהגו בה כל היושבים בארץ ישראל היא איסור הנחת תפילין בחול המועד בגלל קדושת היום, קדושה שלא ניכרת בכל תוקפה רק בארץ ישראל מתוך ההכרה הרוחנית הרגישה והעליונה שכנראה לא כל כך מורגשת בחוצה לארץ.

בספרי ההלכה יש מחלוקת בעניין ההלכה הזאת (ב"י או"ח ל"א), האם חול המועד הוא "אות" כמו שבת ויום טוב או שהוא כמו יום חול לעניין הנחת תפילין. וסיכם ה"בית יוסף" וכתב: "שמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש, ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחאי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד, ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד. וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה.

והמאמר ההוא איתא במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש ב' שה"ש ח' ע"א): רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, תינח תפילין דרישא דשריין על רישיהון דישראל קדישן ביום טוב, תפילין דדרועא דאיהי חולו של מועד היך אנן אחידן לה - א"ל… ועמא קדישא אחידן תפילין [דמארי עלמא] ושרייא עליה בי"ט ובחולו של מועד ואסור לאעברא תפילין דמארי עלמא ולאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא,

למלכא דבעי לנטרא לעבדיה. א"ל עביד דיוקנא דחותמא דילי, כל זימנא דההוא דיוקנא יתחזי עלך, כולי עלמא יזועון וידחלון מינך, לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים ליה מלכא, יהב בידיה חותמא דגושפנקא עילאה דיליה. כיון דאחיד חותמא עילאה דמלכא בידיה, שביק מיניה ההוא דיוקנא דאיהו עבד. אי ההוא עבדא דחי חותמא עילאה דמלכא בגין ההוא חותמא דאיהו עבד, ודאי בר קטולא הוא ההוא עבדא, בגין דאיהו עבד קלנא בחותמא דמלכא ולא חייש ליה. ובגיני כך אסיר לעמא קדישא לדחיה חותמא דמלכא עילאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאנן עבדין האי במועד ובחולו של מועד וכל שכן בשבת דכלה שרא עלן". ומסכם ה"בית יוסף": "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתם".

תרגום: אמר רבי אלעזר לפני רבי שמעון אביו: ביום טוב לא מניחים תפילין, כיוון ששם ה' נקרא על ראשיהם של ישראל מחמת קדושת יום טוב. על בסיס זה הוא שאל: האם גם בחול המועד שמותר במלאכה שורה על ישראל קדושת התפילין הרוחניים של מארי עלמא?

ענה לו רבי שמעון שגם בחול המועד עם ישראל הקדוש אחוזים בתפילין של הקב"ה ושורה עליהם רוח קדושה מיוחדת, על כן אסור להעביר מהם את התפילין של הקב"ה ולהניח תפילין של עור שהם בדיוקנא שלהם.

המשיל רבי שמעון את הנחת לתפילין הללו לעבד שהיה אהוב אצל המלך ושם לו המלך סימן היכר שהוא עבדו, שלא יפגע בו שום אדם לרעה. לימים גדל האמון של המלך בעבד, ומתוך אהבתו נתן לו את טבעתו שבה הוא חותם על מכתביו. ובידוע שכל מי שהחותמת בידו, אינו עבד אלא נאמן ביתו של המלך. כך אנחנו בימי חול המועד נחשבים כמו נאמני ביתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ואסור לנו לשים עלינו את החותם של ימי החול. ואם נשים את חותם ימי החול, הרי אנו לא מכירים באהבת המלך אלינו ובאמון שהוא נותן בנו ויש בזה עלבון גדול.

תושבי ארץ ישראל נמשכים אחרי הזוהר הקדוש

על ההלכה הזו כתב השל"ה הקדוש, כי כל תושבי ארץ ישראל נמשכים בהלכה זו אחר פסקו של הזוהר הקדוש ולא מניחים תפילין בחול המועד, בין ספרדים ובין אשכנזים. ובאמת כך הוא המנהג עד היום בכל רחבי הארץ, כיוון שמרגישים בחול המועד את קדושת התפילין של מארי עלמא מונחת עליהם. ואע"פ שבוודאי יש כאלה שלא מרגישים כך ממש, ויש כאלה שמרגישים יותר, עם זאת קיימו וקיבלו עליהם כל העולים שהתיישבו בארץ ישראל לקיים את פסק ההלכה הזה, כי ליבם הוא כבר לא כמו הלב שהיה לעם ישראל בגלות, אלא לב חדש שמרגיש את הקדושה הרבה של הימים הללו.

אין ראוי שיהיו שני כתרים יחד

עוד הלכה שמקורה בזוהר ובנויה על הרגישות המיוחדת לקדושת ראש חודש שכנראה ניכרת במיוחד בארץ ישראל ובגללה מסירים את התפילין לפני מוסף של ראש חודש. כן כתב בשו"ת רדב"ז: "ואפשר לתת קצת טעם לפי הפשט, כיון דבמוסף דומה ראש חדש לימים טובים שנקראו 'אות' ראוי לעשות לו היכר זה, ועוד שהתפילין נקראו 'כתר', והוא אומר כתר בקדושת מוסף, ואין ראוי שיהיו שני כתרים ביחד, ואפילו ביחיד שאין שם קדושה, כיון שהוא זמן הראוי לכתר ראוי שלא יהיו על ראשו תפילין (ח"ד סי' פ', אלף קנ"א).

שמירה בין בשר לחלב להסרת הקליפות

עוד הלכה שנהגו בה כדברי הזוהר, במיוחד בארץ ישראל, היא הפסק שש שעות בין בשר לחלב. שבחו"ל יש מקפידים על שלוש שעות ויש מקפידים על שעה אחת, אבל בארץ ישראל מנהג כל העדות הוא לשמור שש שעות ביניהם. ומקור ההלכה הזו הוא בזוהר הקדוש, שכך כתב ב"בית יוסף" (קע"ג): "ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בזוהר פרשת משפטים (קכ"ה ע"א) וז"ל: אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא (מצאנו, שכל מי שאוכל מאכלי חלב ומאכלי בשר כאחת או בשעה אחת או בסעודה אחת), ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא (במשך ארבעים יום נראה גדי מקולס בקליפתו אצל אותם שלמעלה). וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה (וחבורה טמאה מתקרבת אצלו). וגרים לאתערא דינין בעלמא, דינין דלא קדישין (וגורם להתעוררות דינים בעולם, דינים שאינם קדושים). ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא" (ואם אותו אדם שאוכל מאכלי חלב עם מאכלי בשר יוליד בן באותם ימים שאחרי אכילתו, "ישאילו" לו נשמה שלא מדרך הטהרה אלא מדרך הטומאה שאינה קדושה).

אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגלויא דרישא
 

דבר נוסף שהתקבל אצל כל ישראל, במיוחד בארץ ישראל, הוא כיסוי הראש כל היום. הלכה זו מקורה בגמרא, ושם נזכר כי היא הנהגה טובה לקנות בה יראת שמים ולגדל ילדים לתורה ולא למידות רעות. "דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה, כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי" (שבת קנ"ו ע"ב).

ומה שכיום כולם נוהגים בה בארץ ישראל הוא על פי הזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על פרשת נשא (דף קכ"ב ע"ב) וז"ל: "אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגלויא דרישא משום דאם היא אסתלקת מעל רישיה דב"נ מיד אסתלקו חיים מיניה".

ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד 

נסיים בדברים שהחלנו בהם על ביטחון הגאולה. אנו אומרים בתפילה ובסליחות: "ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". משפט זה הוא צירוף משלושה פסוקים שונים. "ה' מֶלֶךְ עולם ועד אבדו גויים מארצו". "ה' מָלַךְ גאות לבש" ו"ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". צירופם למשפט אחד בא לומר כי כמו שה' מֶלֶךְ בהווה ומָלַךְ בעבר, כך הוא ימשיך למלוך גם בעתיד.

על אמירת "ה' מלך" בשחרית פעמיים כתב ב"בית יוסף" (סימן נ'): "ומה שאומרים אותו פעמיים נראה שהוא על פי מה שכתב בתיקונים (תיקון ע', דף קל"ד ע"ב) כשבא לפרש הסודות הנרמזים בשבח זה אמר ובגין דא כפל לון תרין זימנין". ומבואר ב"מתוק מדבש", כי אנו אומרים את המשפט הזה פעמיים כנגד המלכת ה' בעולמות היותר עליונים, ומתוך כך אנו רואים את התגלות מלכות ה' גם בעולם שלנו.

רמז לדבר אפשר למצוא בשתי ברכות קריאת שמע. בברכת "יוצר אור" אנו מדברים על ההמלכה שממליכים עליהם המלאכים את ה', בהמלכה זו מוזכרת המילה "מלכות" שמונה פעמים, כמו כן מוזכרת שם "יראה" ו"אימה". לעומת זאת בברכת "אהבת עולם" אנו עוסקים גם בהמלכת ה' במדרגה של בנים. לכן אנו מזכירים בברכה זו את המילה "אהבה" שבע פעמים. ועל שתי ההמלכות הללו אנו אומרים בעשרת ימי תשובה: "אבינו מלכנו".

ויהי רצון שתתגלה מלכותו של הקב"ה עלינו מהרה, וכשם שאנו אומרים בסליחות "ועת יקבץ נפוצים מארבע תפוצות – ה' ימלוך לעולם ועד", שנזכה להתגלות מלכותו עלינו מהרה אחר קיבוץ גלויות. אמן ואמן.