רבי יצחק ישעיה (שעי'לה) הלברשטאם מטשחויב נולד בשנת תרכ"ד לרבי חיים מצאנז, והיה בן זקוניו. נישא לפריידא בתו של רבי יחיאל מקרילוביץ, ולאחר חתונתו התגורר בבעלז אצל חותן חותנו, רבי יהושע רוקח מבעלז. בגיל 19 מונה לרב בטשחויב, ולאחר תשע שנים, בשנת תרנ"ב, נפטרה רעייתו. שנה לאחר מכן עבר לסאטמר ולאחר מכן לקרקוב. נישא בשנית לאסתר, בתו של רבי יעקב צבי מפוריסוב, אך התאלמן בשנית ונישא להינדא, בת הרב מנחם מנדל פרנס.
צדיקי דורו הפליגו בקדושתו ובנשמתו הגדולה, והוא התפרסם במופתים רבים. בימי השואה התגלה אליו אביו ואמר לו, כי אם יהרג על קידוש השם יהא זכותו גדול ויכנס תיכף לגן עדן. רבי ישעיה נשרף בבוכניה בעודו עטוף בטליתו של אביו ביום ג' אלול תש"ג.
פעם רחץ רבי ישעיה במרחץ, ובקש מאיש אחד שיכה עליו ב'בעזים' (מעין מטאטא של זרדים שהכו הרוחצים זה בזה, על מנת להוציא את הזעה). לא רצה הלה להכות על הרב הקדוש וביקש הרב מאחר, וגם הלה לא רצה. ניגש אחד ואמר להרבי: אם הרבי יברך אותי שאוושע בבן זכר אכה את הרבי. אמר לו הרב הקדוש "גיי אוועק פון דא!" (לך מכאן עכשיו) וביקש מעוד אחד, אבל האיש הנ"ל (שרצה להוושע בבן זכר) ביקש מכל הנמצאים שם שיסרבו, ולשנה נושע ונולד לו בן זכר.
ואמר רבי ישעיה לנכדו הטעם שברך אותו: שפעם אחת כשבא אביו הרב הקדוש מצאנז זצ"ל לאפות המצות, לא רצה להתחיל באמרו שחסר מהקמח. אמרו לו שלא חסר מהקמח, אבל הוא בשלו. מדדו את הקמח והיה מדויק, אבל הרה"ק מצאנז בשלו שחסר מהקמח. לבסוף כששמעה המבשלת שמדברים מהקמח, אמרה שלקחה קצת קמח ביד אחת, משום שרצתה לבשל פשטידא של קמח עבור הרה"ק מצאנז. וסיים רבי ישעי'לע: "אם אבי ידע שחסר קצת קמח, על חשבון זה בירכתי את האיש שיוושע".
כל דבר בעולם מתרחש בהשגחה פרטית, ובוודאי שהאירועים המגלגלים את הישועה אינם סתמיים. למעשה, עצם כוחו של רבי ישעיה לברך בזרע של קיימא, נובע משתי תכונותיו המשתקפות מן הסיפור: שפלותו שהניעה אותו לקבל הכאות במרחץ כאחד האדם, וזכות אביו הקדוש שנתנה לו את העוז להבטיח שכר גבוה כל כך תמורת ההכאה.
הברכה עצמה פונה אל הקדוש ברוך הוא, אך שתי תכונות אלו, מעוררות את שני השותפים הנוספים בוולד, אביו ואמו: מכח שפלותו של הצדיק, מתברכת האשה ב'מיין נוקבין', התעוררות לקבל את השפע מבעלה, ומכח זכות אבותיו מתברך האיש ב"מיין דכורין", התעוררות להשפיע ולתת.
הקמח שבסיפור רומז לזכות אבות, בזכותה קיבלנו את התורה: "אם אין קמח אין תורה". השמירה על הקמח במלואו היא השמירה על זכות האבות במלואה, בלא פגם וחיסרון.
פעם אחת בירך לשוחט אחד שבתו תתרפא מחוליה אבל לא הוטב לה. היה לו צער מזה, ואמר שרצה לברך להשוחט מחמת הכרת הטוב אליו, שהוא נוסע עמו בכל מסעיו ומתפלל כש"צ עבורו. ואמר: אם כן, אפסוק מלערוך שולחנות. אחר כך אמר, שאצל הרה"ק רבי שמעון מיערוסלב קרה גם כן כדבר הזה, וגם הוא פסק אז מלערוך שולחנות, ואם כן יאמרו שאני מחקה אותו, על כן המשיך ר' ישעי'לע לערוך שלחנותיו הטהורים.
את מאמר הגמרא "הרבה עשו... כרבי שמעון ולא עלתה בידם", מפרש הבעל שם טוב כך: מפני שניסו לחקות את רשב"י והניחו את מדרגתם שלהם, לא עלתה בידם. זהירותו של רבי ישעיה מלחקות כקוף את הצדיק מן הדור הקודם, היא בסוד יניקת החיצונים מרגל האות ק (קוף), היורדת למטה למקום הקליפות. החיצונים, שעניינם חמץ וישות, יונקים מן הק – מה שיוצר את השער חק, לשון חיקוי.
האדם המנסה להצטייר כצדיק על ידי מעשים חיצוניים וטכניים, אינו מבין שביחס לצדיק איננו אלא כקוף בפני אדם, גוף בפני נשמה. כאשר האדם איננו מחקה, מתוך הכרה בכך שכל חיקוי שלו יהיה חיצוני וחסר חיות, יכול הוא לחולל מופתים גדולים למרות קטנותו, כפלא הכנסת הפיל לקוף המחט...
