ארץ ישראל היא נחלה לעם ישראל, ואנו מצווים שלא לתת לזרים לשלוט בה. יחד עם זאת – מותר, ואפילו רצוי, שגויים יחיו בינינו, אם יקיימו את כל התנאים הנדרשים. המושג המקראי וההלכתי הוא "גר תושב", שאותו אנו מצווים לכבד ולהחיות.
יחד עם זאת, בפרשת כי-תבוא אנו קוראים, כי כשאנו מקיימים מצוות ומתברכים מובטח לנו בין היתר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה". לעומת זאת, כשאנו חוטאים "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. הוא ילוך ואתה לא תלונו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב".
כלומר, אותו גר תושב עלול להפוך לרועץ, ולשוט בידי הקב"ה להעניש אותנו כשאנו חוטאים.
בסוגיה זו ישנם כמה אתגרים: ביטחוני, רוחני וכלכלי.
התורה מגדירה גר תושב במעמד של כפיפות אלינו "היה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך".
פוסקי-זמננו שעסקו בסוגיה זו טרם הקמת המדינה ועד היום, סוברים כולם ללא יוצא מן הכלל כי מתוך רשימת התנאים לקבלת גר תושב (שמקבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח), הרי שתנאי בסיסי לגר תושב שעליו אין לוותר בשום אופן – הוא, שיקבל על עצמו להיות נתין שלנו. הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל בימים שלפני קום המדינה וגם לאחר מכן, היקל בתנאי הקבלה של גר תושב, בעיקר מהחשש מפני דעת הקהל העולמית שלא תאפשר להקים מדינה, אם לא יובטחו זכויות המיעוטים. יחד עם זאת, לא ויתר על הדרישה למחויבות ונאמנות למדינה כדי להיקרא אזרח. הוא מציין כי בוודאי יסכימו לה בעולם, שהרי כל מדינה נוהגת כך טרם מתן זכות ישיבה למי שאינו בן הלאום. קל-וחומר אצלנו, שהרי זו מצוות התורה.
בהתמודדות עם הדילמה הזו שבין הכרה בזכויות אדם לבין החשש מפני ניצולם לרעה, ניסח הרצי"ה קוק: "צריך לדבר, להסביר, לשכנע ולפעול, כדי למעט השנאה בין יהודים ובין ערבים. להרבות ידידות והתקרבות ולבטל כל קיפוח. אבל קודם כל צריך להיות ברור שהארץ היא שלנו, על זה אין מה לדון. הארץ כולה של הקב"ה הוא נתנה לעם ישראל ואין לאיש מאתנו רשות לוותר על שום חלק ממנה. באופן פרטי הם יכולים להישאר פה כמיעוטים. ואם הם לא יגרמו לנו צרות ולא ימרדו בשלטוננו, אלא יקבלו את ממשלתנו על הארץ הזו, לא נפגע בהם. לא לקחנו מהערבים שום ממשלה, הם אף פעם לא שלטו כאן (חוץ מאשר במשך תקופה קצרה מאוד לפני מאות שנים) אי אפשר להתכחש לאמת שאנו לא חייבים לערבים כל ממשלה בארץ ישראל".
לפי ההלכה, יש למנוע כל מעמד אוטונומי ומינהל עצמאי לנכרים בארץ ישראל.
כפי שעינינו רואות כיום, יש יישובים בהם המשטרה נמנעת כמעט לגמרי מלהיכנס, למעט במסגרת מבצע מיוחד ולזמן מוגבל, ובהם אין דין ואין דיין.
הפוסקים דנים גם בהיבט הכלכלי, ונוקטים כי אין לאפשר מצב שבו גר תושב יהפוך נטל כלכלי על היהודים. לכן גם האחוזים שלו באוכלוסיה לא יהיו גבוהים. גם כדי למנוע התבוללות יש להקפיד על מספר נמוך יחסית של גר-תושב.
במשך 18 שנה – מתש"ח ועד תשכ"ו (1948-1966) – היה ממשל צבאי על ערביי ישראל, מתוך תפיסה שהם "גיס חמישי", ועלולים גם להפריע למהלך ההתיישבות היהודית במקומות הסמוכים אליהם. בשנים ההן לא היוו בעיה ביטחונית, בוודאי לא באופן שהיא כיום, וגם לא בעיית התבוללות עימם. בה בעת – היתה להם זכות בחירה לכנסת.
לא היה גם לחץ בינלאומי, והערבים לא דרשו הכרה בתור לאום. היה ברור לכל שהם שייכים לארצות הערביות שמהן באו. מה ששינה את המציאות הזאת היו שני גורמים התנגדות של מפלגת חרות – הימין של בגין, וזאת מטעמי "זכויות אדם", ומהצד השני המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) אשר יצרו לחץ ציבורי גובר והולך.
הסרת המשטר הצבאי יצרה שינוי קיצוני במצב. החלה בנייה בלתי חוקית בהיקפים הולכים וגדלים, קמו ארגוני פשע ופרוטקשן שהתחמשו באופן מסיבי, התבססה הכרה לאומית פלסטינית המתנגדת לעצם קיומה של מדינת היהודים. הוחל בפרויקט "איחוד משפחות" שהביא לכאן ערבים רבים נוספים שבחלקם עוין מאוד את המדינה, ומספר הולך וגובר של צעירות יהודיות הנישאות לגברים ערביים.
התנגשות עם יהודים ועם כוחות הבטחון, הפכה לעניין קבוע, החל מאירועי "יום האדמה" בשנת תשל"ו (1976) בעקבות הפקעת אדמות של ערבים בגליל, ומאז בכל שנה בתאריך 30 למרץ יום ההפקעה. רף האלימות הגיע להקצנה בפרעות ראש השנה תשס"א, [שנת 2000] שנמשכו כשבועיים, בהם התפרעו ערבים וחסמו צירי תנועה, ויישובים, ותקפו מכוניות ואזרחים לאחר שזיהו אותם כיהודים! כאילו אנחנו בגולה כשדם יהודי הפקר. בשנת תשפ"א (2021) בזמן מבצע "שומר חומות", היו התפרעויות אלימות של ערבים בכל הארץ, כולל פגיעות בנפש, ברכוש רב, ושריפת בתי כנסת. גלות כבר אמרנו? חלק גדול מהערבים אזרחי ישראל ונציגיהם בכנסת, מזדהים עם העם הפלסטיני ומפגין בדרכים רבות את אי-קבלת השלטון של מדינת ישראל.
הקואליציה עם מפלגה ערבית בשנת תשפ"א – לראשונה מאז קום המדינה – המחישה היטב את האיום בדבר עליתו של הגר "מעלה מעלה" ונפילתנו במקביל "מטה מטה". יישובים לא חוקיים של בדואים חוברו לחשמל בעוד יישובים יהודיים חוקיים לא חוברו אליו.
כדי להתמודד עם הבעיה החמורה ביותר משלל הבעיות העומדות לפתחנו, הן הלכתית והן מציאותית, אפשר וצריך להחיל חוק נאמנות, שכבר עבר החלטת ממשלה (10.10.2010).
חוק זה צריך להיות מיושם על כל מי שמבקש להיות אזרח, וגם על מי שכבר מוגדרים אזרחים אבל שייכים ללאום אחר, בגלל שהמצב השתנה בעליל. יש לתת לחוק זה "שיניים" בדמות שלילת אזרחות וגירוש מהארץ ממי שלא יקבל על עצמו את הנאמנות.
לא למותר לציין, כי מאז הטבח בשמחת תורה, מדינות רבות באירופה מחמירות את התנאים להגירה של מוסלמים לתוכן.
צחוק הגורל הוא כי הקנצלר הגרמני אולף שולץ החליט לשנות את החוק, כדי שיוכלו לגרש מאות אלפי מהגרים מוסלמים. וראש האופוזיציה שם, פרידריך מרץ, העומד בראש המפלגה הפופולרית ביותר בגרמניה בסקרים, הציע להכריח להחתים כל מתאזרח גרמני חדש על הצהרה שבה הוא יכיר בזכותה של ישראל להתקיים. אחרת – לא יוכל לקבל אזרחות גרמנית...
