רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן, מינה לבנו בן החמש ר' דוב בער (לימים אדמו"ר האמצעי) מלמד פרטי, חסיד בעל שעור קומה ותלמיד חכם שהתגורר בעיירה אחרת. אותו מלמד נהג לעזוב את ביתו ומשפחתו ועבר להתגורר בבית אדמו"ר הזקן בליוז'נא, פרט לתקופות החגים. שלש פעמים בשנה נהג לחזור לעיירתו וביתו. בכל פעם, לפני שחזר הביתה, היה נכנס לאדמו"ר הזקן, ותמיד היה הרבי מברכו בברכת החג ואומר לו: "תחזור אי"ה לאחר החג להמשיך ללמד את בני".
פעם אחת לפני ראש השנה בא המלמד כמנהגו להיפרד מאדמו"ר הזקן. הרבי ברך אותו בכתיבה וחתימה טובה, אבל את המשפט "תחזור אחרי ראש השנה ללמד את בני" לא אמר בפעם הזאת. המלמד היה בבעיה ולא ידע מה לעשות, האם עליו לחזור לליוז'נא או לא?! הוא נותר מסופק כאשר שהה בביתו, ומחמת הספק החליט לחזור אחרי ראש השנה, נכנס לחדרו של ר' דוב בער והתחיל ללמוד איתו. הם פתחו דף גמרא על הסדר, ופתאום המלמד שם לב שהוא לא מצליח להבין מה הילד אומר. הוא קלט שמשהו התרחש כאן, שבנו של האדמו"ר הזקן עלה למדרגה שאין לו בה השגה! הוא שאל אותו בפליאה:
"מה קרה?! מדוע איני מצליח לעמוד על סוף דעתך?!"
"לפני ראש השנה התחלתי להניח תפילין, כהכנה לפני בר המצוה", סיפר בפשטות ר' דוב בער, "ולפני ההנחה הראשונה ברך אותי אבא שהתפילין יפעלו אצלי 'פתיחת המח ופתיחת הלב', וברגע שהתחלתי להניח אותן ברכתו התקיימה..."
| שעבוד מול פתיחות
מובא בהלכות תלמוד תורה ב'שולחן ערוך', שהכוונה הפשוטה של הנחת תפילין היא "לשעבד את המח והלב". תפלין של יד נועדו לשעבד את הלב לקדוש ברוך הוא ותפילין של ראש נועדו לשעבד את המח. אם כן, לפי ה'שולחן ערוך' התפילין נועדו לשעבד את המח והלב, אבל הברכה בסיפורינו היתה שהן יפתחו את המח והלב ולכאורה אלו דברים הפוכים.
לשעבד את המח והלב זו מחויבות גמורה אל רצון וחכמת ה' ואילו פתיחת המח והלב פירושה יכולת להתחדש במחשבה וברגש, להגיע להשגות חדשות ולהרגיש את הקדושה ביתר עומק. זה ההבדל בין תורת הנגלה לבין תורת החסידות. כל ענין החסידות הוא לפתוח את המח והלב, לפתוח את חושי הנפש. רואים מן הסיפור הזה, שיש בתפילין כח לפתוח, וברגע שנפתחים ליהודי המח והלב, הוא יכול לחזור בתשובה. לכן הסיפור אירע בהשגחה פרטית דווקא בימי התשובה.
במלה תפלין עיקר אותיות השורש הן "פל" כמו "תפלה", עבודה שבלב, היינו התבוננות במח המביאה לידי התפעלות בלב. ראשי התיבות הם פתיחת לב. בתפלה האישית שהוסיפו חז"ל בסוף תפילת שמונה עשרה אנו אומרים "פתח לבי בתורתך", וזה מה שהתקיים אצל אדמו"ר האמצעי באופן כה מופלא.
| טהרה מביאה לפתיחות
ההיפך מפתיחת המח והלב הוא טמטום המח - כלומר שהאדם אינו מסוגל להעמיק בהתבוננות באלוקות, וטמטום הלב - כאשר האדם אינו מסוגל לגלות את האהבה המסותרת שבלבו ואת יתר מידות הלב - יראה, רחמים, בטחון, תמימות ואמת. טמטום הוא מלשון טמא, ואילו פתיחת הלב נקראת בתהלים, על ידי דוד המלך - "לב טהור ברא לי אלקים". פתיחת המח והלב באה על ידי טהרתם מכל מחשבה ורגש של טומאה. מחשבה טמאה היא מחשבת פירוד מה' ומישראל, כלומר מחשבת אגו, שהאדם חושב את עצמו ליש ודבר נפרד, ואילו רגש טמא הוא היפך אהבת ה' ואהבת ישראל, כל רגש של ריחוק מהקב"ה ומעם ישראל.
יש מבנה מקובל של אדמו"רי חב"ד כנגד הספירות, ולפיו אדמו"ר הזקן הוא כנגד ספירת החכמה ואילו בנו אדמו"ר האמצעי הוא כנגד הבינה. מקור הקדושה הוא בחכמה, ואילו מקור הטהרה הוא בבינה, ולכן שייך דווקא אצל אדמו"ר האמצעי, כהכנה לבר מצוה, להגיע לטהרת המח והלב, דהיינו פתיחת המח והלב.
פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'
