בנוהג שבעולם אדם בונה לו בית, מעונין במחסה קבוע שיקנה לו יציבות. בכל תהפוכות העולם הזה וכל מה שעובר על האדם נמצא האדם מיטלטל וחסר יציבות, מה שמביא אותו לחפש לו איזה קרש יציב להיאחז בו, ולחתור תמיד לבנות לו בחייו מבצרים שיקנו לו יציבות.
בספר קהלת סוקר שלמה המלך את שרשי התחומים שבהם אדם סבור למצוא מנוחה לנפשו – עושר, נכסים, הצלחה, חכמה, שמחה. ובהסתכלות חודרת מתברר שמבצרים אלה אינם אלא הבל, ולא בהם מוצא האדם את מבוקשו. יראת אלקים היא כל האדם, וטוב לחסות בה' מבטוח בכל מיני דברים אחרים המתיימרים להקנות יציבות.
בתוך גופו ונפשו של האדם נמצא דבר שהוא הגורם המרכזי לתחושת הטלטול והסערות – הלב.
ללא רגש הלב היה האדם הרבה יותר מיושב ושלֵו. הוא היה עושה את המוטל עליו יום ביומו, מתייחס בצורה שקולה לכל הסובבים אותו, מסמן מטרות וחותר לביצוען. ומה שמפריע לכל האוטופיה הזו הוא הלב, זה שיותר מידי "לוקח ללב" כל מילה שמישהו אמר לי, או מילה שלא אמרו לי, זה שמרעיד אותי כשהוא מתרגש, זה שמבלבל דעתי, זה שמתאווה, זה שמתעצב, וכו' וכו'.
בקשת הנפש ליציבות רואה בלב גורם מסַכן, ומשום כך יש נטיה להדחיק אותו ולבנות מבצרי שכל, ולדור בהם. האדם מנסה ליצור אוירה בטוחה סביב תוספת הידע והמחקר – הכל ידוע מראש, שום דבר לא יוצא מהכללים הידועים, כל תופעה מפתיעה ניתנת לחקירה ובירור, יש בהירות וברירות, לכל שאלה תשובה. בסוכות ה' קורא לאדם לצאת מדירת קבע שלו ולתת מקום ללב להתעורר, לאפשר לעצמו להיות משוחרר ועראי.
לאור זאת תובן שאלה מהותית על ענין הסוכה: האם עיקר ענין המצוה הוא 'צא מדירת קבע' או 'שב בדירת עראי'?
נבוא כעת להתבונן בשילוב בין הכיוון היוצא מדירת הקבע החוצה לבין הכיוון הנכנס למקום מוגן ומסוכך.
ישנן שתי אפשרויות, שהן פסולות או על-כל-פנים לא מומלצות, בהן נוקט האדם במאבקו אל מול טרדת הלב: א. התעלמות והדחקה. ב. השגת מבוקש הלב.
הדרך הא' היא להמשיך במרוצת החיים, להטריד את עצמי בדברים אחרים, שלא מציפים רגשות. להתעלם מהרגש, ולכנוס את עצמי לתוך עולם שכלי, ריאלי, מסודר ומאורגן.
הדרך הב' – תן ללב את מה שהוא חושק, כדי שהתשוקה תפסק.
כשלבו של האדם מתעורר הוא רוצה שהלב יעזוב אותו, הוא לא רוצה להיטלטל בים סוער, אז כל אשר שואלות עיניו אינו אוצל מהן, והולך בדרכי לבו ובמראה עיניו. אך גם זה תוהו. הנסיון לרוות נפשו מוליד בתחילה אוטם הלב, נמיכות, כבדות ויאוש, ולאחר מכן בטן רשעים תחסר, והנפש הרווה מוסיפה לצמוא לדברים שפלים יותר[1].
אכן, בעצה עמוקה מאוד ברא ה' אותנו דוקא עם הלב המתסיס בתוכֵנו. בתוך כל הבריאה החומרית, המוחשית והמסתירה את עומק החיים, שתל ה' ית' בתוך נפש היהודי את הדבר שירצה כל העת רק אותו ית'.
הלב הוא במהותו – רוצה. רצון כשלעצמו הוא דבר שאינו מדיד. ודבר שהוא במהותו רוצה הוא בעצם רצון אינסופי. ורצון אינסופי הוא רק רצון להשי"ת. אלא שמרוב גודלו של הרצון אין הוא מושג בכלים המצומצמים שלנו. ולכן אנו לא מרגישים את הלב שלנו מתעורר לפתע ברחוב להשתוקק ולכסוף להשי"ת. ואין הלב מתעורר להיות נרגש בפועל אלא בהצטמצמות המבוקש. רק דברים קטנים יותר ומגושמים יותר מקפיצים את הלחץ-דם..
בעצתו העמוקה בראנו ה' ית' דוקא באופן שלא נוכל להכניס עצמנו לאיזו שגרה קבועה, שועטת בדרכה ומאובנת. לא נוכל להתעלם ולשכוח מהרצון החי והבוער שבנו, כי יש בנו לב שמתעורר פעמים תדירות.
אז מהי הדרך בה ניתן לקבל את המתנה הזו שה' שולח לנו תדיר? איך חיים יחד עם הלב הזה ולא משתיקים אותו?
- צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.
מצד אחד – כבד את הלב, אל תברח ממנו, השתחרר מדירת הקבע, ותן לו להופיע בך. מצד שני – אל תרוץ להשקיטו ע"י השגת מבוקשו, אלא תרשה לעצמך לשהות ולשבת בצל המצב העראי הזה, מצב בו תנודות הלב מורגשות. אל תתן לתאוה את שלה, ואל תנסה לתת לרגש המתעורר איזשהו תוכן שאתה בוחר. רק תסיח דעתך מהמבוקש המסוים, ותקבל באהבה את חוסר המנוחה שבתוכך. תניח ללבך לרצות, להשתוקק, לכסוף, לחפוץ, להתגעגע, לערוג, לבקש, לדרוש, לשאול ואפילו לתעות.
האמן שבעומק לבך, לב יהודי, שוכן השי"ת. תחסה בצלו ית', ובטח בו כי לא לשוא הוא מעורר את לבך, אלא כך, מעל הבנתנו, ה' מפגיש אותנו איתו באופן שא"א ע"י השכל וההתקדמות הריאלית שאנו יכולים לראות במוחש.
אם נעשה כך, התפילה הבאה או פרק התהילים הבא עשויים להיות רוויים ביותר רגש ממה שהיו לפני כן. אבל גם אם לא נזכה לראות בחוש את הלב שלנו מתעורר לקדושה, מכל מקום נשתדל להשלים עם זה שהתנודות שבתוכנו פועלות במעמקי נשמתנו דברים נשגבים, שעצם התסיסה של הלב היא מצב בריא, חי, טוב, רצוי ונשגב.
'לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה', 'כל כלי תשמישיו של הקב"ה שבורים'. הסגולה המופלאה שנשפעת לנו בחג הסוכות היא היכולת לקחת את החלקיות של השבר, את החוסר של הלב, להרגיש שלמים איתם, ואח"כ עוד לשאוב מהם שמחה רבה, עז ותעצומות.
וייתכן שהדברים רמוזים בדברי ה"שפת-אמת" על סוכות. כותב השפ"א שהסכך הוא מפסולת, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. והפסולת היא אותן העברות שעבר האדם בעבר, שעתה, כאשר שב מאהבה בסוכות, הן הן נהפכות לזכויות ומגינות עליו, והוא חוסה בצילן.
[1] ע' רמב”ן על “למען ספות הרווה את הצמאה”
מדהים! 1 כ"ג תשרי תשע"ט 01:13 מישה