ז'בוטינסקי מגייס את טוביה ל"הגנה"

כיום, לרוב החברי הצעירים אין אפילו ידע בסיסי על ההיסטוריה של הציונות המודרנית. לרוע המזל, גם הרבה מאוד הורים בקושי מכירים את ההיסטוריה. כולם שמעו את השמות טרומפלדור, ז'בוטינסקי, בן גוריון ובגין, אך הם יודעים מעט מאוד על חייהם. כשמדובר בגיבורים אחרים של הציונות המודרנית, אנשים כמו שלמה בן יוסף, דוד רזיאל, אורי צבי גרינברג, יאיר שטרן, אבא אחימאיר ואחרים, אחוז גדול אינם יודעים כמעט כלום. סדרת הרומנים "טוביה בארץ המובטחת" היא דרך משעשעת ללמוד על הגיבורים שלחמו למען רבנות יהודית בארץ ישראל ולהכיר את האידיאלים הנלהבים שלהם. לכבוד היארצייט של זאב ז'בוטינסקי, הנה פרק מהרומן ההיסטורית  "קומי אורי!"

ז'בוטינסקי חשש כי דיווחים אלה אינם בגדר שמועות שווא. הוא היה משוכנע שסופה מתקרבת באופק – לא סופת חול ולא מכת ארבה, כי אם ג'יהאד. שנאתו הנושנה של ישמעאל ליצחק פרצה ביתר שאת וביתר עוז, והבריטים נתנו יד ללבותה. ז'בוטינסקי פנה לוועד הציוני היושב בירושלים עם תחזיותיו מבשרות הרע. הוא הדגיש כי ההבטחות בהצהרת בלפור לא התממשו בפועל. ההפך הוא הנכון, הצבא הבריטי בפלשתינה הוכיח העדפה ברורה כלפי הערבים, עד כי, טען ז'בוטינסקי, "הערבים מאמינים שהבריטים יקדמו טבח יהודים בברכה". כהרגלו, עמד על שלו ומיאן להיתקל בסירוב. לבסוף, בהסכמתו הבלתי רשמית של הוועד הציוני, הפך החזון למציאות. 800 גברים ונשים נענו לקריאתו, וכך קם ארגון ה"הגנה", כוח ההגנה היהודי הראשון בארץ ישראל מאז ימי בר כוכבא. חיילים לשעבר בגדוד העברי וחלוצים שלמדו לירות בעמדות השמירה במושבות בצפון, חלקו את ניסיונם עם בני ובנות נעורים בירושלים, שהזדרזו להצטרף ללגיון הצבאי היהודי החדש.

ז'בוטינסקי המלומד והממושקף לא היה אמנם חזק וחסון כמו טרומפלדור, אך היה כריזמטי לא פחות ממנו. הוא היה חייל, סופר, איש חזון ונואם בחסד, הכול באחת. צעירי ירושלים נענו לקריאתו "שנית תל חי לא תיפול!" ומצאו בו מנהיג בעל שאר רוח של עוז וגאווה יהודית. בפאתי העיר הוקם מחנה אימון צבאי, שאליו התקבצו המתגייסים ללמוד לצעוד ולירות, אף כי היה ברשותם מספר מצומצם מאוד של רובים. מחוסר תקציב לרכישת רימוני יד, זרקו המתאמנים חדורי ההתלהבות אבנים. "אולי איננו הצבא המרשים ביותר בעולם, אבל לא נמיט על עמנו בושה," פסק ז'בוטינסקי. "בארץ משלנו, אף אחד לא יתייחס אלינו כשם שמתייחסים אלינו בגולה!"

טוביה היה עסוק בחלוקת החלב במסלולו הקבוע בעיר העתיקה, ולפתע שוב הופיע פרצ'יק אהרונוב מולו, ובפיו הודעה כי ז'בוטינסקי רוצה לראותו.

"ז'בוטינסקי רוצה אותי?" התפלא החלבן.

"כן, אותך," עמד פרצ'יק על שלו.

"אני לא מחלק חלב מחוץ לעיר העתיקה. זה האזור של יענקל."

"הוא לא רוצה חלב," ענה פרצ'יק. "הוא רוצה להקים צבא יהודי."

טוביה הביט סביבו בחשש.

"צבא יהודי? במי הוא יילחם?"

"ברוצחים ערבים."

זה נשמע הגיוני. לפחות הוא לא מדבר על מלחמה בבריטים, כמו שרמז טרומפלדור בערב הקרב האחרון שלו.

"אסור לנו לתת להם לעמוד בדרכנו," המשיך פרצ'יק.

"בדרכנו לאן?" שאל טוביה.

"בדרך לייעוד יהודי."

ייעוד יהודי? מה פירוש, תהה טוביה? הוא שמע על חגים יהודיים, על תפילות יהודיות ואפילו על סיפורים יהודיים, אבל איזה ייעוד יש ליהודי חוץ מלסבול בעולם הזה ולהתפלל שיהיה לו מזל טוב יותר בעולם הבא?

"כבר היה לו צבא יהודי בגדוד העברי, לא?" בירר טוביה.

"זה היה חלק מהצבא הבריטי. הצבא החדש הזה יהיה לגמרי שלנו. במקום לקבל פקודות, ניתן אותן. עם צבא משלנו ועם כלכלה שנבנה בעמל כפינו, יהיו לנו היסודות הדרושים כדי להיות עצמאיים. בוא אלי לדבר עם סגן ז'בוטינסקי והוא יסביר לך הכול בעצמו."

טוביה משך ברצועת הפרדה והוביל אותה באטיות במורד הסמטה.

"אתה התגייסת?" שאל טוביה.

"אני אהיה אחד המפקדים," ענה פרצ'יק, כשנימת גאווה משתרבבת לקולו.

"מזל טוב. ומה עם הקיבוץ ואשתך?"

"לקחתי חופשת היעדרות."

"מהקיבוץ או מאשתך?"

"משניהם אם יהיה בכך צורך. טובת הכלל חייבת להיות הדאגה העיקרית שלנו, לא חיינו הפרטיים."

טוביה הנהן. אלה הפטפוטים המרקסיסטיים הישנים של פרצ'יק אהרונוב שגנב את לבה של בתו. "טוב, עם כל הכבוד, תמסור לסגן שאני מבוגר מכדי להיות חייל."

"הוא מצפה שתבוא למשרדו ברחוב יפו הערב בשש. אני אחכה לך בכיכר ציון להראות לך את הדרך."

אהרונוב, שנראה אנגלי יותר מאשר יהודי, התרחק בצעדים החלטיים כשל חייל, זרועותיו מתנופפות לצדדים לקצב המנון צבאי שרק הוא שמע בשעה שחלף על פני יהודים דתיים רכוני קומה.

כבר לפני פרשת תל חי שמע טוביה, כמו כל אחד אחר, על ז'בוטינסקי. הוא ידע כי שינה את שמו הפרטי, ולדימיר, לשם עברי – זאב, שם שהתאים באופן מעורר הערצה לאופיו העקבי וחסר הפשרות. בהיותו תעב קריאה, אקדמאי שקדן ועורך דין, נחשב בעיני רבים להרצל החדש – אך נוספה לו עליו תנוחה צבאית אומרת כבוד. אחרי שגנרל אלנבי הרחיק אותו מהצבא הבריטי ב 1919 בגלל פעילותו סביב-השעון למען המטרה הציונית, הפנה ז'בוטינסקי את תשומת לבו מהגדוד העברי המפורק אל סבלה של הקהילה היהודית הנאבקת על קיומה בפלשתינה. טוביה שמע אודותיו רבות מפרצ'יק, שהערצתו הקודמת לקרל מרקס וליאו טולסטוי נחלקה כעת בין ז'בוטינסקי לבין כוכב עולה נוסף מהגדוד העברי, סוציאליסט נלהב בשם דוד בן גוריון.

בהשראת חזונו של הרב קוק, שלפיו בעידן התמורה והתחייה שחווה עם ישראל, אפילו כפרי פשוט מאנטבקה יוכל להפוך יום אחד למדינאי, השתתף טוביה בהרצאות רבות שמסר ז'בוטינסקי באולם הרצאות ברחוב יפו. ההרצאות עסקו במגוון נושאים אינטלקטואליים, שכולם היו חדשים לחלבן – שירי ביאליק; זכויותיהם של מיעוטים לאומיים; הפילוסופיה של הממשל; השימוש בשפה העברית ומבטאה; וזכות ההצבעה לנשים – ירחם ה'. הפילוסוף המיליטריסט האמין, שכדי לזכות במעמד של מדינה עצמאית, חיוני להנחיל לעם היהודי הבנה בסיסית בנושאי שירות אזרחי, פוליטיקה ודיפלומטיה. בעיני ז'בוטינסקי, כמו בעיני הרב קוק, מדינה יהודית לא הייתה סתם רעיון מרוחק ומעורפל, אלא מציאות קרובה וודאית שעל העם היהודי להכין עצמו אליה. בעוד הרב קוק מדבר על חידוש הנבואה ועבודת הכוהנים בבית המקדש, דיבר ז'בוטינסקי במושגים ארציים יותר של עלייה המונית, סחר חופשי וצבא יהודי שיגבה אותם.

פרצ'יק אהרונוב חונן, אמנם, בצחות לשון, אך לדעתו של טוביה דמה לקנקן ריק שיש בו כמה אבני חצץ בודדות שמקשקשות בקול רעש גדול. גאונותו של ז'בוטינסקי בניסוח הייתה שונה לחלוטין – מילותיו לא רק היו הגיונית לגמרי, אלא גם נכנסו הישר ללבו של טוביה.

"אם דור זה של יהודים יזכה להיות חיל החלוץ לריבונות יהודית במדינת ישראל," הצהיר ז'בוטינסקי ערב אחד בהרצאתו, "עליו להשיל מעליו את הכבלים הפסיכולוגיים של הגלות, ואת הפחד מפני הגויים, שהפך לחלק בלתי נפרד מהנפש היהודית לא פחות מהתפילה. עלינו להחדיר בלבנו רוח חדשה של אומץ וחירות. בשעה שהדור החדש מפנה את גבו לגלות, מוכרחים אויבינו לדעת שמכאן ואילך לא יקדמו את פניהם יהודים נרעדים ומזוקנים, אלא 'צברים' מגולחים ושריריים, אוחזים בידיהם כלי נשק ויודעים להשתמש בהם."

אחרי שנשא טוביה באומץ במשך מספר ערבים את מבטיהם הסקרניים של באי הקהל החילוני ברובו, ניגש אליו המרצה הדגול בכבודו ובעצמו. ז'בוטינסקי המגולח למשעי כבר לא לבש את מדי הצבא הבריטי. הוא היה לבוש בחליפה מכופתרת, חולצה מעומלנת ועניבה שקישוריה מושלמים. שערו היה מסורק בקפידה. רק שוט הרכיבה הישן שלו היה חסר להשלמת המראה של סגן קולונל הגדוד העברי המפורסם. בקידה ובסגנונו התמיד מנומס ורשמי קידם את פניו של שומעו עב הזקן, שמראהו העיד בבירור כי הינו דתי.

"ערב טוב, הרב," הוא אמר. "אני מקווה שהנך נהנה מסדרת ההרצאות שלנו."

"אינני רב," תיקן טוביה.

"אם כן, אדוני הנכבד, עם מי יש לי העונג?"

"שמי הוא טוביה, בנו של שניאור זלמן, מאנטבקה."

"טוביה החלבן?" שאל ז'בוטינסקי בהפתעה נעימה.

"כמו שהייתה אומרת יענטל, השדכנית שלנו: 'פעם שדכנית, תמיד שדכנית. פעם חלבן, תמיד חלבן'."

"צניעותך, אדוני, ראויה לשבח, אך המוניטין שלך כבעל עגלה אמיץ ידוע לכל. התנצלותי הכנה ביותר על שלא הודיתי לך באופן אישי על ביצועיך תחת אש האויב בסוף המלחמה. חובותיי מעבר לים מנעו ממני את ההזדמנות לעשות זאת. בנוסף, אני קד בפני האדם שסיכן את חייו כדי להציל את טרומפלדור ואת מגיניה של תל חי."

נאמן לדבריו, הרכין את ראשו בקידה כנועה.

החורף בירושלים נחשב נעים מול הטמפרטורות הקפואות וסופות השלגים העזות של רוסיה. אולם בחודש דצמבר של שנה זו, כוסתה ירושלים בשלג בכמות רבה מזו שירדה בעשר השנים החולפות גם יחד. התעמולה הערבית ניצלה את המצב הבלתי רגיל כדי להאשים את "היהודים ממוסקבה" ש"הביאו בכוונה את הקור הנורא מהטונדרה של רוסיה כדי להזיק לערבים." השלג היה עמוק כל כך, עד כי אנשים רבים מצאו את עצמם נצורים בבתיהם. דמות במגפיים גבוהים, אוחזת מעדר ונושאת שק על גבה, פילסה לה דרך בשלג לסייע לתושבים מבודדים ולחלק כיכרות לחם לנפשות רעבות. מי היה זה? סנטה קלאוס יהודי? אליהו הנביא מכוסה בפתיתי שלג? לא, היה זה זאב ז'בוטינסקי. הוא חשש לשלום אחיו הנצורים בשלג, וההין לצאת אל הטונדרה הירושלמית עם עשרות בני נוער כדי לעזור במאמצי ההצלה. בעיני טוביה, מעשה חסד זה הכתיר את האיש בשבחים אינספור, אף יותר מהישגיו הפוליטיים והצבאיים.

טוביה הגיע לפגישה עם הסגן המפורסם עשר דקות לפני השעה היעודה. פרצ'יק הוביל את חמיו לשעבר במעלה המדרגות לקומה השנייה של הבניין שבו השתכן הוועד הציוני. שניים מחדרי הבניין הוסבו למטה חירום של ה'הגנה'. ז'בוטינסקי ישב במשרד הפנימי, שחלונותיו השקיפו אל רחוב יפו. על אחד הקירות תלתה מפה גדולה שבה שורטטו בכתב יד שכונותיה של ירושלים. מפת העיר העתיקה הייתה פרוסה על שולחן גדול. ז'בוטינסקי התרומם מכיסאו ובקידה נוספת הושיט ידו לטוביה.

"תודה שבאת, אדוני," אמר, מחווה לאורחו לשבת. "ותודה לך, קפטן פרצ'יק, על סידור הפגישה."

טוביה חייך במבוכה, תוהה מה הקב"ה מתכנן עבורו כעת.

"אני מקווה שזאת לא תראה לך הרצאה משעממת נוספת, אבל לפני שנגיע לעניין שלשמו קראתי לך, הייתי רוצה להציג לך סקירה על מצבנו ועל המפעל הציוני בכללותו."

הציוני ידוע השם דיבר אל החלבן כאל שווה בין שווים. טוביה החריש בפליאה ובמבוכה. הוא התרכז במילים, אף שלא הבין לשם מה הוזמן לשמוע שיעור בהיסטוריה יהודית מודרנית מפי אחד ממחוללי אותה היסטוריה. ז'בוטינסקי צעד כה וכה ליד החלון בשעה שדיבר. מדי פעם נעצר ונעץ בטוביה מבט חודר.

"לציונות יש, כמובן, מקורות בתורה. משה רבנו הצטווה פעם אחרי פעם להביא את בני ישראל לציון. כל ילד בן שמונה יוכל לומר לך שמטרת יציאת מצרים הייתה להביא את היהודים לארץ ישראל, כדי שנחיה בה כעם ישראלי עצמאי. אני וודאי לא צריך לצטט לך מתוך הכתובים. כשהא-ל דיבר עם משה לראשונה מתוך הסנה הבוער, הוא אמר לו: 'ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש...' קבלת התורה במדבר סיני לא הייתה התחנה הסופית. היעד היה ציון. אולם אחרי חורבן ירושלים והגלות הארוכה שלנו, הפכה שיבתנו לציון לחלום רחוק, שאין שום אפשרות ממשית להגשימו. לאורך הדורות תמיד נותרו בארץ קומץ יהודים אדוקים, אך עלייה המונית של יהודים מכל קצוות תבל הייתה דבר שאינו בר ביצוע."

טוביה הופתע מהזווית הדתית שבה בחר ז'בוטינסקי להציג את דבריו. הפעיל הציוני לא היה ידוע כשומר תורה. מדוע הוא מדבר כמו רב?

"אם כי רוב האנשים מייחסים את הולדת הציונות בתקופתנו לתיאודור הרצל, האמת היא שהציונות המודרנית החלה כמאתיים שנה לפני כן עם הגאון מוילנא. הוא שלח את תלמידיו להתיישב בארץ, ואמר שרק בציון תהיה ליהודים פליטה מסערת הרדיפות הנוראה שראה מתקרבת באופק. אחריו, הרימו את דגל הציונות בקרב היהודים הדתיים הרבנים מוהליבר וקלישר, ועודדו את מה שנודע לאחר מכן בשם 'העלייה הראשונה'. ככל שעלו קבוצות נוספות של יהודים לירושלים, כן גדלה המודעות לתנועה, עד שהתעוררה גם בקרב יהודים חילוניים, והציתה בהם געגוע לארץ מולדת משלהם. מובן שכל אחד אימץ את הציונות ברמה שלו. רוב רובם של החלוצים שהגיעו לארץ ב'עלייה השנייה' לא היו שומרי תורה, ואותם הניעו חלומות על בניית גן עדן סוציאליסטי. זה מה שהעניק לציונות את הצביון החילוני שלה, הצביון ששומרי התורה המיושנים מתעבים."

ז'בוטינסקי התיישב ליד השולחן והישיר את מבטו אל טוביה. במהלך היומיום היה טוביה משוחח עם הרבה אנשים ודן אתם בקשת רחבה של נושאים, החל במזג האוויר וכלה בכאב חדש בגב או במחירם הגבוה של העופות. אך אף אחת מאותן שיחות לא התאפיינה ברצינות התהומית של חיים ומוות שהקיפה את הרצאתו הארוכה של ז'בוטינסקי. טוביה חש כאילו הוא עומד מול נביא שמעיניו יוקדת אש שמימית, ובחושיו הבין שקשה יהיה לו לסרב למה שיבקש ממנו.

"הנקודה היא, כמו שכותב הרב קוק, שנשמתה הפנימית של התנועה הציונית יונקת ממקור קדוש. וכאן, אדוני הטוב, מצפה לך תפקיד חיוני."

טוביה התנשם עמוקות, ממתין לשמיעת ההמשך.

"אני זקוק לעזרתך לגייס מתנדבים מהיישוב הישן לשורות ההגנה. הם חוששים, אולי בצדק, לחשוף את צעיריהם לאורח החיים של החלוצים החילונים. הם הסתגרו בגטאות שלהם משך מאות בשנים, וחוששים מכל דבר חדש. בעיניהם נושאים צבאיים קשורים אך ורק לגויים. הם טוענים שהשם והבריטים יגנו עליהם. אבל, טוביה היקר, לצערי הרב, ההיסטוריה הארוכה שלנו בין העמים מוכיחה שאי אפשר לסמוך על הגויים שיגנו עלינו. גם לא על ה'. אני הייתי צעיר בן עשרים ושלוש באודסה, כאשר כנופיות נוצרים התנפלו על יהודי קישינב, ורצחו ארבעים ושבעה אנשים, נשים וטף, בו בזמן שבגינות העיר תזמורות נגנו ניגונים עליזים והבישוף בירך את מתפרעים ממדרגות הכנסייה ושוטרי הצאר הביטו במחזה בסיפוק, כאילו הם צופים באירוע ספורט מלבב. יהודים רבים ברחו בבהלה כשפרץ הפוגרום, כי הם מעולם לא למדו להשיב מלחמה. הטרגדיה הנוראה הזו למדה אותי אמת פשוטה אך מהפכנית – צעירינו חייבים ללמוד לא רק את התורה של מה מותר ומה אסור, הם חייבים ללמוד גם את תורת המלחמה."

עיניו הכהות ננעצו בחלל בכעס, כאילו הוא רואה מולו את קורבנות הפוגרום בקישינב. לסתותיו התהדקו בנחישות. טוביה ישב בלי נוע, מהופנט מהתבונה והלהט של האיש.

ז'בוטינסקי הרים את שוט הרכיבה הישן שלו, שנח על השולחן.

"יהודי העיר העתיקה הם חסרי אונים," הוא אמר. "כשהערבים יתקפו, אף אחד לא יגן עליהם. בדיוק כמו השוטרים בקישינב, כך גם הבריטים יסבו מבטם אל העבר השני. אם הרבנים לא רוצים שתלמידיהם יהיו חיילים בהגנה, לפחות תשכנע אותם להרשות למתגייסי ההגנה לפטרל בשכונותיהם."

"אתה רוצה שאני אשכנע את הרבנים?" שאל טוביה בצחוק ספקני.

"נכון מאוד, אדוני. לכן הזמנתי אותך הנה היום."

ידידו של טרומפלדור ומקימו של הגדוד העברי המשיך לנעוץ בטוביה מבט שאינו מבודח כלל.

"אולי הבריטים יפעלו להרגיע את אלימות הערבים, כדי שלא לסבול את מחאתם של יהודי אנגליה ואמריקה," הציע טוביה.

"ליהודי אנגליה ואמריקה יש בעיות ואינטרסים משלהם," השיב ז'בוטינסקי. "לרוע המזל, רובם לא רואים כל קשר בין מה שקורה כאן בפלשתינה לבין חייהם. הם מאמינים שמצאו את הארץ המובטחת במקום שבו הם נמצאים. ובנוגע לבריטים עצמם, יש להם שאיפות אימפריאליסטיות משלהם. לורד בלפור היה נדיב מאוד במחווה שנקט כלפינו, אבל הרשויות הבריטיות בפלשתינה אינן חולקות אתו את הסנטימנטים שלו. לי יש חשד הולך וגובר שהם רוצים לעודד את הערבים בחשאי להילחם נגדנו, כדי שיוכלו לטעון שדרושה כאן נוכחות בריטית חזקה על בסיס קבוע. זאת אסטרטגיית 'הפרד ומשול' הישנה, שבה השתמשו בהצלחה ניכרת בקולוניות אחרות. נפגשתי עם הרבה שרים בעלי השפעה בממשל הבריטי, ואני יכול להבטיח לך שאף שנדמה שהם מזדהים עם המטרה הציונית, תכניתם היא לספח את ארץ ישראל לאימפריה. הם לא ימנעו מכנופיות ערבים צמאות דם לשסף את גרוננו. להפך, הם יסיתו אותם עוד יותר על ידי שיסבו מבטם לעבר השני, בדיוק כמו שעשו הקוזקים של הצאר בקישינב."

טוביה נרעד תחת עוצמת מבטו של ז'בוטינסקי. מתחת למסגרת השחורה המעוגלת של משקפיו, ברקו עיניו כעיני זאב.

"אתה יהודי טוב ואדוק," הוא המשיך. "אתה נראה כמו היהודים השמרנים, מדבר כמותם, מעריך את המנהגים והמסורות שלהן ומאמין בדיוק באותם ערכים. בעיניהם, אני גוי דובר עברית. ואפילו אם אדבר אתם באידיש, הם יסתכלו עלי כמו על שרץ שלמד לדבר. בך הם יכולים לבטוח."

"אולי הרב קוק יוכל להמליץ על מועמד מתאים יותר," הציע טוביה, שחש כי המטלה אינה מתאימה לו.

"חזונו של הרב קוק על הציונות שונה משלי," הסביר ז'בוטינסקי. "כמו נביא מתקופות התנ"ך, הוא צופה עד אחרית הימים, ואילו אני, כמו אדם עיוור, רואה רק חשכת ההווה. לרב קוק יש חלומות וורודים. לי יש חלומות בלהות. הוא רואה אור אדיר זורח מתוך המקדש שירד מן השמים בלהבות אש בעתיד, ואילו אני רואה אש משתוללת של חורבן קרוב מאוד. היום זקוק עמנו למפלט מלוע הארי של אירופה, לפני שנבלע חיים. אנחנו זקוקים לארץ משלנו, למדינה משלנו ולצבא חזק משלנו. האם נהיה בעתיד סוציאליסטים או קפיטליסטים או ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לא זו הדאגה העיקרית שלי. מה שיהיה, יהיה. כרגע, הישרדות העם היהודי היא הדבר החשוב ביותר. לשם כך אנחנו צריכים חיילים מאומנים שיודעים איך לירות."

"אני חלבן, לא שר צבא," ענה טוביה, חש כאילו הצליפו בו רגשית ונפשית. "לעניות דעתי, עדיף בהרבה לחיות למען הארץ שלך מאשר למות למענה."

"בדיוק לכן אנחנו זקוקים ל'הגנה' – כדי להבטיח שנחיה. הבנת בדיוק את העניין!"

"געוואלד!" חשב טוביה. הוא ידע כבר מתחילת השיחה שנחישותו של ז'בוטינסקי, המוצקה כצור חלמיש, תביס אותו לבסוף.

"אני יכול לנסות," הוא נכנע, חש כי כל ויכוח הוא חסר תוחלת מול קורנס הפטריוטיות היהודית של הסגן.

כך קרה שטוביה, החלבן מאנטבקה, הפך לאיש הקשר של ז'בוטינסקי עם קהילת היישוב הישן בירושלים, כשעליו מוטלת חובת דיווח לראש המטה עצמו