חייבים לעצור את זה

1. חיסול המחאה הציבורית

בחודש וחצי האחרונים נחתמו למעלה מ-30 צווים מנהליים כנגד צעירים מגבעות וממאחזי יהודה ושומרון, או אנשים מהמעגל התומך בהם. כמעט בכל יום נעצר צעיר אחר, ומקבל צו הגבלה.

מי שקצת מתמצא, מבין שנקבעה עליית מדרגה חדה בשימוש בצווים המנהליים. אם בעבר בעיקר פעילים בולטים קיבלו צווי הגבלה, כעת הותר הרסן, והשימוש בצווים אלו הפך לכלי על מנת 'למגר את נוער הגבעות' כהגדרת השלטונות. כל נער שהתגורר בגבעה או מאחז בלתי חוקי הפך ליעד לגיטימי לצו מנהלי, שמטרתו להביא אותו בדרך עקיפה אל בין כותלי הכלא.

כל אחד מאותם נערים שהורחקו מיהודה ושומרון בחודש האחרון קיבל למעשה גם איסור יצירת קשר עם חבריו הקרובים (20-30 בממוצע ואצל אחדים גם 70-80). צו זה שאינו נדרש לשום הנמקה, קובע באופן שרירותי עם אלו חברים אסור לאותו נער לדבר. המשמעות הישירה של אותו צו שהוא מציב בפניו אחת משתי ברירות – או להתנתק באופן מוחלט מהחברה שבה הוא חי עד לפני דקה אחת, מחבריו הקרובים (לא להשתתף בחתונותיהם, באירועים חברתיים) או לקחת את הסיכון של ישיבה במעצר עד לתום ההליכים.

המטרה המובהקת (וגם המוצהרת) של פעולותיה של הכנופיה היהודית בשב"כ, היא למגר את נוער הגבעות, עד שכל אותם נערים יהיו מאחורי סורג ובריח. או כפי שאמר שי דקוסטה מפקד ימ"ר ש"י לאחד הנערים: "שלא ישאר אף אחד עם גוזמבות".

2. כולנו נוער הגבעות

מי הם אותם  'נוער הגבעות' שהממסד רודף באכזריות ובריונות מרושעת כל כך?

כאשר הגעתי לגבעות גרתי בהתחלה במאחז 'שבות עמי' ליד היישוב קדומים. המאחז היה שייך לתנועת 'נוער למען ארץ ישראל', והשקענו את כל כוחנו באחיזה במקום. ומנגד, כוחות הביטחון השקיעו מאמצים אדירים וכסף רב להריסת המקום. תופעה שהיא פלאית בעיני גם היום – שמונה שנים אחרי.

מקרה שזכור לי ביותר היה באחד מימי השישי. ישבנו מתחת לעץ החרוב, המבנה נהרס שבוע לפני כן, אפרים ישב ולמד שנים מקרא ואחד תרגום, אהרון קרא ספר ואני ישבתי וקשרתי ציצית לכבוד שבת. פתאום זיהינו ג'יפ צבא שמגיע למרגלות הגבעה. מדובר היה באירוע שגרתי, חיילים מגיעים לוודא שחלילה וחס לא נוכחים יהודים במקום. עברנו לצד השני של הגבעה, שגם שם היה עץ חרוב שזכה לכינוי "החרוב השני", והמשכנו בעיסוקינו. בדרך כלל לא היה כוח לחיילים לסרוק את כל הגבעה, כדי לוודא שהיא נקייה מיהודים.

לפתע שמענו שאגות הסתערות. בריצה ועם פנים מלאות שנאה הסתערו עלינו חיילים מכל הכיוונים [אגב, למרבה האירוניה, מפקד הכוח התגורר בעצמו (!) בבית לא חוקי באחד מיישובי בנימין]. זה היה נראה מינימום כמו הסתערות על מחבל שנושא על עצמו חגורת נפץ ועומד להתפוצץ בכל רגע. נסנו בבהלה, אבל מכל הכיוונים הקיפו אותנו ג'יפים שהכריזו במערכת הכריזה, והכווינו את הרודפים. במהלך המנוסה, אהרון (היה אז בן 16) קפץ מטרסה בגובה 3 מטרים ושבר את הרגל, אבל הפחד מהחיילים שהיו אחוזי טירוף הכריח אותו להמשיך ולרוץ עם הרגל השבורה עוד קילומטר עד שקרס.

בשמונה השנים שחלפו חוויתי עשרות ואולי אפילו מאות סיפורים כעין אלו. מעשים שבכל יום, של רדיפה מטורללת, שנאה הזויה. ישבתי מול חוקרי שב"כ שהיו מבוהלים מעצם זה שיש נערים עם אידאולוגיה, שמוכנים למסור את הנפש שלהם עבור תכלית. אבל הסיפור הזה שסיפרתי, היה אחת הפעמים הראשונות שנפגשתי עם הטירוף של המאבק כנגד נוער הגבעות. תמיהה שהלכתי איתה שנים ארוכות.

במשך שנים ועדיין אני שואל את עצמי. למה? מה כל כך מפחיד אותם? מדוע הם יכולים לשבת בשקט ובשוויון נפש, כשסביב המאחז הדלוח שלנו היו עשרות היאחזויות בלתי חוקיות של נוכרים. כשאנחנו ראינו בעיניים כלות איך הארץ נכבשת שביל ועוד שביל, בור מים ועוד בור מים, על ידי שכנינו הרצחניים, ובכזה טירוף ואמוק הם נלחמים בנו.

אני לא בטוח שיש לי תשובה מוחלטת, אבל בשנים האחרונות, ראיתי כיצד משקיעה הכנופייה היהודית בשב"כ את כל מאמציה להשתיק כל מחאה כנגד המדיניות הבטחונית הרופסת, לבצע מדיניות של "הפרד ומשול", והעיקר שהמתיישבים יגדעו את שאיפותיהם הגדולות, שאהבת הארץ תתכנס אל תוך גבולות היישובים המוכרים והקיימים.

התסיסה הפנימית (החיובית) והציפיה לגאולה, שהיו מנת חלקם של כל אוהבי הארץ, הפגנות המחאה לאחר פיגועים וכנגד מדיניות בטחונית מופקרת, והערבות ההדדית שהיתה כאשר רצה השלטון לפגוע בארץ ישראל, פסקו לחלוטין. צעד כמו שהוחלט עליו בקבינט לפני כשבועיים על אישור בנייה לערבים בשטחי סי, שלא היה עובר ללא מחאה לפני עשור, התקבל בשתיקה ובהבנה.

נוער הגבעות משמר את החלוציות והאמונה שהייתה אצל כל המתיישבים עד לפני עשור. האמונה בזכותנו על כל ארץ ישראל השלמה, ובשלמותה של התורה הקדושה. התקווה והכיסופים לבית המקדש ולמלכות ישראל. אל מול המציאות המאכזבת, והציבור הרדום זה בא לידי ביטוי גם בתסכול, מרירות ותחושת חוסר אונים.

לא מזמן הסביר אחד מרכזי הכנופיה היהודית לנער במאחז 'גאולת ציון' כי הם רואים בשאיפות האלו כטרור, גם אם הם באות לידי ביטוי בהפרת 'צו תיחום' בהשתתפות בסעודת שבת במאחז. [צו תיחום – צו שמשתמשים בו על מנת לאסור כניסה של יהודים לשטחי מאחזים].

המאבק לחיסולו של נוער הגבעות, הוא לא מאבק בנערים בני 15-17 אלא מאבק באידאולוגיה הזו, שמאיימת משום מה, על אותה כנופייה, אשר בשם כך, מרשה לעצמה הכול.

המאבק כנגד הצווים המנהליים, הוא המאבק על החופש שלנו, לבטא את עצמנו כיהודים, להעלות על נס את השאיפות שלנו, לאפשר לנו להגן על עצמנו אל מול רוצחינו, זה מאבק על חירות.

בימים שבהם מגורים במאחז הפכו להשתתפות בארגון טרור, נער בן 15 הפך ל"סכנה ממשית לביטחון האזור", השתתפות בהפגנת מחאה היא 'פעילות אלימה ומסוכנת' - הסיפור כאן הוא לא נוער הגבעות, הסיפור כאן זה האם נכנע ונוותר על כל חלומותינו, האם ניישר קו עם השיח החדש שמנסים בשב"כ להנחיל כאן, שהיהודים הם שאשמים בכל המצב.

עבדו עליכם כבר – סיפרו לכם שמשתמשים בעינויים כנגד יהודים, כי יש חשש ל"פצצה מתקתקת", נפתלי בנט הצהיר על כל במה אפשרית שהוא מאפשר לאינקיווזיטורים למנוע את דומא 2. הכל התברר כ"עורבא פרח".

אל תאמינו להם, לא בנו הם נלחמים, אלא בכולכם. אלו שאיימו עליכם שאם תמשיכו להיאבק על ביטחונכם הם יהרסו את בתיכם – לא רוצים בטובתכם, ולא בטובת עם ישראל. הם משרתים של כנופיה הזויה ומרושעת, שמשתמשת בכוחה לשלול מכולנו את חירותנו לדבר כמו יהודים.

ואחרי הכול צריך לחזור אל הנוער עצמו, צעירים שהחליטו להקדיש את שנותיהם במקום לטיולי סנפלינג, ועישון נרגילות על גג ישיבה תיכונית, ליישוב הארץ, והפרחתה. כעת הם מוצאים את עצמם צריכים להכריע בין שתי ברירות – להתנתק מכל חבריהם, ומכל הסביבה שבה הם חיו, או למצוא את עצמם במעצר ממושך. סביר להניח שיכריעו לבסוף על האפשרות של הכלא.

חייבים לעצור את זה!