לא לגרש את החושך

כשאנחנו מדליקים אור בחדר ונעשה החדר מואר, אנחנו לא מאירים את החושך, אלא רק מסלקים אותו. האם ניתן להאיר את החושך עצמו בעודו בחשכתו?

מהו למעשה חושך? בהבנה פשוטה, חושך איננו מציאות כשלעצמה אלא הוא העדר אור. אין לנו הגדרה מה הוא כן, אנו רק יודעים מה הוא לא. בעצם, "חושך" זו רק מילה המחליפה את המילים "אין כאן אור", ואין לה משמעות משלה.

וכך גם לגבי כל דבר שהחושך מסמל אותו. כל כאב, כל חוסר, וכל מצב בלתי רצוי, הינו העדר טוב. כאשר מצוי אדם במציאות חסרה, מציאות שהוא כוסף להימלט הימנה, ומייחל כבר להגיע אל המציאות האחרת, המקוּוָה, התחושה שלו היא כאדם שיושב בחושך. אין לאדם תועלת מהחוסר עצמו, מהעדר הטוב בעצמו. נכון, אמנם, שאם יעמיק ימצא תועלת שתבוא לו ממצבים אלו, ויתבונן ש"הכל לטובה", אך הקושי בפני עצמו נותר חשוך.

אך ישנה גם הבנה אחרת במושג חושך. הגאון מוילנא, בהתייחסו לפסוק "יוצר אור ובורא חושך" (אדרת אליהו, בראשית), מבאר התבוננות עמוקה והפוכה מהמקובל במושג חושך. הגאון מסביר שחושך הוא הוא המציאות הממשית עצמה. חושך הוא בריאה, בעוד שהאור הוא רק יצירה.

החושך קיים בעצם הבריאה, הוא מונח בתשתית ההוויה, שהרי בכל מקום בו נסתיר את האור יימצא חושך. האור מגיע רק עד גבול מסוים, ובכל מקום שהוא מגיע הוא מסלק את החושך. באור יש מגע יד אדם, אנו יכולים ליצור אותו, להגביר אותו, להחלישו או להגבילו. אך מציאות החושך היא מעבר ליכולת האנושית, היא בריאה של ד' ית'. בידינו רק להגביל ולהסתיר את האור, ואו אז נמצא החושך קיים מאליו.

כיצד, אם כן, ניתן לכנות את ההעדר בשם "מציאות", ו"בריאה"? זוהי התבוננות מאוד עמוקה שגילה לנו הגר"א, שהמושג העדר גם הוא בריאה, ויתר על כן – הוא תשתית הבריאה, על אף שאין בו ממשות. על מנת לקרב זאת אל תפיסתנו ניתן להמשיל את ההעדר לכלי. כלי ריק המסוגל ומוכן להכיל את ההשפעה העתידה לבוא.

זהו אפוא פשר מציאות החושך. הבריאה המופלאה ששמה חושך הינה הכלי הריק המסוגל ומוכן להכיל את האור. ההעדר אינו העדר טוב, העדר אור, אלא כלי ריק. כלי העתיד להכיל את האור.

אם כך, מה זה אומר לנו? כיצד הבנה זו באה לידי ביטוי בחיינו? כיצד על ידה נוכל להאיר את החושך בעודו בחשכתו?

יעזור ד' ויהיה לכל יהודי רק טוב גלוי ונראה, אבל אין להכחיש שבפועל נאלץ כל אדם להתמודד עם זמנים או מצבים חשוכים, מי פחות ומי יותר. לכל אחד יש את הקושי שלו בנושא הפרנסה והבאת טרף לביתו, כל אחד עם ה"עזר כנגדו" שלו (או שלה..), כל אחד מתמודד עם המידות הבלתי מתוקנות שלו, וכך הלאה. והשאיפה לשנות את המציאות, להכניס מעט אור במקומות החשוכים, קונָה שביתה בְּלב יהודי, ועִמה תחושת חמיצות על ההווה.

אולם נודה על האמת, שהשינויים המשמעותיים שבחיינו לא נוצרו כתוצאה משינוי במציאות אלא משינוי בהסתכלות, משהו בראש שלנו השתנה. תרופת הפלא לחיים של טובה, חיים של שמחה וחיוניות, יסודה (לרוב) דווקא בהשלמה ולא בשינוי. היא מתרחשת בהגעה לפני ד' ושפיכת הלב לפניו ית' – אבא, אל תשנה לי את החיים. שישאר הכל אותו דבר. רק תאיר לי את העיניים, תעזור לי להשלים עם כל פרט ופרט, תעזור לי לראות איך דווקא כך וכך זו הדרך המתאימה ביותר עבורי.

זו תרופה שמאוד לא קל לבלוע. אבל היא מביאה את האדם לעמוד מול עצמו בכנות, באמת, ובענווה. להכיר, למשל, שדווקא החבר שמאוד לא נעים לי במחיצתו, שתמיד מוצא במה לעקוץ, דווקא הוא לעיתים קולט אותי הכי מדויק, בלי לטייח. החברים הטובים תמיד מהנהנים לי בראשם, לא משמיעים ביקורת, אבל דווקא החברים הפחות טובים מביאים אותי להתמודד עם החולשות הכי יסודיות שלי. דווקא הם הדרך הטובה ביותר להביאני לייעוד ולתיקון שלי.

יכול אדם לקרוא ספרים שלמים על מידת הגאווה, ולעבוד על כך שנים, ובאמת להתקדם משמעותית. אך מספיקה רק תקרית אחת, בה הבוס מראה לו ברמז מי כאן הבוס ומי העובד, בכדי לכופף את הגאווה ולהביא לידי שפלות הרבה יותר מהלימוד בספרים.

כך מאירים לנו נרות החנוכה את החושך עצמו[1]. אין לנו רשות להשתמש בהם. אור החנוכה לא נועד לשמש כפנס שאדם אוחזו בידו ומדליקו לצורכו. אלא לראותם בלבד. לפעול על הראייה, על ההסתכלות שלנו, על נקודת המבט, ולשנות אותה. החושך נשאר בהינו, אבל המבט עליו מואר. החוסר הוא כלי ריק. הוא מקרב אותי להכרה שאני בעצמי סך הכל כלי ריק. ובד בבד מזמין אותי להשלים עם כך שהחוסר עצמו הוא כלי המביא אותי לצעוד בדרך הנכונה עבורי. הוא שלי, הוא הלבוש שלי, הוא תפור עלי. כל תנאי החיים שלי הם הם הכלים המתאימים להפיק מתוכי את האור שבקרבי.

ככל שההעדר גדול יותר והחוסר מורגש, כך מודגש ומבורר שלא נותר אלא "כלי" בלבד. כלי ריק. ואכן זוהי התכלית הנשגבה והמעלה העליונה ביותר של נברא – היותו כלי ריק. ככל שאדם מרגיש יותר חסר, הוא מתקרב לתכלית. הוא מודע לכך שהוא עצמו חסר כח, חסר מח, חסר כישורים והצלחות, ורק ד' הוא בעל הכוחות כולם. הוא בא לפני ד' ככלי ריק, אך גם כְּכַלָה (שנקראת גם כן מלשון "כלי") שהחתן יתברך חפץ בה ומקים אִתה את ביתו.

זהו גם פשרן הירידות והעליות העוברות על אדם תדיר ומוטבעות בשגרה כחוק טבע. מה שלימדונו שכך דרכו של עולם - "ויהי ערב ויהי בוקר", ברישא חשוכא והדר נהורא, וההעדר קודם להוויה – זה לא רק תיאור ציר הזמן. אלא חז"ל מלמדים אותנו שהירידה והעליה הן שני צדדים של אותה מטבע, כי לכל טוב נצרך להקדים כלי המסוגל לקבלו. פעמים רבות איננו מבינים באיזה אופן מה שעובר עלינו נעשה כלי, אך די להתחזק מעצם האמונה בכך, ומעצם ההכרה שכל חושך מחדיר בנו – בתחושה שאין אנו בעלי יכולת, מוצלחים, ומסוגלים, כפי שהיה נדמה לנו.

הבריאה היא חשוכה מצד עצמה. "בורא חושך" – החושך טבוע בתשתית הבריאה, כדברי הגר"א. האור הוא דבר נוסף שיוצקים אל תוכה. זוהי מהותו של נברא, להכיר שאינו אלא כלי. ככל שמכיר בזה כך חי ביותר שלום וטובה. הוא מכוּוַן נכון אל האורות ואל החסרים שבחייו, חי ביניהם מתוך השלמה ויישוב הדעת. הוא מקבל את השפעת הטובה מאת ד' ית' באופן נקי ובלא לאבד טיפה, מאחר שהינו כלי ריק המוכן לקבל.

שנזכה להיות מוארים באמת מאור החנוכה!