סיפור על עינויים

לאחר ביצוע בדיקת MRI לסיוע באבחון בעיה רפואית אישית, חשב אחד מראשי המחלקה היהודית בשב"כ שמכונה כזו יכולה לסייע בחקירות קשות. לאחר ביצוע מספר שיחות טלפון הוא גילה שהמחלקה יכולה לרכוש מכונה רפואית ישנה ולא בשימוש במעט מאוד כסף. מיותר לציין שהרכישה נעשתה באופן עגום שלא ניתן היה לייחס למחלקה הסודית ביותר של השב"כ. לאחר מספר שינויים בוצעו המכונה למראה עידן החלל שוכנה בחדר מרתף באחת מיחידות החקירות של המחלקה, הממוקמת בכלא מיוחד המשמש לכליאת מתנחלי יהודה ושומרון החשודים בביצוע פשעים נגד ערבים.

נועם היה בן 23. הוא היה נשוי ואב לתאומים תינוקות. המשפחה הצעירה התגוררה בחווה קטנה בראש גבעה בשומרון יחד עם חמש משפחות דתיות נוספות לא הרחק מקהילת שילה בה נח המשכן 369 מאות שנים בימי הנביאים שמואל ואלי. בכמה הזדמנויות פנו אליו פעילים שביקשו לארגן קבוצת "שומרים" לשמירה על מוצבי הגבעות באזור, כשם ש"שומרים" שמרו על היישובים היהודיים החדשים שהוקמו מהתקפות ערביות בימי החלוצים הציונים הראשונים. כבר עסוק בעבודתו בחווה מבוקר עד רדת החשכה ובמטלותיו בבית בעזרה לאשתו עם הילדים בקרון הקטנטן שלהם, נעם דחה ואמר שתורת השמירה הרגיל שלו פעמיים בשבוע היא כל מה שהוא יכול להתמודד כרגע. בנוסף, השב"כ פנה אליו כדי שיעבוד עבורם בקצבה נדיבה, תוך שמירה על אוזניו לכל פעילות או תוכניות בלתי חוקיות מצד חבריו. סוכן שב"כ שפנה אליו הסביר שהוא יעשה מצווה גדולה, הן עבור חבריו והן עבור העם כולו, בסיוע במניעת התקפות נקמה נגד האוכלוסייה הערבית באזור. עדיף, הוא טען, שהבר ייפסק לפני שהם יבצעו פשעים שעלולים להוביל לשנים בכלא. גם נועם דחה את ההצעה הזו. הוא לא התכוון להפעיל מלשיין על חבריו. הוא ידע שהשב"ק עצמו אינו מרושע, ושסוכניו עבדו מסביב לשעון במסורת נפש גדולה כדי להגן על יהודים מפני אויבים ש תכננו פיגועים רצחניים בלי הפסקה. קול הכבוד להם. אבל הוא לא התכוון להפוך ל'שטינקר', אע"פ שסוכן השב"כ השמיע את בתפקיד כדבר אציל.

כמה מוזר למצוא את עצמו אזוק עם שרשראות על רגליו באיזה חדר חקירות במרתף חשוך של השב"כ. מכיוון שהוא הובא לשם עם כיסוי עיניים, הוא לא ידע היכן ממוקם הבניין. גם, מאחר שכיסוי העיניים לא הוסר, הוא לא יכול היה לראות את חוקריו. לכל השאלות שלהם הוא השיב את אותה תשובה: "אני רוצה לדבר עם עורך דין." בתגובה אמרו לו שהוא במעצר מנהלי. הזכות לראות עורך דין, לדבריהם, הושעתה לשלושה שבועות, ולא הורשו מבקרים, לא אשתו, לא הוריו, אף אחד.

"הדבר הטוב ביותר עבורך הוא לשתף אתנו פעולה", נאמר לו. "אנחנו יודעים שאתה ילד טוב, אז פשוט תענה על השאלות שלנו ותחזור הביתה במהירות. אחרת, אתה הולך לסבול. חבל."

באמת, נועם היה ילד טוב. הוא היה טוב לב. הוא אהב לעזור לאנשים. בעוד שהוא האמין בזכותו של העם היהודי על כל ארץ ישראל, כמתנת ה' כפי שנקבע בתורה, הוא לא היה טיפוס לוחמני. זה לא היה חלק מהאישיות שלו.

"בלילה של הריגתו של הנער ממשפחת תהלחה בפיגוע שנעשה ע"י זריקת בקבוק תעברה על ביתם, היית בכפר עין טור?" הוא נשאל פעם נוספת.

"לא."

"היית שם לבד?"

"לא הייתי שם."

"מי היה אתך?"

"לא הייתי שם."

"מי זרק את בקבוק התבערה?"

"לא הייתי שם."

האם כתבת את המילה 'נקמה' על קיר הבית הסמוך?"

"לא הייתי שם, אמרתי לך."

"תביא את הפוליגרף", הורה אחד מחוקריו הבלתי נראים.

נועם נאנח. להיות עם עיניים מכוסות לא הייתה החוויה הכי נעימה בעולם. בנוסף, האזיקים התחככו בצורה מעצבנת בבשרו ובשורש כף היד.

"אני רוצה לדבר עם עורך דין," הוא חזר.

"ענה על השאלות שלנו ותוכל לדבר עם חמישה עורכי דין."

הוא היה מחובר למכשיר פוליגרף. חוקר חזר על אותן שאלות. הוא חזר על אותן תשובות. הוא הרגיש שאמירת האמת אינה יכולה להפליל אותו. האם זו לא המטרה של פוליגרף? אם המכונה הייתה מדויקת, ממה הוא היה צריך לחשוש? כף רגלו לא דרך בכפר הערבי עין טור בחייו. כל החשדות שלהם היו חסרי בסיס. אין ספק שהם ניסו לראות אם הוא יודע משהו על המקרה שעדיין לא פתור. אולי הם קיוו שהוא ימסור פיסת מידע ששמע מאיזה חבר. אבל הוא לא שמע דבר על מה שהתרחש בעין טור בלילה שבו נהרג הילד בשריפה. אין ספק, זה היה איזה מריבה פנימית בין הערבים עצמם. הם התרחשו כל הזמן. הוא רק קיווה שהעצבנות שלו לא תגרום לפוליגרף לתת קריאה כוזבת. מכונות לא היו חסינות תקלות. אולי עדיף לא לענות בכלל. אבל הוא כבר התחיל. זה הספיק, הוא החליט.

"אני רוצה לדבר עם עורך דין," אמר.

לאחר מכן, הם העבירו אותו לחדר אחר. עדיין עם עיניים מכוסות, הוא היה חגור על מזרון צר. הקרש מתחת למזרן זזה ונשאה אותו לאחור. בדיוק כשהסיר את כיסוי העיניים שלו, הוא ראה שהוא נכנס למה שנראה כמו מערת פלסטיק צרה. ללא יכולת להזיז את זרועות רגליו, הוא יכול היה רק ​​להרים את מבטו אל התקרה הלבנה של המתקן כמה סנטימטרים מעל אפו. המתחם הקומפקטי גרם לו להרגיש קלסטרופובי ועצבני. קולו של חוקר נשמע ברמקול מעל ראשו.

"בלילה של הריגתו של הנער ממשפחת תהלחה בפיגוע שנעשה ע"י זריקת בקבוק תבערה על ביתם, היית בכפר עין טור?"

הפעם נועם לא טרח לענות. בתגובה, הוא שמע צליל נמוך שגדל בעוצמתו עד שהוא היה צווחני נוקב כמו הצרחה הגבוהה של משרוקית כלב. הוא הרגיש את עור התוף שלו קופץ בכאב חד. פלג גופו העליון החל לרטוט כשהרעש התגבר יותר ויותר.

"בלילה של הריגתו של הנער ממשפחת תהלחה בפיגוע שנעשה ע"י זריקת בקבוק תבערה על ביתם, היית בכפר עין טור?"

נועם ניסה לשחרר את זרועותיו אך ללא הועיל. הוא לא יכול היה לזוז בתוך התא הקטנטן. זיעה פרצה על מצחו. פתאום הקול פסק. נועם רעד. הוא התנשף באוויר.

"אל תהיה גיבור, נועם," אמר קול ברמקול. "ספר לנו את האמת, חתום על מסמך פשוט ונאפשר לך ללכת הביתה."

"לא עשיתי כלום," הוא ענה.

"אז ספר לנו מי עשה."

"אני לא יודע כלום."

הפעם הצליל היה כל כך צווחני שהוא בקושי יכול לשמוע אותו. כשהתדירות גדלה, הוא הרגיש את הגולגולת שלו מתחילה לרעוד כמו מטוס שעף דרך סופת רעמים חשמלית. כדי לחסום את הצליל הוא התחיל לדקלם תהילים. "ה' רועי, לא אחסר...." הוא חזר על המילים שוב ושוב עד שהרגיש חלש מכדי לבטא את הפסוק בשפתיו הרועדות.

"היית שם לבד?" שאל חוקר.

"מי היה אתך?"

"מי זרק את בקבוק התבערה?"

נועם החליט שהוא ידבר איתם הלאה. "לכו לעזאזל," הוא אמר. ואז איבד שליטה על עצמו, הוא צרח, "לכו לעזאזל!"

המכונה מתה. כל גופו רעד.

"אנחנו עושים הפסקת צהריים," הודיע ​​לו קול. "אתה יכול להירגע. נחזור בעוד שעה."

מחוץ למכונת העינויים, הוא שמע בדיחות סתמיות וצעדים מתרחקים עד שלא שמע דבר מלבד נשימתו המהירה. הוא הרגיש שהוא ייחנק למוות אם ייאלץ להישאר במאסר הצפוף. אחרת הוא פשוט ישתגע. הוא הבין שיש אוויר לנשימה אבל הוא הרגיש שהאוויר יכול להיגמר בכל רגע. "תעזור לי, ה'," הוא התחנן, משתוקק לחזור הביתה עם אשתו וילדיו על הגבעות סחופות הרוחות של השומרון. הוא הבין שמנסים לשבור אותו, אבל מה הוא יכול לעשות? הוא היה חף מכל עוולות. לא היה מישהו שהוא יכול להפליל גם אם ירצה לסיים את העינויים. הוא לא ידע דבר על ההרג. שום דבר.

נועם התחיל לומר תהילים שהוא מכיר. שוב ושוב. אחר כך הוא שר שירים. נואשות, ניסה לא להתבונן על מצבו הנורא. על הכעס שלו. על חוסר הצדק שחש. על השחיתות המוסרית שהרעילה את מדינת ישראל. ועל פשיטת הרגל הרוחנית של היהודים שהעבירו אותו את ייסורי גיהינום. ניסה לבטוח בה'. להאמין שכל היה לטובה. להתחרט על כל עבירה אישי שהותיר אותו נטוש כך. הוא ניסה לתת לנפשו לעלות מגופו ולהתחבר לחסדיו האוהבים של ה'.

איכשהו הזמן עבר. כשחזרו חוקריו, הוא הורחק ממה שנראה כמו מתקן מעידן החלל. כאשר ידיו התירו מהשולחן, הוא הרים את הכיפה שלו שנפלה לצד המכונה. ואז שוב, ידיו היו אזוקות. "בבקשה, ה'," הוא חשב בשתיקה. "שלא אצטרך לעשות את זה שוב."

הוא לא היה חייב. למחרת הכינו לו עינוי אחר. לאחר שבילה לילה ארוך ללא שינה בתא קטן עם מנורה חזקה דולקת כל הזמן גבוה על התקרה מחוץ להישג ידו, הוא קיבל מעט מזון ומים. בלי לשאול אם זה כשר, הוא אכל ברעב את כל מה שהיה על המגש וגמע את המים, אסיר תודה שהוא עדיין בחיים.

כשביקש תפילין וזמן להתפלל, צחק הסוהר.

"בטח, אחי," הוא אמר. "תן לי קצת זמן לארגן לך מניין."

ללא כיסוי עיניים, הוא הובל לחדר גדול שנראה כמו חדר כושר עם מכשירי כושר מוברגים על הקירות והתקרה. אבל עדיין הייתה לו מספיק חוש סיבה להבין שהם לא הביאו אותו לשם כדי להתאמן. אין ספק שמכונות הנאוטילוס היו מכשירי עינויים. ואין ספק שמאחורי החלונות האטומים הקטנים היו מצלמות לתעד כל תנועה ואמירה שלו.

"בוקר טוב," בירך אותו חוקר חדש. "אני מקווה שהזיכרון שלך השתפר מאתמול."

לנועם התחשק לירוק על הבעתו המחייכת של הבחור, אבל מה זה יועיל? האם זה יחזיר אותו הביתה מוקדם יותר? חוץ מזה היו עוד שני סוכנים בחדר והוא היה קשור באזיקים ובשרשרת רגליים. איך הוא יכול היה להילחם בהם? שוב, תחושת חוסר אונים שטפה את ישותו. אין ספק שהם שלטו באמנות מתן מכות שלא הותירו סימנים פיזיים או חבורות גלויות, כמו המכונה ה-MRI שהונדסה מחדש שהוא חווה על גופו ביום הקודם.

"אני רוצה לדבר עם עורך דין", הצהיר נועם.

"אנחנו יודעים את זה," ענה האינקוויזיטור הראשי. "למעשה, יש עורך דין שרוצה לדבר אתך. אבל הוא מכיר את חוקי המדינה. למחבלים, בין אם הם ערבים או יהודים, חלים עליהם כללים שונים, למען בטחון הציבור. בסרטים אולי יש לך זכות לדבר עם עורך דין אבל לא כאן."

החוקר הנהן לחבריו שצעדו קדימה ותפסו את נועם. אחד הידק את ידיו האזיקים של האסיר לחבל התלוי מהתקרה. כשהוא משך בחבל, פעולת גלגלת גרמה לגופו של נועם להימתח. קצות אצבעות רגליו בקושי נגעו ברצפה. שוב היה עיניו של הנוער מכוסות. גאג עשוי עור נקשר סביב לסתותיו וכדור גומי קטן הוכנס לתוך פיו כדי לעמעם את צעקותיו. ואז הוא שמע נקישה קטנה, כמו ההדק של אקדח צעצוע. לפתע, הוא חש כאב מדהים בקצה המפשעה שלו. האגן שלו רעד. גלי הלם התרוצצו במעלה עמוד השדרה שלו אל מוחו. הכאב היה כל כך עז, שהוא פלט אוטומטית צעקה אבל שום דבר לא נשמע. כשגל ההלם הסתיים, שריריו קרסו. הוא השתלשל מהחבל בקושי נגע ברצפה.

"בלילה של הריגתו של הנער ממשפחת תהלחה בפיגוע שנעשה ע"י זריקת בקבוק תבערה על ביתם, היית בכפר עין טור?"

נועם לא ענה. שוב ההלם של מכשיר הטייזר רב העוצמה גרם לגופו של נועם לרעוד בעוצמה. שוב הצרחה שלו הושתקה על ידי כדור הגומי בפיו. גופו התכווץ בעוויתות למשך מספר שניות לאחר שההלם החשמלי חדל לנוע במעלה ובמורד עמוד השדרה שלו. נועם ניסה בכל כוחו לעמוד בנסיון ולהתריס נגד מדכאיו האכזריים. הוא איבד את כל תחושת הזמן. בשלב מסוים הוא איבד את הכרתו. ואז לנצח לכאורה הוא נותר לבדו בתא הכלא עם הנורה המסנוורת.

אחרי עוד יום של עינויים, כוח הרצון שלו קרס. הוא הסכים ששהה בכפר הערבי בליל הפיגוע. הוא הודה ברצח. הוא חתם על מסמך המציין כי הוא ביצע את הפשע. אם היו אומרים לו לחתום על הצהרה שהוא רצח את יצחק רבין, הוא היה חותם גם על זה. כל דבר שיסיים את העינויים ואת הכאב. את העינויים ואת הכאב. את העינויים ואת הכאב.