לגאול את המערה מבני חֵת

קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת

השם של בני חת מודגש מאוד בהקשר של קניית המערה. בפרשה זו הם מוזכרים תשע פעמים,  ועוד שש פעמים נוספות מוזכרים בני חת בתורה בהקשר לקניית המערה. למה חשוב להדגיש שוב ושוב כי המערה נקנית דווקא מבני חת?

אם עוקבים אחרי סיפור חייהם של בני חת רואים שהם המקולקלים שבבני כנען. מהם יוצא עֲמָלֵק "עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י" (לו ב). נולד להם אליפז "וְתִמְנַ֣ע׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק. אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו" (בראשית לו יב).

כשרבקה רואה את הרוע של בנות חת, היא אומרת ליצחק "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (כז מו). ש"כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון".

אברהם מחלץ את המערה משורש הקליפה

הגדולה של אברהם אבינו הייתה להצליח להתנהל מול קליפת הרשע הגדולה הזאת ולהצליח לגאול מידם את המערה הקדושה והמיוחדת הזאת. דרכה של קליפה להיאחז בקדושה היותר גדולה. והגדולה של אברהם היא להיות נשיא אלוקים גם על אלה שרחוקים מכולם ולהצליח, ומעשה אבות סימן לבנים.

העמים שיעלו ראשונה לירושלים בעת הגאולה

וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה – זו הגר

מקום נוסף שבו אנו רואים איך מקרבים רחוקים הוא בסוף הפרשה. שם אנו קוראים "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה". רש"י מסביר בשם המדרש: "זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם" (בראשית כה א). האמת היא שקשה לקרוא על אברהם שנושא שנית את הגר אחרי שהיא ציערה כל כך את שרה וגורשה ביוזמתה מביתה.

בני הגר יבואו הראשונים בעת הגאולה

כדי להבין את מעשה אברהם נקרא את נבואת ישעיהו על הגאולה העתידה. שם נראה כי לעתיד לבוא מִדְיָן וְעֵיפָה ושְּׁבָא יהיו הראשונים שיכירו בכך שאברהם ובניו הם "אב המון גויים". "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלּוֹת ה' יְבַשֵּׂרוּ" (ישעיהו ס).

מִדְיָן וְעֵיפָה ושְּׁבָא הם בניה וצאצאיהם של הגר, ככתוב בפרשה: "וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֥ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ: וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה". מכאן נבין שאברהם לקח את הגר לאישה אחרי פטירת שרה כדי להכין את ליבם של העמים להכיר בבניו של יצחק באחרית הימים.

אחריהם יבואו נְבָיֹת וְקֵדָר בני ישמעאל

בהמשך הפרשה אנו קוראים על תשובתו של ישמעאל. שבפטירת אברהם נאמר: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ט), ומפרש שם רש"י בשם המדרש: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם" (ב"ב טז ע"ב).

גם כאן מדובר במעשה אבות שהוא סימן לבנים, כיוון שבהמשך הפרק בישעיהו שמדבר על מִדְיָן וְעֵיפָה ושְּׁבָא אנו קוראים על העמים שיעלו לירושלים אחריהם והם בניו של ישמעאל קֵדָר ונְבָיוֹת. "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר". קֵדָר ונְבָיוֹת הם שמות בניו של ישמעאל. "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם" (בראשית כה יג). מכאן אנו יכולים לצפות את התהליכים העתידיים.

בספר בית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פרק יח) מובא שעל כך התפלל אברהם באומרו "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז), והכוונה במילה "לפניך" היא "ביראתך". כמו "התהלך לפני והיה תמים" ומתרגמים "פלח קדמי" והתקבלה תפילתו.

שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ

הפסוק שמתאר את העמים שיעלו לירושלים מתחיל במילים "שפעת גמלים": "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלּוֹת ה' יְבַשֵּׂרוּ" (ישעיה ס ו). למה דווקא גמלים? התשובה נמצאת בפרשה שלנו, פרשה שמוזכרת בה המילה גמלים 18 פעמים, יותר מכל פרשה אחרת בתורה.

הפעם הבאה שהגמלים מוזכרים מספר רב כל כך של פעמים היא בתיאור הוצאת רחל ולאה מאותו בית, שם הם מוזכרים חמש פעמים. בשתי הפעמים הללו מוציאים מתוך עומק הקליפות את הנשים שהם "אם כל זרע הקדושה" (אור החיים בראשית כב כ).  ואיך עושים זאת?

גמלים מרשימים

חכמינו אמרו שאליעזר לוקח את הגמלים הטובים ביותר שיש בבית אברהם. "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ". המטרה היא להרשים את לבן ואת בתואל באמצעות העושר והגמלים המשובחים של בית אברהם. על מנת להגביר את הרושם הוא מבריך את הגמלים במקום הכי מרכזי בחרן, ובשעה הכי מרכזית. "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת". כל אנשי העיר מתרכזים סביב הגמלים המשובחים הללו, הם עושים את הרושם הדרוש ולבן מגיע בריצה לראות את המחזה.  הוא מסתנוור מהעושר ומאפשר את יציאת רבקה מבית לבן.

להפוך את הנחש למטה של גאולה

כך מסביר הזוהר את יעקב ששולח לעשו גמלים כדי  לשבות את רוחו ולהסיר מעליו את המלחמה. שהגמלים הם מהצד של הנחש, וכמו שמשה משתמש בנחש והופך אותו למטה שמביא את הגאולה, כך משתמש יעקב בגמלים כדי לפתות את עשו ולהסיר מעליו את המלחמה. "כַּךְ הוּא סִטְרָא דִּילֵיהּ. גְּמַלִּים הוּא נָחָשׁ, כְּמִין גָּמָל. בְּשַׁעֲתָא דְּפַתֵּי סָמָאֵ"ל לְאָדָם, אַרְכִּיב עַל נָחָשׁ כְּמִין גָּמָל". ולכן כתוב הגמרא "תָּנֵינָן, מַאן דְּחָמֵי גָּמָל בְּחֶלְמֵיהּ, מִיתָה נִקְנְסָה עָלֵיהּ מִלְּמַעְלָה, וְאִשְׁתְּזִיב מִינָּהּ. וְכֹלָּא חַד" (עיין זוהר ג ק:).

וְהִכִּֽיתָה אֶת עֲמָלֵק – מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר

כדי להבין למה הגמלים הם מסיטרא דנחש, נראה כי בתנ"ך מוזכרים הגמלים בעיקר כרכב של העמלקים והמדיינים. "וְהָיָ֖ה אִם־זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֑ל וְעָלָ֨ה מִדְיָ֧ן וַֽעֲמָלֵ֛ק וּבְנֵי־קֶ֖דֶם וְעָל֥וּ עָלָֽיו: וַיַּחֲנ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם וַיַּשְׁחִ֙יתוּ֙ אֶת־יְב֣וּל הָאָ֔רֶץ עַד־בּוֹאֲךָ֖ עַזָּ֑ה וְלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִֽחְיָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְשֶׂ֥ה וָשׁ֖וֹר וַחֲמֽוֹר: כִּ֡י הֵם֩ וּמִקְנֵיהֶ֨ם יַעֲל֜וּ וְאָהֳלֵיהֶ֗ם יבאו וּבָ֤אוּ כְדֵֽי־אַרְבֶּה֙ לָרֹ֔ב וְלָהֶ֥ם וְלִגְמַלֵּיהֶ֖ם אֵ֣ין מִסְפָּ֑ר וַיָּבֹ֥אוּ בָאָ֖רֶץ לְשַׁחֲתָֽהּ" (שופטים פרק ו ג).

על כן מצטווה שאול להכות את העמלקים על גמליהם. "עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר" (שמואל א פרק טו ג). שאול חומל עליהם, ודוד מנסה לתקן ורודף אחרי העמלקים וגמליהם אבל לא מצליח להכחידם. "וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ" (שמואל א פרק ל יז).

מלכת שבא - נכדתה של הגר

הפסוק מדגיש כי מלכת שבא, אחת מבנותיה של הגר, מכירה במלכות ה' ובמרכזיות ירושלים והמקדש ומביאה את כל מתנותיה על גמלים. "וַתָּבֹ֣א יְרוּשָׁלְַ֗מָה בְּחַיִל֘ כָּבֵ֣ד מְאֹד֒ גְּ֠מַלִּים נֹשְׂאִ֨ים בְּשָׂמִ֧ים וְזָהָ֛ב רַב־מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה וַתָּבֹא֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־לְבָבָֽהּ" (מלכים א פרק י ב). היא מקדימה את התיקון שיהיה לעתיד לבא. "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת ה֖' יְבַשֵּֽׂרוּ" (ישעיהו ס ו).

הלכות גיל הנישואין

מעלת הנישואין

בפרשה זו אנו קוראים על אברהם שמחפש זיווג ליצחק, ועל אברהם שלא רוצה להישאר בלי אישה ונושא את הגר. הגמרא מספרת על מעלת הנישואין ואומרת: "אָמַר רַבִּי תַנְחוּם אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי, כָּל שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. וכו' בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי", בארץ ישראל הוסיפו עוד על מעלת הנישואין ואמרו כי מי שאין לו אישה הוא שרוי "בְּלֹא תוֹרָה, וּבְלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה" וכו'. "רָבָא בַר עוּלָא אָמַר: אַף בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב, (איוב ה) 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ' וְגוֹ'" (יבמות סב ע"ב).

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה

לכן אדם צריך להתחתן, והגיל המוצע במשנה (אבות ה כא) הוא י"ח. כך אומרת המשנה בשם יְהוּדָה בֶן תֵּימָא: "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה וכו'". וברמב"ם (אישות ט"ו ב) "ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה". והסבירו המפרשים שהכוונה סוף שנת 17 שהיא תחילת שנת 18.

ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה

ובאמת היה חייב אדם בנישואים כבר בגיל בר מצווה, כמו בכל המצוות האחרות. אלא שאינו ראוי בגיל זה לנישואין כיוון שההלכה אומרת שצריך ללמוד תורה לפני הנישואין. "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו" (יו"ד רמו, ב).

כן צריך שתהיה פרנסה קודם הנישואין "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה" (רמב"ם הלכות דעות ה, יא(. ושיערו חכמים את גיל 18 לנישואין כי כל ה"שיעורים" הם הלכה למשה מסיני.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר, תִּפַּח עַצְמוֹתָיו

בהמשך הגמרא: "אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם - מָתַי יִשָּא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר, תִּפַּח עַצְמוֹתָיו". וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר א ג). "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, וכו' ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה".

למה כתב השו"ע "ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה"? שאפילו אם לא מצא פרנסה ולא למד מספיק תורה - לא יתאחר מנישואין אחרי גיל עשרים. וזה שכתב השו"ע "ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה". כתב הרמ"א "ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה". והיה אומר מו"ר אבא זצוק"ל כי אע"פ שהרמ"א כתב שלא כופים על זה, אין הכוונה שבוטלה ההלכה להתחתן קודם גיל עשרים.

לא יכול לדור בעיר הקודש ירושלם ת"ו שרוי בלא אישה

מנהג ירושלים היה לא להניח לרווק מגיל עשרים להתגורר בעיר, אפילו אם היו לו תירוצים טובים. וכך לשון התקנה: "בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי יש הסכמה קדומה עשויה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון, לקדושים אשר בארץ המה, על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ולמעלה, לא יכול לדור בעיר הקודש ירושלם ת"ו שרוי בלא אישה.

הנה בעתה ראֹה ראינו בעוונותינו הרבים הרווקים והפנויים פה עיר הקודש ירושלים ת"ו מבן עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה, ותולין העניין בבוקי סריקי (בדברים בטלים), כי אין ידם משגת לצורכי החופה ולזון ולפרנס את אשתו. ומדי יום ביום באים מחו"ל, ומסורה בידינו כי אין אפוטרופוסים לעריות  ואי אפלונק"ה.

לכן נתוועדנו יחד אגב אסיפת חכמי ופקידי ומנהיגי ומשגיחי וממוני וטובי עיר הקודש^' רו"ב ורו"מ (רוב בניין ורוב מניין) ומחדשים ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד בהסכמה עלינו על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה ומבן ששים שנה ולמטה  לא יורשה שום בר ישראל רווק לדור פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן בלא אשה. והזמן קצוב נתנו לכל הרווקים היושבים פה עיר הקודש מהיום ה' לחודש אייר עד ראש חודש אלול ראֹה יראה וישים כל מגמת פניו בתוך הזמן הנזכר לישא אשה, ואזי יכול לדור פה עיר הקודש כרצונו. ואם אין כוח בידו, כי לא מצא מנוח לישא אשה, מחויב הוא תיכף ומיד לצאת מפה עיר הקודש לבקש את חייו בחוץ לארץ  (ספר התקנות של ירושלים מא ע"א).

לימים בוטלה התקנה הזאת, אבל היא מלמדת עד כמה נזהרו מנהיגי הציבור על כך שלא יישארו רווקים ורווקות בעם ישראל ולא ייכשלו חלילה בעריות.

העוסק במצווה פטור מן המצווה

כתב השו"ע "מיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה, ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר". וכן כתב "ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו" (שו"ע א ד). ולמרות שיש עליו מצווה של פריה ורביה, "הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה" (רמב"ם פט"ו מאישות ה"ב).

בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה

וגם מי שלומד תורה לא יתאחר יותר מדי. כך מספרת הגמרא על רַב חִסְדָּא שהשתבח לפני רַב הוּנָא ברַב הַמְנוּנָא שהוא אָדָם גָּדוֹל. אָמַר רב הונא לרב חסדא: כְּשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ רב המנונא הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי.

כשבא רב המננוא לפני רב הונא חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרִיס סוּדְרָא. ראה שהוא לא שם טלית על ראשו בתפילה. אָמַר לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא לָא פְּרִיסַת סוּדְרָא? אָמַר לֵיהּ, דְּלָא נָסִיבְנָא, לא התחתנתי. וְהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ. סובב רב הונא את ראשו מרב המנונא להורות שלא ניחא דעתו ממנו.

אָמַר לֵיהּ, חָזִי דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד דְּנָסְבַת. תראה שלא לראות את פני עד שתישא אישה. רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ - דְּאָמַר, בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. 'בַּעֲבֵרָה', סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה.

ולמה כל ימיו? כי אדם שהגיע לגיל 20 ולא התחתן מופנים יצריו להרהורי עבירה ולא לאשתו. ואף לאחר שיתחתן ויהיה נאמן לאשתו יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו.

העוסק בתורה לא יתאחר מעשרים וחמש

על כן כתב החפץ חיים בספר המצות הקצר: "ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן" (חלק מצוות עשה מג). ומקורו מהגמרא בקידושין שאומרת "אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִי, אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ - מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וְאַמְרֵי לָהּ, מִתַּמְנֵי סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כְּתַנָּאֵי, (משלי כב) 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר, מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַד אָמַר, מִתַּמְנֵי סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע". תחתן את בנך כל עוד ידיך על צווארו, מגיל 16 עד 22. ויש אומרים מ-18 עד 24.  

דמי שיצרו מתגבר עליו - גם עד כ"ה אסור

בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ט סימן רמו) כתב כי זה רק כאשר אין יצרו מתגבר עליו להחטיאו בהרהורי עבירה. שאם נכשל בהרהור עבירה, אין לו להתאחר כלל. "דמי שיצרו מתגבר עליו - גם עד כ"ה אסור וזה פשוט". וכן כתב בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן ג). ובלבד שאין לו הרהורי עבירה. "דאטו מי שעוסק בת"ת מותר לו להיות כל ימיו בהרהור עבירה".

נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות לכן אין להקדים ולישא בן י"ג

בשולחן ערוך משמע שאפשר ואף רצוי לשאת קודם גיל י"ח גם למי שלומד תורה. כך נאמר בגמרא על רַב חִסְדָּא שנשא אישה בהיותו בן 16 ואמר שאם היה נושא בן 14 היה יותר טוב שלא היה לו שום הרהור עבירה, וממילא הקדושה שלו יותר טהורה ולימוד התורה שלו היה הרבה יותר טוב. אמנם כבר הביא ה"פתחי תשובה" (ס"ק ב) את דברי החיד"א ב"ברכי יוסף" שכתב משם מורינו הרב רבי יונה החסיד כי "בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות לכן אין ליזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג".

אף על פי שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה

כתוב בשו"ע כי גם מי שיש לו בנים חייב בנישואים, שיש להם מעלה מצד עצמם. "אף על פי שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו, אפילו יש לו כמה בנים; ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אא"כ ימכור ס"ת, אם אין לו בנים - ימכור כדי שישא אשה בת בנים. אבל אם יש לו בנים - לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה. ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים". וכתב הבאר היטב שמותר למכור ספר תורה אפילו לאשה שאינה בת בנים מחמת מעלת הנישואין וכדי שלא יעמוד בהרהורי עבירה (אה"ז א ס"ק יד).

גיל נישואין לאישה

הגמרא במסכת סנהדרין אומרת כי הפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה" מלמד שאסור לאדם להשיא את בתו לזקן או משיא אישה מבוגרת לבנו הקטן. כן למי שמשהה את בתו בוגרת לא נשואה, שכל אלה גורמים להזנות את בתו ח"ו. על זה נאמר "לא יאבה ה' סלח לו" (סנהדרין עו ע"א).

וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים

כן הוא בגמרא שחייב אדם לעשות כל מאמץ להשיא את בנו לאישה הראויה לו דִּכְתִיב, (ירמיה כט) "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים". "בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ - בְּיָדוֹ" להשיאו על ידי שישתדל בעניין, "אֶלָּא בִּתּוֹ - בְּיָדוֹ הִיא?" הלא זה בידי אחרים אם רוצים לשאת אותה. "הָכִי קָאָמַר לְהוּ, נִתֵּן לָהּ מִידֵי, וּלְבַשְׁיֵיהּ וּנְכַסְייִהּ, כִּי הֵיכִי דְּקָפְצוּ עֲלָהּ אִינּשי" (קידושין ל ע"ב). תן לבתך נדוניה ותן לה בגדים כדי שיחזרו אחריה בחורים לשאת אותה. ולימדו חכמים שייתן אדם לבתו עשירית מנכסיו כדי להשיאה.

אחריות של גדולי ישראל לסייע לרווקים ולרווקות

גדולי חכמי ישראל השתדלו מאוד לסייע לרווקים ולרווקות להתחתן. הם הרגישו את הצער הגדול שלהם ואת הצער הגדול של השכינה כשאינם נשואים. וכך מסופר בגמרא "מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָה" מעשה באדם שלא רצה לשאת את בת אחותו, ואחרי שהפצירו בו רבים נדר ממנה הנאה כדי שלא ילחצו עליו לשאת אותה. סיפרו לרבי ישמעאל והוא ציווה לקחת אותה ולייפות אותה בביתו. "וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְיִיפּוּהָ". כשראה החתן המיועד כי הכלה שמאס בה היא באמת יפה, החליט שהוא רוצה לשאת אותה לאישה.  

"אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּנִי, מִזּוֹ נָדַרְתָּ? אָמַר לֵיהּ, לָאו, וְהִתִּירָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל". גם בלי התרת נדרים. "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוָּולְתָּן". הבכי הזה מלמד עד כמה כאבה לו הרווקות של הבת הזאת שלא ראו את יופייה האמיתי וחשבוה למכוערת. הגמרא מספרת שזה לא היה סיפור יחידי, אלא כך הייתה דרכו של רבי ישמעאל כל חייו. "וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה" (נדרים סו ע"א).

המשרד לענייני שידוכין

רבי ישמעאל למד לסייע לרווקים ולרווקות משאול המלך "וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל, (ש"ב א) 'בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן'". שאול המלך הבין שהשידוכים של בנות ישראל הם אחריותה של הממלכה, הוא הקים משרד ממשלתי לשידוכין, הוא הבין שזו אחריות של המדינה לעודד שידוכין ונישואים. ועשה כן.

ויהי רצון שיזכו כל הרווקים והרווקות להקים בית נאמן בישראל, ותמשיך להתקיים בנו נבואת ירמיהו (לג י): "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'". אמן ואמן.