נטילת ידיים במקום טבילה במקוה

נטילת ידים במקום טבילה במקוה בזמן אֹנֶס[1]

הקדמה

בזמן כתיבת השורות הבאות רובם המוחלט של הגברים מנועים מלטבול במקוה טהרה. אמנם בשו"ע[2] נפסק שבטלה תקנת עזרא "וכן פשט המנהג", מכל מקום רבים מגדולי ישראל, ובפרט הבאים בשערי פנימיות התורה, נזהרים בטבילה זו ואף נוהגים לטבול מדי יום ביומו, ועתה מנועים מכך. ההקפדה על טבילת עזרא משמעותית במיוחד כאשר באים לעסוק בענינים של פנימיות התורה, כמבואר בספרים שכאשר באים לעסוק בפנימיות התורה יש להקפיד עוד יותר על טהרת הגוף, ולכן ישנה חשיבות רבה להתבונן מהי הגישה בעינים של פנימיות התורה לטהרה 'חלקית', כלומר טהרה על ידי תשעה קבין (בימינו – מקלחת) ונטילת ידים.

באופן כללי, כל הענינים שבתורה, גם המצוות מן התורה וגם הענינים שבגדר מדת חסידות קיימים בכמה רבדים – גם במובן המעשי וגם בענינים שבמחשבה, כ"בחינה" (ובלשון חז"ל[3]: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", וכלשון חז"ל בפרט לענין נטילת ידים לקמן). בדרך כלל העיקרון הוא שאין להסתפק ב"בחינה" אלא לקיים את הדבר עצמו כפשוטו, אבל במקום של אילוץ, ובפרט כשהדבר נוגע לעולם כולו והדבר הוא בגדר של גזרת שמים, זהו הזמן לפעול את הפעולה באמצעות המחשבה.

כפי שיוסבר ישנו 'פתרון' שמובא בכתבי האריז"ל ליטול ידים ארבעים פעמים, בסדר מסוים, כתחליף למקוה במקרים שאנוסים מלטבול (והוא כעין ממוצע בין רחיצה במים במקלחת לבין טבילה במקוה[4]), וזהו הנושא שבו יעסוק המאמר.[5]

[כמובן, התחליפים השונים רלוונטיים אך ורק עבור טבילת גברים, שהינה בגדר מדת חסידות, אך עבור נשים חובת הטבילה במקוה במקומה עומדת ולא מועיל בזה שום 'פתרון'.]

הטבילה בלשון התורה

ישנו דבר פלאי, שכאשר התורה מלמדת את דין הטבילה היא לא משתמשת בלשון טבילה[6], ואף לא מפורש שכל הגוף צריך להכנס למים. כאשר התורה מתייחסת לטהרת הגוף כתוב ברוב המקומות "ורחץ במים", כאשר מדובר על כלים כתוב "ישטף במים" וכאשר מדובר על בגדים כתוב "יכבס בגדיו" וכדומה – כבוס, שטיפה ורחיצה. יוצא מן הכלל לשון שטיפה שנאמר בו אבר מסוים:

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב[7].

זאת אומרת שבעוד שברוב המקומות כתוב "ורחץ במים" ואפשר לפרש שהרחיצה היא בכל הגוף (בפשטות – בלי התורה שבעל פה – אפילו במים שאובים), כאן מפורש "וידיו לא שטף במים" – משמע שהטהרה תלויה בידים בלבד!

וכתב הרמב"ם[8]:

כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומאה אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו...

ומסביר בהמשך הפרק[9] מדוע התורה השתמשה בבטוי הזה:

בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים שנאמר וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד.

כלומר, התורה השתמשה בידים כדוגמה עיקרית לאבר גלוי, ומכאן נלמד שהמים צריכים לבוא דווקא במקומות גלוים, למעט תוך הפה וכדומה.

בסופו של דבר, חז"ל קבלו בתורה שבעל פה ששלש הלשונות שהתורה נוקטת – כבוס, שטיפה ורחיצה – משמעותם טבילה דוקא, ובארבעים סאה דוקא. הפלא הוא שדוקא הלשון שנראה כרחוק בתכלית ממשמעות טבילה, "וידיו לא שטף במים" רומז לארבעים סאה: שטף בגימטריא ארבעים סאה!

"מעלה עליו הכתוב כאילו..."

על כל פנים, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ואף שלהלכה אין אפשרות להטהר בלי טבילה במקוה, מכל מקום נמצאנו למדים ש"בחינת" המקוה והטבילה בארבעים סאה מי גשמים כלולה בידים. וכך אומרת הגמרא בברכות טו, א:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' אמר ליה רבא לא סבר לה מר כאילו טבל דכתיב ארחץ [בנקיון] ולא כתב ארחיץ [כפי].

ופירש רש"י:

דכתיב ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפי לדרשה אתא, לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו כאלו טבל כל גופו.

כלומר, רבא סובר שהפסוק מתפרש כך: "ארחץ" – כולי, "ב" – באמצעות, על ידי, "נקיון כפי".

ארבעים נטילות במקום טבילה במקוה

ומובא בכתבי האריז"ל[10] שכאשר האדם בעל קרי ואין לו אפשרות לטבול יש לו ליטול ידיו ארבעים פעמים (בסדר מסוים, כדלהלן) ויעלה לו במקום הטבילה, ומוסבר שם שסמך לכך הוא דברי הגמרא בברכות והפסוק "וידיו לא שטף במים".

וכתב השל"ה הקדוש במסכת תמיד נר מצוה:

מי שמצטער על שאינו טובל את עצמו ומתלבש ברוח טהרה בשעה שרוחץ, אז הוא כאילו טבל, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

וכתב הבן איש חי בסוד ישרים הנ"ל:

ודע כי יש מתמיהים על הדבר הזה איך יועיל טהרת ידים לכל הגוף, הגם שלא אמרו זה אלא במקום אונס עם כל זה לא מצינו כיוצא בדבר זה בשום מקום, ואנא עבדא אמרתי כי אין זו תימה כי מצינו בזה בענין טהרת המים דסגי בהשקה בלבד, ומפורש נמי ברייתא במסכת נדה דף י"ז גבי שלג דקאמר נטהר מקצתו נטהר כולו ופירש הריטב"א פירוש נטהר מקצתו בהשקה עיין שם, הרי מצינו ענין דין טהרה בעולם כיוצא בזה דנטהר מקצתו נטהר כולו, ולכן גם כאן במקום אונס השוו זה הבעל קרי לטהרת השלג הנזכר דקיימא לן נטהר מקצתו בהשקה נטהר כולו וכן זה נטהר מקצתו שהוא הידים נטהר כולו, דבמקום אונס נחשב כאלו גופו של אדם זה הוא כמו מים ושלג דנטהר בהשקה בלבד.

ואמרתי בסיעתא דשמיא דרך דרש שכל זה יועיל לאנוס והוא חרד לבו על הדבר הזה שקרה לו וחרדת הלב באמת נחשב בה כמים כדכתיב ביהושע ז' וימס לבב העם ויהי למים, וכן אמר הכתוב באיכה שפכי כמים לבך נכח פני ה', ועל כן זה שהוא חרד לבו על דבר הזה והוא אנוס שאינו יכול לקיים טבילת כל גופו במים אז יחשב כל גופו מים דאז נטהרים הם בהשקה בלבד ודוק היטב.

הסדר הוא כזה: נוטלים עשרים פעמים לסירוגין ועוד עשר על ימין ועשר על שמאל – סך הכל ארבעים[11]. ונתן הבן איש חי סימן לכך שהסירוגין קודם לרצופים, שבנטילת ידים שבכל יום נוטלים קודם לסלק את טומאת הידים מהלילה לסירוגין, והנטילה שלפני הסעודה, שבאה בהמשך, היא על ידי ג"פ רצופים על כל יד.

הכוונה בנטילה זו מבוססת על דברי האריז"ל[12] שארבעים סאה שבמקוה הם כנגד ד אותיות י שבשם עב (יוד הי ויו הי) שבחכמה, שבהתפשטותם בבינה הם נעשים ארבעים סאה, וביסוד הבינה נמצא סוד המקוה, שהוא שם אהיה במלוי ההין: אלף הה יוד הה בגימטריא מקוה (151). כלומר, שארבעים הנטילות הן בעצם ארבע פעמים עשר. בשם עב במלוי הנ"ל יש עשר אותיות, ומכך מגיעים – מלבד הגימטריא של ד"פ י – לארבעים אותיות[13].

הסדר הוא:

            ימין                   שמאל (לסירוגין)

            י                  י

          ו                  ו

          ד                 ד

          ה                 ה

          י                  י

          ו                  ו

          י                  י

          ו                  ו

ה                 ה

י                  י

ולאחר מכן:

ימין: י, ו, ד       ה, י     ו, י, ו    ה, י

שמאל: י, ו, ד    ה, י     ו, י, ו   ה, י

משמעות הנטילות בעבודת ה'

נתבונן ברמזי הכוונות ובמשמעותן בעבודת ה':

ארבע פעמים שם עב עולה בגימטריא רפח, כללות הניצוצות שעלינו לברר. והנה, מקוה במלוי, מם קוף וו הה, עולה בגימטריא רפח!

שם עב הוא שם הוי' ב"ה במלוי יודין. יוד לשון יד ויד לשון יוד, כדברי הזהר על הפסוק "פותח את ידך"[14] – "אל תקרי ידך אל יודיך"[15]. כלומר, ששרש טהרת הידים היא בשם שמלואו באותיות י. האות י היא צורת נקודה שענינה בטול (אותיות טובל), שהוא פנימיות ספירת החכמה, כח מה – "ונחנו מה" (בטוי האמור פעמיים[16]; מה מה בגימטריא מים), מדת משה רבינו.

נטילת ידים היא לקיחת הידים והרמתם למעלה, "שאו ידכם קדש וברכו את הוי'"[17], "קדש" היא מדרגת החכמה כנודע, שם מאיר שם הוי' במלוי יודין. כלומר, הידים הן כח הפעולה בעולם המעשה, והטומאה היא הרגשת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[18], שזו בחינת "הידים ידי עשו"[19]. הטהרה היא הרמת הידים לשרש והזכירה "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[20] (בחינת הזרע קדש, כנודע בענין "חיל בלע ויקאנו"[21], ודוק).

ועוד, מוסבר בחסידות[22] שענינו של שם עב הנפש הוא בחינת "איתן האזרחי"[23], כח האיתן שבנשמה שאין בו שינוי או חסרון, זהו מקום שלמעלה מעניני השבירה של עולם התהו, אליו שייך כל ענין הבירורים, ולכן – בהיותו למעלה מענין השבירה – מכחו אפשר לתקן הכל (על דרך ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"). זהו כח איתן שעתיד לזרוח ולהאיר, בע"ה בקרוב ממש. זהו כח האמונה שנטוע בלב כל ישראל, בין אם הדבר ידוע להם ובין אם לאו, מכחו של אברהם אבינו – "ראש כל המאמינים".

הטומאה שבידים יכולה לבוא בתור גאוה, כאשר ישנה הצלחה, ועל כך התורה מזהירה ממצב ש"אמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל היא יכולה ללבוש צורה של עצבות, כאשר האדם נכשל, או כאשר המציאות מתערערת ונשמטת תחתיו. העצבות מתגלה במיוחד בידים, כמו שמפורש בפסוק "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו"[24] – העצבון הוא בידים. לכן עיקר הטהרה הוא בידים, להוסיף שמחה בידים על ידי הזכרון ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". [פסוקים אלו נאמרו דוקא בקשר לכניסה לארץ ישראל, עליה נאמר "ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים", יש לארץ ישראל קשר הדוק עם ענין הטהרה במקוה. והרמז המובהק: ארבעים סאה מי גשמים (התנאים למקוה כשר) בגימטריא ארץ ישראל (832)!]

במלחמת עמלק בסוף פרשת בשלח נאמר "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"[25]. עמלק הוא מזרעו של עשו, והוא נלחם על כח הידים, "יד על כס יה"[26], ופעולת משה רבינו, רעיא מהימנא, רועה האמונה – וממנו נשפע לכל נשמות ישראל בכל הדורות – היא להרים את הידים למעלה, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[27]. ארבעים סאה שבמקוה הן גם מאתים וארבעים קבין. מאתים ארבעים בגימטריא עמלק (שבגימטריא ספק, כידוע, ספק באמונה) ו"קב" בגימטריא אמונה – תקון האמונה. על כל פנים, כאשר אין מקוה שלם אלא רק שיעור לנטילה (בחינת "קב חרובין" של רבי חנינא בן דוסא) העיקר הוא להתחזק באמונה, שלא הידים הן הפועלות אלא הקב"ה מנהיג כרצונו את העולם, גם את מניעת הטהרה.

ענין הרמת הידים מופיע בפרשת בשלח כמה פעמים, החל מהפסוק "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה"[28], שתרגומו "ריש גלי", ומפורש שהיינו הראש העליון שבכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע" (רדל"א), שבנפש הוא כח האמונה, היחידה שבנפש. שנזכה בקרוב לגלוי היחידה שבנפש בשמחה ובששון, בקדושה ובטהרה, "ובני ישראל יֹצאים [מכל המיצרים והטומאות] ביד רמה"!