בדור האחרון זכינו לראות בימי ספירת העומר ניסים מיוחדים שלא ראינו מעולם. בשנת תש"ח ראינו כולנו וראה העולם כולו נס מופלא שבמופלאים. בלי שום ניסיון ונשק ניצחנו צבאות של כמה וכמה מדינות מלומדות מלחמה, ובהן לבנון, סוריה, ירדן, מצרים ועיראק, שפלשו לארץ החדשה הקטנה, במטרה מוצהרת להשמיד אותה.במלחמת ששת הימים ניצחנו באופן מופלא צבאות של שלוש מדינות שנעזרו בחיילים ובכלי נשק של עוד שבע מדינות ערביות אחרות. הכול תוך שישה ימים ועם תוצאות מדהימות.
כל מלחמה היא מבחן גדול, האם התוצאה תהיה הפסד או ניצחון. אבל הפסד לערבים, כידוע לכל, הוא לא כמו כל הפסד. אם היינו מפסידים במלחמה נגדם, מצבנו לא היה דומה לזה של ערביי ישראל המנוצחים, לא דומה כלל למצבם הטוב של ערביי יהודה ושומרון. די אם נראה את האכזריות שאין לה קץ שבה הם טובחים את אחיהם המוסלמים, גם בנשק כימי וגם בהטבעות ובשריפות, כדי שנבין כי אם הערבים היו מנצחים מצבנו היה גרוע ביותר.
כדאי לזכור את ההכרזה של מזכיר הליגה הערבית, הגנרל עזם פשה, שאמר בשנת תש"ח: "זו תהיה מלחמת חורמה של טבח חד-פעמי שעוד ידובר בו רבות, כמו שדובר בטבח של המונגולים ומסעות הצלב". כדבריו הכריז גם המופתי של ירושלים חברו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני: "אני מכריז על מלחמת קודש, אחי המוסלמים! טבחו ביהודים! הרגו את כולם!". מלחמת השחרור הייתה יכולה להסתיים בטבח איום, ולא רק שניצלנו ממנו אלא שהיה לנו ניצחון שאין כדוגמתו.
כך היה גם במלחמת ששת הימים, שלפניה התרברב נשיא מצרים ג'אמל עבדול נאצר, והכריז כי הוא הולך להשמיד את כל היהודים ולזרוק אותם לים. לא רק שניצלנו ממנו ומתוכניותיו הרצחניות, אלא שהיה לנו ניצחון מופלא בקנה מידה עולמי. שחררנו את הכותל המערבי ואת ירושלים וחברון ואת כל שטחי המולדת שבהם הסתובבו האבות הקדושים.
הסיכוי והסיכון הזה היה בתקופת העומר, והוא מזכיר את הסיכון והסיכון שהיה במתן תורה. מעמד שמצד אחד הוא מעלה גדולה לישראל, אבל המעמד הזה היה יכול להיות רע מאוד. כך מובא בגמרא (שבת פח ע"א): "'ויתיצבו בתחתית ההר' אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
מכאן נלמד שימי ספירת העומר הם ימי מבחן לעם ישראל. אם זכו – יש להם מעלה גדולה. ואם לאו – אסון גדול. כך היה עם כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בן פסח לעצרת. שאם היו מנצחים – היה בר כוכבא יכול להיות משיח לישראל, "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא ג). וכיון שלא ניצחו – היה אסון גדול (באיגרת רב שרירא גאון נרמז כי התלמידים של רבי עקיבא נהרגו במלחמתם עם הרומאים, שכתב כי היה "שמדא על התלמידים של ר' עקיבא").
הדין לשבט או לחסד בין פסח לעצרת נכתב במשנה (עדיות פרק ב י) "מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ".
מכל האמור לעיל למדו חכמינו שיש בימים אלו מעלה וסכנה גדולה בכל דור ודור. הסיפור של תלמידי רבי עקיבא הוא סימן להם (שער הכוונות כדלקמן): "לפי שהימים הם עלולין, שנפלה מגיפה בתלמידי רבי עקיבא" (אסופות). אחת מגזרות השמד הגדולות שהתגלגלו לתקופה שבין פסח לעצרת הייתה בשנת תתנ"ו, שבה נהרגו יהודים רבים במסעי הצלב הראשון בחודש אייר ונכחדו קהילות גדולות על-ידי הצלבנים שטבחו באכזריות את היהודים ובזזו את רכושם.
כך היו בחודש אייר גם לפני כ-500 שנה בפרעות ת"ח ות"ט על-ידי הקוזקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי. לפי הספר "טיט היוון" לר' שמואל פייבוש, נחרבו אז 740 קהילות ונספו 670 אלף יהודים. עד היום אומרים האשכנזים את תפילת "אב הרחמים" בתפילות שבת לפני "מוסף" לזכרם של קדושים אלו. כן חיבר הגאון רבי יו"ט ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום טוב", קינה על הפרעות הללו בשם "אלה אזכרה". הש"ך כתב את "מגילת עייפה" שלא נשכח את אשר עשה לנו העמלק האירופאי והרוסי באכזריות מרובה.
"ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם, וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם" ('יון מצולה' לר' נתן נטע הנובר).
כדי שניזהר בימי הדין הללו ונזכור את מעלתם נכתבו על הימים הללו הלכות מיוחדות. כן כתב רבנו ירוחם (נתיב ה' חלק ד' מה.) בשם רבנו האי גאון ז"ל כי "מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית". שלא ימשיך אדם כהרגלו מימים ימימה ויעשה חשבון נפש להתקדם מעלה אחר מעלה.
טעמים רבים נכתבו לאיסור מלאכה זה. וכך מביא החיד"א (ברכי יוסף תצג בשם שבלי הלקט רל"ה) "לפי שהעומר בא משעורים ושיעורו עשירית האיפה קמח, וכן מנחת סוטה הייתה עשירית האיפה קמח שעורים". מנחת סוטה יכולה להיות לאשה אסון גדול, אם חלילה נטמאה "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ".
לעומת זאת, מנחת סוטה יכולה להיות מעלה לאשה שנבדקה ונמצאה נקייה, כדכתיב "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע", שאם הייתה עקרה - נפקדת דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה? אם כן מה תלמוד לומר "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"? שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח. נקבות - יולדת זכרים. קצרים - יולדת ארוכים. שחורים - יולדת לבנים" (סוטה כו ע"א).
"על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה" (החיד"א שם. מהר"י אבן שועיב. ומובא גם ברבינו ירוחם נתיב חמישי חלק רביעי מד).
הטור מביא בשם רב האי גאון שני טעמים לאיסור המלאכה, והם הפוכים זה מזה. האחד בגלל צער הימים הללו והאחר בגלל מעלתם. על הצער הוא כותב: "משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים, ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה".
על המעלה הוא כותב שימי ספירת העומר הם כמו שבת ושנת השמיטה: "וכתיב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' מלשון שבות ולשון שמיטה, 'שבע שבתות'. וכתיב 'וספרת לך שבע שבתות שנים". וכיוון שאין אפשרות לאסור מלאכה בכל שבעת השבועות הללו, אוסרים מלאכה רק אחרי שקיעת החמה בכל הלילות שבין פסח לעצרת.
כן כתב רבי יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" (סימן תצג) כי איסור מלאכה בימים הללו הוא בגלל שהם כמו חול המועד. "עוד נראה לי משום שימים הללו הם דוגמת חול המועד (כי חג השבועות הוא כמו שמיני עצרת דחג), אלא שחס הקדוש ברוך הוא שלא לאסור מלאכת האנשים בימים ההם, דזמן חרישה וקצירה היא, מכל מקום חשו חכמים לדבר, לאסור מלאכת הלילה, ושל נשים".
ובסידור (מבוי י"ב לשאר יומי ניסן) כתב רבנו: "אף לאנשים יש מקום למנהג זה כמו שכתבו כמה גדולים, ועשיתי לו סמוכות נאות עיין מו"ק. והיינו במלאכה גמורה וארוכה" (ועיין שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן רטו).
כדי להזכיר את מעלת הימים האלה וסכנתם, נפסק בטור ובשולחן ערוך (תצג ס"ע ג): "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך". ויש שהסבירו כי האיסור הוא דווקא על נשים, "זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהן (אליה רבה תצג ס"ק יא בשם התניא רבתי. וע"ע בספר שבולי הלקט סדר פסח סימן רלה מ"ש בשם הרב ר' שמחה משפירא זצ"ל).
ה"פרי חדש" (תצג) כתב שהוא הדין לאנשים, אלא שדיבר בהווה, שהגברים עובדים בשעות היום ודרך הנשים לעסוק במלאכת התפירה בלילה. וכן מוכח ממה שכתוב "והיו העם בטלים ממלאכה". וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק טז) "והוא הדין אנשים", וכן כתב בעל הכנסת הגדולה (בהגה"ט) "וכן נראה לי עיקר כדי שלא לשכוח מצות ספירה שהיא בלילה ומתוך שאסורין במלאכה זוכרים ונותנים לב לקיים המצוה".
בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח סימן רטו) חילק ואמר כי נשים אסורות במלאכה משעת שקיעת החמה בלי קשר לספירה, וגברים אסורים במלאכה מאחרי ערבית שהוא זמן ספירת העומר. "ודבר זה למדתי מדברי בעל 'צדה לדרך' (מאמר הרביעי הכלל השלישי פי"ג) וזה לשונו: 'נהגו במקומות שאין עושין מלאכה משעת תפלת ערבית ועד שחרית מפסח עד עצרת לפי שמתו התלמידים מעת שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. והנשים אינם עושות מלאכה משקיעת החמה ומנהגן של ישראל תורה".
האדמו"ר הזקן, בעל "שולחן ערוך הרב", חילק בין מנהג הגברים למנהג הנשים בסיום זמן איסור המלאכה. לדבריו, איסור עשיית מלאכה הוא אחד באנשים ובנשים כל ימי הספירה, אלא שגברים מותרים במלאכה מיד אחרי ספירת העומר. "ואותן הנשים שאינן סופרות - אפשר שיש לשבות להן ממלאכה כל הלילה" כלשון הטור שכתב כי אין לעשות מלאכה עד שחרית.
ב"שולחן ערוך" לא כתב לאסור עד שחרית, אלא שינה מלשונו וכתב "משקיעת החמה ואילך". ולא נתבאר עד כמה. המשנה ברורה אומר כי סוף זמן האיסור תלוי בטעמים. אם הטעם הוא בגלל תלמידי רבי עקיבא שמתו ונקברו אחר שקיעת החמה, יש לאסור משקיעת החמה ואילך כדי זמן קבורה (שער הציון ס"ק ט"ז), שהוא כחצי שעה אחר השקיעה (שו"ת אור לציון חלק ג - הערות פרק יז - דיני דברים הנוהגים בעומר). ואם הטעם הוא בגלל שיש מעלה בימים אלו כמו שבת ושמיטה, נראה דלאחר שספר - מותר במלאכה תיכף (ט"ז ושו"ע הרב סעיף ט'). "ולפי טעם זה אחר שספר מותר תיכף במלאכה" (משנה ברורה תצג ס"ק יט). אבל כאמור לעיל דעת הטור ואחרים היא לאסור מלאכה עד הבוקר.
ב"שולחן ערוך" נכתבה ההלכה של איסור מלאכה בתוך מנהגי הספירה, משמע שזו הנהגה בגלל הימים הללו ולא בגלל הספירה עצמה. לפי זה מובן למה הזכירו את האיסור על נשים דווקא, כיוון שהן לא סופרות את העומר, שזו מצווה שהזמן גרמא. ואעפ"כ הן חייבות להיזהר בימים אלו זהירות יתירה לתקן הקלקול של תלמידי רבי עקיבא.
ולפלא שלא כולם נזהרים בהלכה זו אף שמקורה בדברי הגאונים (כף החיים תצ"ג ס"ק נג. שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רטז). וכבר כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בהגדה של פסח שלו שיש להיזהר בזה גם במקום שלא נהגו כן. ומכן מקום יש להיזהר רק ממלאכה גמורה וארוכה שיש בה עמל וטורח ושיהוי רב (עיין כה"ח שם ס"ק נד), אבל אין איסור להדליק חשמל ולנסוע ברכב וכד'.
וכך כתב בעל הבן איש חי: "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד אור הבוקר. והוא הדין האנשים גם כן צריכים להזהר בזה עד ל"ג בעומר, וכנזכר בפוסקים ז"ל. ואע"ג דכתבו האחרונים ז"ל דבמקום שיש מנהג ידוע שעושין מלאכה גם הנשים איך להכריחם שלא לעשות, מכן מקום ירא שמים גם במקום שנהגו לעשות יזהרו בשב ואל תעשה, אך אין צריכים ליזהר כי אם עד לג בעומר" (הגדת אוה"ח עמוד רטז ס"ע ל).
בגלל מעלת הימים הללו לא נאסר לברך בהם ברכת "שהחיינו". כך כתב "כף החיים" (תצג' אות ד'): "ומכל מקום ברכת 'שהחיינו' מותר לומר באלו הימים מן הפסח עד ל"ג, והגם דכתוב לקמן סימן תקנ"א סעיף י"ז (בהלכות בין המצרים) 'טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים וכו', שאני חרבן בית המקדש דחמיר לן טפי".
מקור דבריו מספר "מאמר מרדכי" (תצג' ס"ק ב'): "נשאלתי אם יש לחוש למה שנהגו קצת שלא לברך שהחיינו מפסח עד ל"ג בעומר ואם יש לזה טעם בעיקר או אם הוא מנהג בטעות. והשבתי שמיום עמדי על דעתי לא חששתי לזה כי לא מצאתי בשום ספר ראשון או אחרון, ואין ספק שנשתרבב זה המנהג ממה שכתוב בשו"ע (תקנ"א יז') דטוב ליזהר מלומר שהחיינו בבין המצרים על פרי או על מלבוש. אמנם בספירת העומר מותר לברך 'שהחיינו' בין על פרי ובין על מלבוש" (וכן מורים בי מדרשא ואין חוששין למה שכתב בספר מועד לכל חי סימן ו' אות י"ב).
כן כתב בעל הבא"ח בהגדה של פסח. (רטז כח) כי אין להנהיג איסור במקום שלא נהגו איסור. אבל אין לנהוג היתר במקום שנהגו בו איסור, ולא להוסיף עלה. וכתב חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל: "ואף שיש כתבו שלא לברך שהחיינו בימי העומר מלבד ביום שבת קודש, נראה שאין צריך להחמיר בזה, ואפשר לברך שהחיינו אף בימות החול. וה"ה שאין חשש לקנות בימי העומר אף דברים גדולים, ולא נאסרו בימי העומר אלא נישואין ותספורת בלבד". (שו"ת אור לציון חלק ג - הערות פרק יז - דיני דברים הנוהגים בעומר).
אחד הימים שבהם מרגישים את העילוי הגדול של הימים הללו הוא ל"ג בעומר. ועל כן נוהגים שלא להתגלח בימי הספירה עד ל"ד בבוקר, שמקצת היום ככולו. ולא יסתפר ולא יישא אשה ביום ל"ג בעומר ולא בלילה שאחריו, שעדיין לא עברו ל"ג ימים שלמים. וכתב בספר "פרי עץ חיים" (שער ספירת העומר - פרק ז) על רבנו האר"י הקדוש ז"ל: "מורי זלה"ה, לא היה מסתפר מערב פסח עד ערב שבועות כלל ועיקר, לא בר"ח ולא בל"ג בעומר, ואמר לי הטעם שלא לגלח בימים אלו", והוא בסוד העליון. ולא רק משום אבלות תלמידי ר"ע (הגדת הבן איש חי רטו כז).
אמנם רבינו האר"י הקדוש גילח את בנו ביום ל"ג בעומר, שכן כתב שם: "אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם". משמע שלילדים אין איסור בתספורת ותגלחת בימים אלו (שער הכוונות דרוש יב). וכן נוהגים לעשות "חלאקה" לילדים בל"ג בעומר, בין ספרדים ובין אשכנזים, בלי שום פקפוק.
ב"מגן אברהם" (תצ"ג ס"ק א') כתב שנהגו לאסור לעשות ריקודים ומחולות של רשות. ומכאן נראה שאם זו שמחת מצווה לכבוד ברית מילה או בר-מצווה מותר, שהרי כתב הרמ"א (ב') כי מי שהוא בעל ברית מותר להסתפר בימי ספירה לכבוד המילה. וכל שכן ריקודים ומחולות שלא נזכרו במפורש בדברי השו"ע.
אמנם בשו"ע הרב (תצג) כתב לא לעשות ריקודים אפילו בשמחת מצווה. "אבל מותר לעשות שידוכין בלא נשואין שמא יקדמנו אחר, ומותר ג"כ לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין. אבל לא יעשו ריקודין ומחולות ואין צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות, אבל מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות". משמע מדבריו שגם בשמחת מצווה אין לעשות ריקודים ומחולות.
ומי שהוזמן לשמחת חברו, בין מילה ואירוסין ובין נישואין וכד', לא ימנע את עצמו מללכת, שלא יגרום מחלוקת בימים אלו, שמצווה גדולה להרבות בהם אהבה ואחווה. וכן שלא לעשות אגודות-אגודות ולא לעשות מחלוקות בימים אלו, שמצווה להרבות בהם בשלום.
בגלל מעלת הימים הללו, אנו מתפללים בהם על בניין בית המקדש מיד אחרי הספירה ואומרים "אנא בכוח" ו"למנצח", שהן תפילות על הגלות ועל הגאולה. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את מה שכתוב בשער הכוונות שצריך לומר "אנא בכוח" לפני "למנצח בנגינות" (שלא כמו שמודפס בטעות ברוב הסידורים ללא כל הסבר - דרושי הפסח דרוש יא).
הטעם להקדמת "אנא בכוח" הוא בגלל שהיא מכונת לסיום הגלות. להתיר את הצרורה שהיא כנסת ישראל, שאסורה וצרורה בגלות מצרים וגלויות אחרות. "אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה", שבגלות אנו נחשבים כמו "צְרוּרָה". כבולים ושבויים בידי אומות העולם. אנו מבקשים התרה מהכבלים הללו, "תַּתִּיר צְרוּרָה". ומ"ב האותיות של "אנא בכוח" הן כנגד מ"ב המסעות המעשיים והרוחניים שבני ישראל עברו ממצרים עד לארץ ישראל. אחר כך מתפללים על כל המעלות של הגאולה השלמה בקרבת אלוקים ובכל הדברים האמורים במזמור זה.
"למנצח בנגינות" היא בקשה על חן, ברכה והארת פנים. "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה". זו התפילה של ארץ ישראל, שבה יהיה ביישובנו קידוש ה' לעיני כל העמים – "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ". שיהיה משפט צדק בעולם כולו מתוך שמחה והכרה – "יִשְֹמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה".
שיהיה שפע חקלאי בארץ ישראל – "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ". מתפללים שכל השפע שיבוא על עם ישראל יביא את העולם כולו להבנה שה' מנהל את העולם. יביא ליראת שמים מקצה לקצה – "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ". זו התפילה שאנו צריכים לומר כל יום אחרי ספירת העומר. ולכן ראוי לכוון במיוחד כאן, בקריאת המזמור הזה, כאילו הוא כתוב על המנורה שיש בבית המקדש. כאילו היא מול עיניו. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.
