הכרזת הנצח של עם ישראל היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" והשאיפה ל"אחד" היא הדחף העיקרי בנשמת כל יהודי. "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" וה"אחד" מופיע בשלשתם – "אתה אחד, ושמך [תורתך, שכולה שמותיו של הקב"ה] אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ":
"אתה אחד" היינו תפיסת ה' כ"אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו" וממילא שלילת עבודה זרה בתכלית, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (תכלית התורה, כהסבר הרמב"ם). מכאן שבר אברהם אבינו את פסילי אביו ופרסם את מציאות א-ל אחד לכל באי עולם.
"ושמך אחד" היינו התפשטות מציאות ה' בכל העולמות – התבוננות ש"אלופו של עולם" מהוה ז רקיעים וארץ (ח) ו-ד רוחות העולם ומתפשט לתוכם. ה' "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הכל התהווה על ידי התורה ו"מלחמתה של תורה" היא לגלות זאת ולשמור מכל שמץ 'שיתוף' ונתינת משמעות לסתמיות או לשקר (באזהרת "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא"). "פחד יצחק" אבינו הוא זהירות מנתינת מקום לריבוי (בישיבתו בארץ בלבד ובנישואיו לרבקה בלבד) והוא השתוקק לתקן את שרש השיתוף שבעשו (שרש הנצרות).
עיקר החידוש הוא ב"גוי אחד בארץ" – עם ישראל פועל את ה"אחד" גם בארץ, בכח מאחד אלקי ההופך את המציאות כולה למקשה אחת. זו סגולת ישראל המיוחדת, זו שליחותנו וזהו הדחף המיוחד המפעם בנו (גם אם לא במודע, אצל יהודי הרחוק מתורה ומצוות, השואף למצוא אחדות במציאות – בחזון קוסמופוליטי או ב'אובססיה' לאיחוד תמונת העולם המדעית). נשמת ישראל יורדת משרשה ב"אחד האמת", חולפת ב-ז הרקיעים עד לארץ בידיעה שה' מהווה הכל, אך שליחותה האמתית היא "ופרצת ימה וקדמה צפֹנה ונגבה" ל-ד רוחות העולם במגמה לאחד הכל (כברכת ה' ליעקב אבינו, המאחד את כל בית ישראל).
את הכח המיוחד הזה בנשמות ישראל אנו מקבלים במתן תורה, בגילוי "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "אנכי", ש"אין כיוצא בו" בהיותו נושא-הפכים (כולל הפכי האחדות והריבוי), מעניק לנו כח מאחד (שלמעלה מבריאת העולם, בכח התורה, לכן לא נאמר 'אשר בראתי שמים וארץ').
עבור יהודי מציאות של פירוד היא-היא הגלות. אי-היכולת לגלות את האחדות היא עבורו "ארץ מצרים" ו"בית עבדים" ויציאת מצרים היא גילוי סגולת האחדות. כשיהודי מסתובב במצבים ובמקומות של חשך, פירוד וריבוי, לא די לו בידיעה שרק ה' הוא האמת ואין זו מציאות אמתית, וגם לא בהכרה שה' מהווה את הכל – קרן האור שלו היא האמונה שביכולתו שלו לחבר את כל הקצוות המרוחקים ושליחות זו היא הסבה האמתית עבורה הגיע למקומות ולמצבים האלה.
הכח המאחד שייך למלכות דוד, שבסיומה יצמיח המשיח את אחדות ה' מכל המציאות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".
