שאלה:
קראתי בשיעורי וספרי הרב שאין עניין לחטט בעבר האישי ולנסות לתקן דברים מקוקלים משם, אלא רק להתמקד בהווה ובעשיית טוב כרגע. האם אין זה עניינה של קריאת שמע שעל המטה – לעשות חשבון נפש ולתקן את כל מה שעבר עליי?
מענה מאת הרב יצחק גינזבורג:
ראשית, כתוב בתניא [פרק כ"ו] שאת העבודה הזו עושים רק לעיתים מזומנות. שנית, עיקר העבודה הזו היא שבירת הישות. כל חשבון הנפש נקרא 'בטוש' ואז השאלה היא לשם מה האדם עושה אותו. אם המטרה היא לחזור בתשובה, להרגיש עד כמה הוא רחוק מן ה', זה טוב. אם אתה מסוגל להרגיש מתוך הדברים הללו התמרמרות על הריחוק מה', זה קודם כל משפיל אותך, את הישות והגאוה שלך. זו כבר פעולה טובה.
על פי חסידות, לדעת את העבר זה לא מה שמענין. מה שמענין אותי הוא לשבור את הישות שלי בהווה. במוסר יש שני מושגים: חרטה על העבר וקבלה לעתיד. בחסידות מבואר ששניהם מתקיימים בהווה: חרטה היא לחרוט בנפש, על לוח הלב, את העבר. זה נקרא שפלות – "וחטאתי נגדי תמיד". קבלה לעתיד היא להרגיש רחמי שמים עלי, בגלל שאני לא מסוגל לקום לבדי ללא הסיוע מלמעלה, בלי סייעתא דשמיא. קבלה זה לקבל עזרה, לדעת ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". ורמז לדבר חרטה, קבלה ר"ת חק – "חק נתן ולא יעבור" [מלשון עבר].
שני המושגים האלו, 'עבר' ו'עתיד', מתקבצים יחד לשתי תודעות של הנפש בהווה: תודעת השפלות ותודעת הרחמים. החיבור של השפלות עם הרחמים הוא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", וזה יסוד היסודות של כל עבודת החסידות, שצריך להיות "כל ימיו בתשובה". תשובה היא חרטה וקבלה. להחליט להיות מקושר לה', שכל רגע שופע ממנו כח להקים אותי שלא אפול שוב, ואם חס וחלילה אנתק ממנו לשניה אחת אני מיד נופל. הקבלה לעתיד היא ההחלטה להיות מקושר לה' על מנת לקבל ממנו את הרחמים האין-סופיים ששופעים ממנו. אני מאמין בה', שיותר מאשר אני רוצה לשוב אליו הוא רוצה שאני אשוב אליו – "שובו בנים שובבים". אני רק צריך להיות מקבל טוב, והשאר – "יותר ממה שעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". זו תפארת. לעומת זאת, חרטה על העבר זו ההרגשה 'מי אני', לחרוט על הנפש את השפלות שלי. אני נופל בכל רגע וה' בכל רגע סומך אותי. זה יחוד קוב"ה ושכינתיה: יחוד תפארת ומלכות, יחוד רחמים ושפלות. זה עיקר תכלית חשבון הנפש.
