החופש לקבוע את כללי המשחק

א – החופש כעיקרון יסוד ראשוני ליהודיות

הדיבר הראשון – והיחידי! – ששמענו ישירות מפי הגבורה (ובו נעשינו לעם) הוא אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – לא יהיה לך אלהים אחרים – לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'. הוי אומר: אני הוא שנתגליתי לך כמשחרר מכל המיצרים והגבולות! פטור אתה (ולכן גם אסור) מכל תבנית מוגבלת ומסויימת שעיצבו לעצמם הגוים שלא ידעו את הוי"ה המשחרר ונאלצו לכפוף עצמם לתבניות מעשה ידיהם לשם התמצאות כלשהי במרחבי התוהו האינסופי המאיים, ולקַבע את עצמם במסגרות מוגדרות ולכן חלקיות וזמניות. אל פחד יהודי! אתה האחרון שראית וחווית את ה' הפשוט מכל וחופשי מכל תמונה, ו"לא תלך לאיבוד" גם אם לא תחסה בצל תבניות מבחוץ; החופש האלוקי טבוע בהווייתך שלך, בעצם-עצמך, ויכול אתה ורשאי לחצוב מתוכך – על פי שאר המצוות שבהמשך, שהם כולן "עצות" למימוש הדיבר הראשון וביטויו המעשי בכל מרחב הנושאים – ולפי דרכך את מהלכיך, את כללי המשחק הקטנים והגדולים.

ב – פרשת המלך כמודל למדינה יהודית

כידוע מעמד סיני היה במדבר, עם היציאה ממצרים. התורה כמו עם ישראל עצמו הם מעֵבר למקום ולזמן, והם קיימים ותופסים גם בכל מצב, גם בגלות, ב"מדבר העמים", וגם כמובן בעת שהעם בארצו נטול ריבונית כולית וחלוק לשבטים שבטים או קהילות קהילות. הנושא שלנו, מדינה יהודית, אינו בולט בתורת משה כמו בספרי הנביאים, ומופיע לראשונה בפרשת שופטים (וממנה ואילך) בפרשת המלך העוסקת ישירות ובקיצור נמרץ באופיה וסגנונה של המדינה היהודית. דעת לנבון נקל כי המונח מלך מבטא קודם כל את השלטון הטוטאלי-הכולי – בניגוד לשבטים וקהילות – ולאו דווקא את צורת המשטר – מונארכי או אחר, שהרי במקרא ובזמן המקרא לא קיימות צורות משטר שונות. מלך הוא אפוא מקביל למה שאנו קוראים היום מדינה, ועל כן העיון בפרשת המלך הוא המקום הנכון להתבוננות בנושא שלנו. בה יתמקד הדיון שלנו, וננסה להראות כיצד מתבטא עקרון-החופש היהודי, שהוא כאמור עקרון-היסוד היהודי הראשוני, בשעה שבאים לכונן מדינה יהודית.

ג – ההתעוררות להקמת מדינה

לשון פתיחת הפרשה מלמד כי מדינה יהודית איננה ענין המובן מאליו – כי תבוא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך – במידה ובזמן ש"בא לך" להקים מדינה – "לך על זה". עם ישראל מטבעו הראשוני אינו שש להקים מלכות שמדרך הטבע יש בה אלמנטים של כפיה ושרירות. האופי היהודי החופשי-בעצם מעדיף לעסוק בענייניו הקהילתים הפנימים, הרוחנים-תרבותים; אינו נוטה לשליטה באחר כשם שאינו אוהב לקבל פקודות מאחרים, משום כך הרצון למלכות-מדינה מופיע בישראל הרבה אחרי שהוא מופיע בעמים שמסביב ש"אינם שואלים שאלות", נוטלים לעצמם מלכות באלימות ושולטים בעמם הכנוע לאו דווקא לטוב לו. גם כאשר מופיע הרצון הזה בישראל, צריך הוא בירור אם אמנם בוגר הוא ובשל ונובע באמת מן העצם החופשי שלו, או שעדין "שאול" הוא מבחוץ, וכך יש להבין את ההתחבטות בנושא בימי שמואל המכונן את המלכות בישראל ולבו בל עמו, תחילה את זו הזמנית של שאול, ולבסוף את זו של דוד, "המלך האולטימטיבי" שכסאו יהיה נכון עד עולם.

ד – מלך ככל הגוים

מאחר שהעמדת מלך – או הקמת מדינה – תלויים כאמור ברצון העם והתעוררותו לכך, ניתן להגדירה כ"מצוה חילונית". גם אם הדעה הרווחת בדברי חז"ל ובפוסקים שמצוה היא, אין היא ציווי "דתי" כמו רוב-ככל המצוות, שכן שורשה נעוץ ברצון החופשי של העם, לכאורה עם ככל העמים. "ישראל קדמו לתורה" כדברי חז"ל והתורה כאן "הולכת עם רצון העם" ומסכימה לו, והסכמתה נותנת לדבר מימד של מצווה. משום כך אך-טבעי הוא שיופיע הרצון הזה בלשון "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי" – הרי הגוים קדמה מלכותם ואי אפשר שיעלה הרצון בחלל ריק שלא על רקע מלכויות הגוים הקיימות מכבר, ובמובן של: במה פחותים אנו מן הגוים ולמה לא תהיה גם לנו מדינה. יש לזכור גם את הרקע לכך: בימי שפוט השופטים הוכיח הנסיון המצטבר כי "החלל הפנוי" שבין השבטים מזמין השפעה תרבותית מבחוץ על המון העם ש"נופל בין הכסאות", הגוררת בהמשך גם השתלטות פיזית, אשר רק העמדת מלכות כוללת יכולה להתיצב כנגדה. מכל מקום – גם אם הרקע הוא חילוני-ריאליסטי – התורה מסכימה-מצווה באופן גורף "שום תשים עליך מלך". כך גם בדורותינו נכון לומר שגם אם עיקרה של ההתעוררות הציונית שסופה-מדינה לא באה מלב לבו של קהל שומרי המצוה ונושאי הדת, אין זאת אומרת שאין המפעל ביסודו מפעל של מצווה, אדרבא – כפי הנראה רק כך יכולה וראויה לקום מדינה יהודית!

ה – מקרב אחיך תשים עליך מלך – לא תוכל לתת עליך איש נכרי

וכאן בדיוק רובץ החטא לפתח (וכלפיו בא ההיגד הקריטי, המשמעותי ביותר בנושא), כי מיד עולה המחשבה: אם אמנם רצינו מלך ככל הגוים וצלח הדבר בידינו, האם לא נכון לשים עלינו איש נכרי, מן הגוים בעלי הנסיון במלכות, וגם מנותק מן הפוליטיקה השבטית המפולגת מטבעה?! ואם לא נכרי – שיהיה לפחות חילוני מובהק, איש העולם הגדול המנוכר לתרבות העממית שהיא מטבעה קהילתית?! ועל כל פנים האם לא נכון לאמץ לעצמנו ולכפוף את עצמנו לתבנית ולשיטת המדינה המקובלת בטובים ובמתקדמים שבעמים ולכללי המשחק שלה?!

כנגד כל זה מזהירה הפרשה באופן נחרץ: לא תוכל לתת עליך איש נכרי! הקמת מדינה ככל הגוים משמעותה לא פחות מכל העמים אבל בשום פנים אין פירושה ככל הגוים ותו לא; אין כאן אלא רקע משותף לשם יצירה חופשית וחציבה של משהו עצמי-עצמאי מקרבך, מעומק תרבות החופש שלך, וחלילה חלילה "לחתום" להתחייב ולכפוף את מלכך-מדינתך לכללים זרים שאינם ממקור ישראל, גם אם נראים הם סבירים וחכמים למדי.

הלשון לא תוכל מלמד שיש בהעמדת נכרי (או כפיפות לתבנית נכרית) פגיעה אנושה וריקון גמור של עיקר הענין: כך לא תוכל להתקיים לאורך זמן (ומבחינת החוויה גם מיידית) הריבונות, העצמאות והחופש שלשם מימושם הוקמה המדינה, אין כאן אלא גלות במסווה של מדינה: עדין שפוטים אנו של כל גוי קטן וגדול, נתונים לשמצה ולמשיסה מבחוץ, וגם בתוך עצמנו תוהים אנו ובוהים האם לזאת ייחלנו ולשם כך שרדנו, ומחלחלת השאלה הקיומית: אם כן למה זה אנוכי.

ו – יישום וביטוי של הדיבור הראשון

לא קשה לראות בהיגד הזה – לא תוכל לתת עליך איש נכרי – ביטוי ציבורי-מדיני מעשי של הדיבר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". גם אם נסכים שאומות העולם התעדנו ברבות הימים מפסיליהם הגסים המגושמים הפרטיים, ברור שהם לא השתחררו מהקבעון האלילי, מעצם נטייתם לתבניתיות. המינות ההומנית ההופכת את האדם הנפרד מאלוהיו למקור בלבדי ו"משאירה מאחור" את הא-ל כ"בלתי רלוונטי", החליפה את עבודת האלילים העתיקה ובעצם החזירה אותה לשורשה הראשוני בחטא עץ הדעת – "אדם הראשון מין היה"; השחרור מעצם התבניתיות מעשה ידי אדם היא אפוא מימוש ישיר ועכשווי של "לא יהיה לך".

וממילא מתבקש לומר שעצם הרצון למדינה טוטאלית שלנו ומתוכנו, מעצם עצמנו, היא ביטוי לדיבר "אנכי ה' אלוקיך", אלקינו המהווה כל, חובק הכל וחופשי מכל תמונה פרטית-חלקית, שוכן בקרבנו ומאפשר ומדריך אותנו להאמין בעצמנו ולשמוע לקול לבנו כש"בא לו" להוריד אל מכלול המציאות הארצית את "הענין האלוקי" שנתפס בגוים כשמיימי-רוחני גרידא.

וכידוע "אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו" ואי אפשר לזה בלא זה, כשני צדדים של מטבע אחד.

ז – המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה

כשם שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה, כך מדינה המשעבדת עצמה לתבניות זרות, אינה יכולה להחשב מדינה יהודית. גם שביתתה בשביעי אינה שונה עקרונית מיום ראשון הנוצרי (להבדיל), וחוקי הנישואין ברבנות נתפסים במידה רבה של הגיון כהללו שנעשים בגוים אצל הכומר וכן כל כיוצא בזה, שהרי הכל בחסות הכוללת של אל זר ובכל מקרה-מבחן תגבר האזרחיות החילונית המקיפה-כל על דרישת הדת שבתחום חסותה. וכשם ש"הדר בחוץ לארץ – מרצון ומדעת – דומה כמי שאין לו אלוה" והריהו כעובד עבודה זרה, כי בוחר הוא במסגרת האלילית המקיפה-כל, כך בדיוק הוא זה המשלים לאורך זמן עם מדינה יהודית הכפופה לכללי משחק נוכריים ומרפה ידיים מן האפשרות למדינה יהודית.

ומדה טובה מרובה: כאשר המדינה משחררת עצמה מן הכפיפות לנכרים ולתבניותיהם וכופרת בעבודה זרה, הריהי כמודה בכל התורה כולה, וכל אלמנט יהודי – או אפילו סתמי – הריהו בחזקת מצווה, ומהווה ביטוי-מקדם ליעוד היהודי הכולל לתיקון עולם במלכות ש-ד-י, וגם מעשים שאינם מתוקנים-עדיין הריהם בחזקת שגגות, וסופם אף להתברר לזכות ולמצווה, כהמשך ליעד הכולל החופשי האלוקי שכבר הוצב כבסיס ונקודת מוצא.

ח – רק לא ירבה לו סוסים, נשים וכסף

אכן, גם כאשר המדינה משחררת עצמה עקרונית מן הכפיפות לכללים הזרים, ומעמידה מלך – ומערכת – "מקרב אחיך" – מחובר היטב לתרבות העם כמקור-בלעדי לחיי מדינה, הרי היישום המעשי דורש אורך רוח וישוב דעת, והריהו בעצם המשימה העיקרית הנמשכת והולכת של העם כולו בראשות מנהיגיו, והיא זו המייחדת ומאפיינת את הריבונות היהודית כפי שמובן (ומוסבר להלן) מחיתום הפרשה: כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... וקרא בו כל ימי חייו.

אבל בינתיים, בטרם נכנס למסלול המהלך היצירתי הזה, עלול המצב-בפועל להתדרדר להתבוססות שאין לה קץ בסוסים, נשים וכסף, משמע "סטייל", תאוותנות וצבירת עושר-לשמו – הלא זה השילוש הלא-קדוש המבטא בגויים את המוצלחוּת המדינית (והאישית). באין תורת-תיקון וקנה-מדה ערכי, לא נותר אלא לקַבֵּע את העם במצבו העלוב, להבטיח לו ריבוי מופלג בשלושת התחומים האלו – מה שכמובן איננו מעשי ומוביל בסופו של דבר להגדלת הגירויים, הציפיות והפערים, כאשר המלך-השלטון שומר לעצמו ולמקורביו את הנתחים הטובים על חשבון העם, ובמה תתבלט מלכותו ומוצלחותו אם לא באלו?! ומכאן מלחמת הכל בכל, תחרותיות לשמה, ערעור היציבות וחוסר נחת.

ט – וגם זה קיבעון

וגם אם מדובר לכאורה בתאוות של היתר – שהרי מדובר במלכות מחוברת ומחוייבת עקרונית לתרבות יהודית – יש כאן בזבוז אנרגיה מופלג שאינו מותיר כח ופנאי ליצירה של ממש ולקידום אנושי תרבותי-ערכי. גם איש דתי-לאומי הקשור באמת לערכי הלאום המקוריים, יכול למצוא-עצמו מעביר את כל זמנו בעיסוק מסיבי באותה שלישיה ב"הכשר הרבנות", בלא תשומת לב לכך שבפועל מתייבש הוא ומתקרר מבפנים ונתקע במצבו. כל שכן כשמדובר בעם הפשוט – רוב הציבור שאינו חבר בקהילה תומכת.

ויושם לב לראשי התיבות של השלישיה הזאת נשים סוסים כסף – נסך, שמשמעותו בעברית יציקה – של תבנית בדרך כלל, כמו "אלהי מסכה" ו"הפסל נסך חרש", ומופיע גם בהקשר של יין נסך, כלומר שכרון תאוה הנוצק בפני אלהי הקבעון, ולגבי העם הפשוט – "ישתה וישכח רישו" ותוּסח דעתו ממצבו העגום ההולך ורע בעקבות התיאבון הגובר שמגדיל את הפערים, ואף-גם המעמדות העליונים ש"יכולים להרשות לעצמם", נכנסים לסחרור גובר והולך שהורס את איכות החיים הפנימיים.

י – סוסים המשיבים את העם לשעבוד מצרים

הראשון והחמור בשלישיה הוא ריבוי הסוסים, משמע טיפוח ה"סטייל" וההחצנה הנוצצת המנקרת עינים, היא זו היוצרת ישירות מעמדות של אדונים ומשרתים, כאשר אלו ואלו הופכים עבדים: הראשונים משועבדים לשימור רמת חייהם המופרזת, והאחרונים עבדי-עבדים, חסרי אמצעים וזכויות וסיכוי כלשהו להחלץ אי-פעם הם וצאצאיהם ממצבם ההולך ורע, החיצוניות הזוהרת המרפה על הריקנות הפנימית היא הניכור בעצמו; העם כולו כמו כל יחידיו נעשה זר לעצמו, כאשר המערכת כולה מושכת ומעודדת ואך מכריחה להחליף "חיי עולם" בעלי משמעות בחיי שעה ריקים ההורסים כל אפשרות של יחסים חמים, נאמנים ובריאים בין אדם לסביבתו, למשפחתו ואף לעצמו; הכל הופך למיכני-תועלתני, מתנהל בלא חדוה, בלא חמדה ובלא כבוד, וללא שמץ של קורת-רוח אנושית אמיתית.

יא – ריבוי נשים והסרת הלב

ההעלאה על נס של הנושא המיני, והעיסוק הלוהט-הלהוט בו כביטוי עיקרי לחופש ולקידמה, הוא כמובן המרשם הבדוק להסרת הלב והענין מכל דבר אחר; האנרגיה כולה מופנית לסיפוק יצרים אינסופי, מתאוות של היתר מתגלגלים עד-מהרה לתאוות של איסור, המתירנות לשמה גוברת ופוגעת אנושות בטבע האנושי, בערכי המשפחה, בסיכוי לאהבה וברצון וביכולת להוליד וליצור יצירות של ממש, הנשים מוחפצות ומנוצלות והגברים נָשׁתָּה גבורתם (ותוהים על זהותם המינית). "בולמוס של עריות" הורס את צלם האנוש, ו"צורת האדם" מתכערת ומתעוותת וסר כוחה וכבודה מעליה, ואין צורך להאריך בדבר הניכר לעיניים.

יב – כסף וזהב לא ירבה לו מאד

השחרור מן העיסוק האובססיבי ב"סטייל" הרעבתני הבזבזני, כמו גם הריסון מן התאוותנות המאבדת כוחות וממון, ככתוב "רועה זונות יאבד הון", ו"בעד אשה זונה עד ככר לחם", מאפשרים לממלכה ולכל אזרחיה עצמאות כלכלית, עושר ואשראי זול המאפשר ומזמין פיתוח ויזמוּת לרווחה כלכלית, וכך נאה ויאה לישראל שתהא פרנסתן מצויה בנקל ובכבוד בלא צורך להשתעבד לעבודה "מצאת החמה ועד צאת הנשמה". אולם כאן עלולה לצוץ "קליפה" קשה של השתקעות בצבירת כח כלכלי לשמו, לשם שליטה בזולת או לשם העתיד הרחוק – מה שגורם לשלטון ולכל בעל אמצעים "למלוח" את ממונו, לשבת כעכבר על דינריו ולהפקיעם מן המחזור, "למנוע בר", להלוות בריבית קצוצה ולדכא את הרווחה הציבורית. כאן באה האזהרה: כסף וזהב יַרבה לו, אך לא מאד – הכסף נועד לפזרו בכדי להשפיע בשופי ולא לצבור אותו, ואפילו צדיק (כיוסף) עלול בכישרונו-לצבור להפוך את מצרים לבית עבדים (מה שמתנקם לבסוף גם באחיו בני אביו).

יג – כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו

לאחר שהשתחררנו מן הכפיפות העקרונית ל"שלטון החוק" הנכרי, המקובע בתבניותיו, הזר לרוחנו החופשית, ולאחר שהסכמנו גם מעשית שלא לבזבז את עצמאותנו ולכלות כוחותינו על התבוססות בבִּיצה הדלוחה של סוסים נשים וכסף, מתאפשר לנו כעת להיפנות אל המשימה המרכזית אשר לשמה קמה הריבונות היהודית ואשר היא המייחדת ומאפיינת אותה. יכולים אנו מעתה להתחיל לחצוב בישוב דעת ובאורך רוח מתוך-תוכנו, מעומק תורתנו-תרבותנו דרכי חיים מפוארים לאדם לעם ולעולם, ברצון שלם, באהבה ובהסכמה, כאשר כל הזמן שבעולם ומיטב ומירב כוחות היצירה הרעננים עומדים לרשותנו.

המלך (או הממלכה) הנבחר מקרב אחינו הוא המוליך ומוביל ומקדם את התהליך הזה בעדינות ובזהירות, ביראה ובענווה בהשראת ספר התורה (הנשמר ביד הלויים תופסי התורה) אשר על לבו, תוך כדי שהוא נמלך בחכמים ובציבור הרחב שמעולם לא התכוון לוותר על "ארון הספרים היהודי" המתנגן אי-שם בלב כל יהודי (המצוּוה גם כאיש פרטי לכתוב לעצמו את השירה-התורה הזאת, ככתוב). המלך הקם מקרב אחיו לבו-לב העם, ומתוך לבו יודע הוא ומרגיש מה וכמה ואיך ומתי לקדם בפועל וברחמים לפי מצבו ומסוגלתו של העם, ולהשיב אט אט את התורה-המוֹרָשָה אל העם וליישבה על לבו ברצון שלם, ותוך כדי כך העם הפשוט עצמו, המעורב היטב בתהליך, עולה ומתעלה בקצב שלו, אבל ברציפות, ממצבו ומעמדו.

יד – מלכותו ברצון קבלו עליהם

מאז חורבן הבית הראשון אשר בעקבותיו כמעט ניתקה המחוייבות שמסיני בטענת "עבד שמכרו רבו ואשה שגירשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום?!", מתבססת היהודיות בעיקר על רצון העם שקיבל מחדש מתוך לבו את יהודיותו ותורתו כעובדה ניצחת, גם במצב ירוד ביותר, לאחר שנתברר בימי מרדכי ואסתר כי יהודי הוא זה הכופר בעבודה זרה מעצם מהותו ואיננו מסוגל בשום פנים לכרוע ולהשתחוות להָמָניות ההמונית ההומאנית-כביכול.

המשפטים והעונשים והאזהרות עיקרם תופסים ושייכים בקהילות הוולונטריות שדרכם המסויימת ברורה לפניהם ויכולים הם להוקיע ולהכרית ולנדות מתוכם את מי שאינו הולך בתלם, ולעתים רחוקות אף לענוש פיזית את המתריסים ה"מתירים עצמם למיתה". לגבי הציבור הרחב שמחוץ לקהילות ולנורמות (שאולי הוא האוסף הגדול של כל הכרותים המנודים, וכעת כבר "אין לאן" לנדותו ולהוציאו מן הכלל), אשר לשמו הוקמה המדינה ובקידומו עוסק המלך, מדובר על יצירת הנורמה הבסיסית היהודית כמעט יש מאין, ועיקר העיסוק הוא בגילוי-מחדש והתוודעות אל הרצון הבסיסי שישנו בכל יהודי שעמדו רגליו על הר סיני. ואם ישנו מימד של כפייה, הריהי כפייה בכיף – עד שלבבו יבין ושב ואמר "רוצה אני" בלב שלם.

וזהו כבודו של מקום שמלכותו ברצון קבלו עליהם ישראל עם-קרובו, ודרכם כל עממי-תבל, עד שתקויים תכלית כוונת הבריאה – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו".

ט"ו – אין מלך בלא "עַמךָ"

בעוד שהשיטה הנכרית מתבססת בעיקר על מעמדות הביניים ומטפחת בהם תקוות ל"מקום טוב יותר באמצע", ואילו העם הפשוט זנוח לנפשו ואינו באמת "נִספָּר", הרי בשיטת המדינה היהודית דווקא הציבור הרחב, הפשוט, הוא העומד על הפרק ובו עיקר מעיינו – ומבחנו – של המלך-המדינה.

האנשים ה"מסודרים" פחות או יותר מבחינה כלכלית ותרבותית, חזקה עליהם שימצאו את דרכם גם ללא מערכת-מדינה. כך גם אותם המחוברים היטב לשבטיהם, חוגיהם וקהילותיהם יכולים להסתדר גם ללא מדינה עצמאית, כמו גם בגלות תחת שלטון זר. הבעיה האמתית היא העם הפשוט (כולל הפריפריות שבשולי השבטים והמעמדות) – הרוב הוא "יתום", עני (גם בדעת), בלתי מקושר ובלתי מאורגן, "נופל בין הכסאות", זנוח לנפשו כלכלית ותרבותית, חשוף למשבי רוחות רעות מבפנים ומבחוץ והולך ומאבד את כבודו ותרבותו ואת סיכוייו לעתיד טוב יותר. הוא זה שזקוק למלך השפל-בעיני-עצמו כדוד אביו ומרגיש מלבו הרך והרחום את מצוקותיו, כואב את מכאוביו ועוסק ימים ולילות בתקנתו וקידומו. המלך שצמח מקרב אחיו עמי הארץ, לא רם לבבו מאחיו אף לא לרגע, אם רק אינו הולך בגדולות ומתרועע עם שועי עולם ומסתגל למושגיהם, אלא שואב את השראתו מתרבות העם המונחלת מורשה מסיני לכל קהילת יעקב וקיימת בכח אצל כולם. דברים שרואה המלך משם, מרום מעמדו, הם הם הדברים שרואים מכאן, מלמטה, וכך ניתן באמת להוליך ולקדם ולהשיב את נפש העם בהליכה רצופה ובקצב הנכון מתוך ובתוך מקור-המים-החיים המשותף לכל.

ט"ז -  משימה אינסופית בתחום הלא-נודע

כשם שהא-ל אלוקי ישראל אלוקי עולם הוא אינסופי, לא מוגדר ולא מוגבל בזמן ומקום, כך תורתו התמימה הנצחית אינה סגורה ולא תחומה. המשימה להשיב את התורה לעם – אשר גם הוא וסגולתו סודיים ונצחיים וחופשיים מכל תבנית – היא משימה אינסופית שתכליתה להחדיר חיוּת אלוקית בכל הארץ, בכל גרגיר עפר ובכל מרחבי ומעמקי המציאות הארצית שאין לה חקר. זהו כבודו של היוצר-הבורא ש"מלכותו בכל משלה" ויכולה היא להתגלות בכל המצבים ה"חילוניים" השפלים והנדחים ביותר, וזאת תכלית כוונת הבריאה להתוודע לכך ששמים וארץ "נקראו לעמוד יחדיו" ולהפרות זה את זה.

יחסית לכך, השבטים והקהילות המסויימות שדרכם ברורה לפניהם, גם אלו המוצלחות ביותר, מייצגים צדדים מסוימים ונודעים באלוקות והרי הם במידה רבה מקושרים לשרי פמליא של מעלה (או לשם אלקים הבא בלשון רבים), ואשר על כן עיקר עניינם אינו להתבצר בשלהם, אלא לשרת את העם-העמום, להשפיע ולהנחיל מן הזווית המסויימת שלהם לכל קהל ישראל בראשות המלך ה"יושב על כסא ה'" הא-ל המלך הוי"ה הבוחר בישראל הגוי כולו.

ענין זה מתקשר כמדומה לדיבר הסמוך-אחרי אנכי ולא יהיה לך – לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, הפונה בעיקר ל"דתיים" הצדיקים-הצודקים היודעים, ותרגומו החפשי הוא: אל תבקש זכויות-יתר בשם-שמים לטובת ענייניך הדתיים המסויימים על חשבון כלל העם ההולך ומתהווה, כי לא ינקה הוי"ה על חילול שמו כשהוא נישא לשוא – לטובת אינטרסים פרטיים קהילתיים, גם הללו המקודשים! כיוון הדברים אמור להיות הפוך: כל המקודש מחברו וזכה לחלק יפה במורשת הכללית, אמור לתרום יותר מנחלתו לטובת הכלל שלפי-שעה מנושל ממורשתו שמסיני.

על כך נאמר בזוהר שהמלך-הגואל בא להחזיר את הצדיקים בתשובה.

י"ז – אופיו של המלך שמקרב העם

מכלל הדברים עולה לנו שהמלך-המנהיג אשר מקרב אחיך, אינו הצדיק-הצודק, אלא דווקא בעל התשובה – אדם שחָוָה ישירות את כל מצבי החיים הארציים, הפשוטים והנפולים, וזכה ועלה בידו להחלץ ולקום מעפר מכח התוודעות אל מקור המים החיים של תרבות עמו, ולאו דווקא בכדי להתקבע באחת הקהילות הקיימות, אלא בכדי "להמציא עצמו מחדש", להתהוות ולהתקומם בכל-עת מתוך ומכח הנפילות שאינן זרות לו. איש אשר כזה חזקתו שהוא משבט יהודה היודע להודות ולהתוודות ולהתהוות מחדש (כשם הוי"ה כסדרו הכלול באותיות שמו, בתוספת ד' הרומזת לדלותו-שפלותו בעיני עצמו), וכך הוא "גובר באחיו" ומתעלה ויוצא משבטיותו הפרטית, ועושה ממשלה בישראל, וממנו עומדת מלכות בית דוד המלך החסיד ש"הקים עולה של תשובה" וכל ימיו בתשובה, ה"יוצא ובא בתוך העם" כי קטון ושפל הוא בעיניו ולא רם לבבו מאחיו, וכך הוא מקים עימו את ישראל הגוי כולו שקרבי-תשובה הם. כלפיו אמרו חכמים "יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו".

יח – המורים והיועצים

בעוד ששבט לוי הסמוך ליהודה מלפניו, הוא הנועד לשמר את התורה השמיימית הקבועה ולהורותה לכל מבקש ה', ואין לו חלק ונחלה (וכנראה גם לא זכות בחירה!) בארץ (ובעם הארץ שאינו יודע לשאול), ובחסותו כותב המלך את ספר התורה בשלמותו כאידיאל – הרי היועץ הקרוב למלך-המוליך הוא אחיו הצעיר, הסמוך אחריו בבני לאה והשוכן אצלו על דגלו – יששכר שבניו הנבונים "יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל" לפי חילוקי הזמנים והמקומות והנפשות לסוגיהם. כל יועץ נבון ונינוח המטה שכמו לסבול עול עבודת הציבור וצרכיהם המשתנים לבקרים, חזקתו שהוא משבט יששכר, והוא מוצא את מקומו במועצת המלך-המוליך.

יט – השגריר המובהק אל החוץ

ואילו זבולון הסמוך-אחר יששכר אחיו-שותפו, וגם הוא חונה על דגלו של יהודה, הוא הסוחר העובר אורחות ימים, משמש שגריר אל עולם הגויים. משם הוא מביא אל הקודש ניצוצות יקרים השפונים וטמונים בקצווי הארץ, ומביא את דבר מלכות ישראל לכל עמי תבל. כפי הנראה גם גרי הצדק וגרי התושב שקיבלו עליהם באמת, ברצון ובאהבה את תורת משה כמקור-מנחה בלבדי, ויש להם לפיכך שוויון סוציאלי גמור – גם אם לא "זכות בחירה" לעיצוב החוקה מתוך התורה הנטועה מסיני בזרע ישראל דווקא שיצאו ממצרים אל החופש האלוקי, ולפיכך על שכמם דווקא מוטל משא האחריות – גם הם שגרירים-מקשרים בין ישראל לעמים, ומאידך משמשים יועצים למלכות מחכמת-הנסיון שישנה בגויים, כבני יתרו שישבו בסנהדרין. ויתכן שזבולון הוא הממונה על תיפקוד הגרים-התושבים כממצעים בין ישראל לעמים.

כ – המשנה למלך – ראש הממשלה בפועל

המלך בעל התשובה הוא המוליך אל העתיד, מחוקק חוקות וחוקים ומתווה דרך בהשראת ספר התורה שעל לבו, ואולם המנהל-בפועל של המדינה-כפי-שהיא בהווה, מֵכיל ומרכז ומפשר בין כל ניגודי האינטרסים והכוחות הפועלים, "הולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" ומכלכל את כל ענייני הממלכה ברוב כשרון, בהדר, בחן ובשכל טוב, בצדק וביושר לרווחת הכל – הלא הוא מטיפוס יוסף, החכם והצדיק שבשבטים. הוא זה המציל את המצב מפני אנרכיה גם בטרם חוקה, הוא המייצב את הכלכלה, מכין אוצרות ומביא את הכסף-הכיסופים הנצברים מבין כולם אל המלך, אשר מצדו פותח אוצרות ומבזבזם על בנין העתיד וקידום העם הפשוט שאין לו משלו כלום.

[ובנימין אחיו-בן-אמו הקשור היסטורית לשבט יהודה, השבט הצעיר שנולד לאחר שתם המתח בין האמהות, הוא, שהמקדש בחלקו, מקשר בטוב בין המלך-יהודה והמשנה-יוסף].

כא – עם אלוקי אברהם אב המון גויים

האופי היהודי המתוקן מטבע ברייתו, הבריא והגמיש, והכשרון היהודי הנודע לתהילה בגויים, כאשר ניתן להם מקום לפעול לפי רוחם המשוחררת מכפיפות לזרים, לא רק שהם מבטיחים מפני אנרכיה פנימית גם בטרם נתגבשה חוקה, אלא אף נושאים הם חן וחסד במשפחת העמים, שלאמיתו של דבר לכך הם מצפים במודע ובלא-מודע – לקבל תורה (בכלל, ותורת מדינה-תורת גאולה בפרט) מישראל הבכור בעמים. לבם הוא שהדריך אותם בזמנו לתת מקום למדינה יהודית עצמאית ללא התניות כל שהם, וכפי הנראה נתאכזבו מכך שמדינת היהודים קשרה עצמה מראש לכללים הקיימים ונמנעה מיצירת חוקי חיים מקוריים לטובת כל עמי תבל. כפי הנראה זהו שורשה של האנטישמיות בכלל וזו המודרנית בפרט: אם אתם היהודים מתנערים מאחריותכם לעולם, מתכחשים לסוד הגאולה הקיים רק בכם ומותירים את העולם בעליבותו האלילית לעולמי-עד, אין לכם זכות קיום, והכללים עצמם יקומו עליכם ו(חס ושלום!)לא יזכר שם ישראל עוד!

עלינו-על כולנו לאחוז אפוא בדרך אברהם אבינו הראשון, שניתץ את הפסילים-הכללים-הקונספציות ללא מורא, והלך לו לדרכו שלו, לארץ לא נודעת, כדי לקרוא מתוך יחידותו בשם ה' אחד א-ל-עולם הנראה אליו, ונעשה אב המון גויים – ביסס מחדש את צורת האדם על יסודות איתנים והנחיל באהבה ואמונה ערכי צדקה ומשפט וחסד ורחמים לעולם שהיה שרוי בתוהו עד ימיו. באברהם החל תהליך תיקון העולם, ו"בו חותמים" – בהשראתו נחתום גם אנו בסוף הימים – "ומביא גואל לבני בניהם – ומהם לעולם כולו – למען שמו באהבה"; ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ, וברוך ה' א-ל עליון מגן אברהם ומגן דוד.

כב – סיכום וסיכוי

האם יכול חבוש להתיר עצמו מבית האסורים בו חבש את עצמו (מזה עידן ועידנים)? האם ישנו סיכוי לכך שהמערכת עצמה ונושאיה יוכלו "להתגייר גיור כהלכה" ולשחרר עצמם מכבלי הכללים שנכבלו בהם מרצונם ומבחירתם? – לכאורה תיתכן תיאורטית אפשרות כזאת, אך סיכוייה כמדומה אינם רבים.

מה שכן ברור הוא שהציבור הרחב, רובו ככולו, ישמח ויתרונן לקראת אופק חדש אשר כזה. קריאה בקול גדול להתחיל את המדינה מחדש, "על נקי", "לקחת חופש יהודי" ולעצב מתוכנו ומשלנו את חוקי החיים לעם ולמדינה ברצון שלם ובשיתוף פעיל ומושכל של כל בני המדינה לגווניהם, כשמלכם-מנהיגם מוביל ביראה ובענווה ובקצב הנכון את המהלך המשחרר הזה, אין כמוהו מתאים לעצם היהודי החופשי מכל תבנית. מושגים כמו "שלטון החוק" הזר המנוכר יאבדו את "קדושתם" וכבודם, בל יראו ובל ישמעו ויהפכו למילה גסה לאחר שכבר נתברר לכל שאין בהם אלא שרירות וקיבעון לשמו, המסתבך ללא מוצא בתוך עצמו ו"מצליח" כמעט תמיד לרמוס ולרועע את האמת, הצדק והיושר, החירות והמוסר-הטבעי, לדכא רוח העם ואת כבודו ועתידו בארצו ולהחזיר אותו לגלות, נפשית ופיזית, עד כדי סיכון הריבונות שזיכינו לה לאחר שנות אלפיים.

עצם הדיבור על כך ש"אפשר גם אחרת" ושישנה תורת-מדינה יהודית-מקורית (אשר מימושה הוא מצוות הציבור הראשונה, ומפתח לכל השאר), יכולה להוות לגבי רוב הציבור "אור בקצה המנהרה", לרומם את רוחו ולהצילו מן היאוש חסר התוחלת. דומה כי בעבודה עקבית ורצופה ניתן "לנגן" היטב על החופש היהודי כערך עליון, ואט אט להחליף את השיח הציבורי, לעקור עבודה-זרה, עבודת עבד מפינו ומלבבנו. "במאמר נברא העולם", והגיע העת להתחיל "לדבר יהודית" ולזהות מנהיגים ה"חושבים יהודית" שזה כל מעיינם – לכונן מדינה יהודית ראויה לשמה.

העובדה שאין מדברים כרגע על דברים ספציפיים, יכולה לשחק לטובת הענין ולפטור אותנו מוויכוחים אינסופיים שטרם הגיע שעתם, כי "אין אתנו יודע עד מה" ובמה להתחיל לחוקק את היסודות. רק זאת ניתן לומר אולי בשלב הזה, שלכאורה עשרת הדברות החקוקים באבן הם, כסדרם, היסודות הראשוניים למדינה יהודית, ולאחר לא תשא המשחרר – כמתואר בפרק ט"ז – את הציבור הרחב מחשש השתלטות הדת והדתיים (כפי שהם ידועים היום בציבור), בא תור השבת כיום מנוחה וקדושה, ולאחריה כיבוד אב ואם, משמע ביסוס ערכי המשפחה והמסורת [בעוד שחמשת הדברות שבלוח השמאלי (שבניגוד לראשונות לא נזכר בהן "ה' אלקיך" כי כלולים בהם שבע מצוות שגם הגוים מצווים בהן!), זוקקים דיון נפרד – שאין כאן מקומו – השייך יותר למצוות הציבור השניה: מחיית עמלק, כלומר טיפול בשורשי הרוע והרשע הכרוניים, עד עקירתם הסופית מתחת שמי ה').

ניתן כמדומה לסכם בקיצור את ה"נוסחה" שלפנינו למדינה יהודית, בשלש מלים הפותחות את הדיבר הראשון שבו פתחנו: אנכי – הוי"ה – אלקיך, שמביעות חופש "עצמי", התהוות-התחדשות מתמדת, והנהגה רצופה ומתמשכת של חוקים טובים ומיטיבים. ואם לצמצם יותר – חופש, חיים, וטוב.

"...ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תִוָשע יהודה וישראל ישכון לבטח".