ביאור על מעשה יא מספר סיפורי מעשיות - בו מספר רבי נחמן על הכתרת המלך האמתי תחת העבד. הביאור ערוך על פי שיעורי הרב יצחק שפירא שליט"א.
והלך זה הבן מלך (היינו זה שנקרא בן מלך. והכלל: בכל מקום שנזכר כאן בן המלך סתם, הכוונה על הנחלף, היינו שהוא באמת בן השפחה, רק שנקרא בן המלך, כי נתגדל אצל המלך כנ"ל. וכן בבן השפחה במקום שנזכר בן השפחה. רק במקום שנזכר בן המלך האמת או בן השפחה האמת, אז הכוונה על האמת לאמתו), והתחיל לגרם רעות לאבי הבן הנ"ל (אשר באמת הוא אביו כנ"ל), ושם עינו להיות רובה בו רעות תמיד. והיה תמיד גורם לו רעות, רעה אחר רעה, כדי שיוכרח לעקר עם בנו.
בחששו מפני השתלטות של התענוג, הרצון מתחיל להצר את צעדיו. כמובן שלא מדובר כאן בתהליך מודע- "היה עושה בדרך ערמה, באופן שלא יבינו העולם שהוא עושה לו רעות". הדבר שקורה בדרך כלל הוא שכל מחשבה הקשורה בתענוג (="אבי הבן הנ"ל") מודחקת מיד בשל הפחד מהתפוררות של המלכות (=המערכת, או צורת החיים).
וכל זמן שהיה המלך חי עדין, לא היה לו ממשלה כל כך, אף על פי כן היה גורם לו רעות. ואחר כך נזקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה (היינו הבן השפחה שנחלף ונקרא עתה בן מלך כנ"ל), ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל, רעה אחר רעה. והיה עושה בדרך ערמה, באופן שלא יבינו העולם שהוא עושה לו רעות, כי אין זה נאה בפני ההמון, רק היה מעלים הדבר וגרם לו רעות תמיד.
ואז המלך מת. רגע... לא אמרנו שהמלך הוא אני? מה פירוש "המלך מת"?
החלוקה בין "המלך הזקן" ל"בן המלך" משמעה חלוקה בין האישיות כפי שהייתה טרם שהמאבק הפנימי התחיל לשבש את חייה, לתקופה שלאחר מכן. בשנים הראשונות לחייו של האדם הוא ממליך באופן טבעי את התענוג. איש לא מצפה מילד (בדרך כלל) להיות יעיל או הישגי יתר על המידה. לאחר שהוא מתבגר ומתחיל לנהל את חייו, נכנסים לפעולה כל הכוחות שהתפתחו בו, והמסקנות אליהן הגיע בשנים שעברו עליו. כאן הפיצול השקט מתפרץ אל פני השטח, והמלך הופך לשתי דמויות הנאבקות על מקומן.
והבין אבי הבן הנ"ל שהוא עושה לו רעות בשביל העניין הנ"ל, וענה ואמר לבנו (היינו בן המלך באמת, אך על ידי החלוף נדמה שהוא בנו), וספר לו כל העניין. ואמר לו שיש לו רחמנות גדול עליו. כי ממה נפשך: אם אתה בני, בוודאי יש לי רחמנות עליך. ואם אתה בן המלך באמת, בוודאי הרחמנות גדול ביותר עליך, כי הוא רוצה להעביר אותך לגמרי חס ושלום, על כן אתה מוכרח לעקר מכאן. והורע בעיניו הדבר מאד.
כאמור, אבי הבן הוא המחשבות העוסקות בתענוג, הנטייה הטבעית לעסוק בו. אבל מעבר לכך שהוא אביו המאמץ של בן המלך, הוא גם אביו האמתי של בן השפחה- הרצון כמו שהוא בצורתו המקורית בטרם ניסה למלוך.
הרצון הבריא הזה, עוד לפני שמשהו קורה בפועל, חש שיש כאן משהו פגום: "אם אתה בני, בוודאי יש לי רחמנות עליך ואם אתה בן המלך באמת, בוודאי הרחמנות גדול ביותר עליך"- אם התענוג הוא חלק מהמערכת ומהחיים, בוודאי שלא צריך למחוק אותו; ואם הוא אמור גם להוביל את האדם, אז להשליך אותו החוצה יהיה אסון.
אך המלך הנ"ל (היינו זה שנעשה מלך תחת אביו, כי נדמה שהוא הבן מלך, מחמת החלוף), היה רובה לו בכל פעם חצי רעתו, זה אחר זה. ונתיישב הבן הנ"ל לעקר משם. ונתן לו אביו ממון הרבה והלך לו. וחרה לו הדבר מאד, לבן הנ"ל (אשר הוא באמת בן המלך), על אשר נתגרש ממדינתו בחנם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בוודאי אינו מגיע לי זאת, ואם אין אני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחנם, כי מה חטאי ? והורע לו מאד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתייה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו, להשתכר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחנם:
בן המלך הולך ונדחק החוצה, עד שמוכרח לעזוב את המדינה. המרירות דוחפת אותו ליפול לתאוות זולות, והוא חושב שכך יפצה את עצמו על העוול שנגרם לו. בממד הנפשי, התענוג מתפוגג לחלוטין מהמסגרת הרגילה של החיים, ומוצא לו פורקן בעונג נמוך וסתמי.
רובנו פוגשים לראשונה את התענוג רק בשלב הנוכחי, מכיוון שכל התהליך עד לנקודה זו היה שקט, ויחסית לא מורגש; לכן נדמה שההתרחשות הזו מוכיחה את טענת הרצון, לפיה התענוג הוא "בן השפחה" שכל ניסיון שלו להוביל גורם לאסון והתפרקות. למעשה, הדרדרות התענוג נגרמה מדחיקתו ההדרגתית לשוליים: ממלכות לעבדות ומשם לגרוש מוחלט (להלן- עם תפיסת בן המלך את כס המלכות- יבואר יותר מה תפקידו האמתי של התענוג כמלך).
והמלך הנ"ל תפס את המלוכה בחזקה. וכשהיה שומע שיש איזה אנשים שמרננים ומדברים מהחלוף הנ"ל, היה מענישם ונוקם בם מאד, ומלך בתקף ועז:
כעת נפרדים התענוג והרצון. התענוג שהושתק, כאמור, מתפרץ לו מדי פעם וגורר את האדם לתאוות, והרצון בן השפחה, נותר לבדו לנהל את המדינה ולהיות אחראי על ההתנהלות התקינה. מכיוון שכך, הוא משתיק כל שמועה ומדכא כל דחף העוסק בתענוג.
ויהי היום, ונסע המלך עם שריו לתפס חיות שקורין "נאוולאוויע"(ציד) ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטיל. והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחנם. כי ממה נפשך: אם הוא בן המלך, לא די שנתחלף ? מדוע יהיה נתגרש מכאן ? ואם אינו בן המלך, גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא. והיה המלך חושב בזה ומתחרט על החטא והעולה הגדולה הזאת שעשה, ולא ידע לתת עצה לנפשו, מה לעשות בזה, ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתייעץ עמו. ונתעצב בדאגה מאד. ואמר להשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכין עוד לטייל. וחזרו לביתם, וכשחזר המלך לביתו, בוודאי היו לו כמה עניינים ועסקים, ונתעסק בעסקיו, ועבר מדעתו ענין הנ"ל:
אומנם הריקנות שהרצון נתון בה מתעצמת- בפרט כשהוא מנסה להתענג ממלכותו ושם לב שאין עוד טעם לא בעבודה ולא בטיול- וחרטה על צורת הפעולה שלו מתחילה להתעורר (מעניין לראות שהוא משתמש ממש באותן המילים בהן משתמש אביו). אך מפני שהנהגת המדינה עדיין בידיו, כל היסוס מתפוגג לעשיה היומיומית.
(כהערת אגב נשים לב לשעשוע שבוחר הרצון: הוא מנסה ליהנות מניצול של בעלי חיים והשתלטות עליהם, מיכולתו לשלוט במשך חייהם של אחרים.)
ומה קורה עם התענוג בינתיים? האם השקיעה בתאוות באמת מהווה פיצוי הולם על חיים שמחים ומלאי חיות שיכלו להיות לו?
חכו לפרק הבא...
