ספר הזוהר דורש את הפסוק שבפרשתנו "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – חומר הוא"קל וחומר" ולבנים הם "ליבון הלכתא". היגיעה בתורה זה כמו עבודת הפרך בשעבוד מצרים ("בעבודה קשה").
לכאורה זה לא מובן, אנחנו צריכים ללמוד מתוך סבל? והרי ה' רוצה שנלמד מתוך שמחה!
התשובה היא שיש הבדל גדול בין סבל ליגיעה:
אכן, עם סבל לא טוב ללמוד אף פעם. אך לפעמים צריך ללמוד עם יגיעה. מי שלא מרגיש את האור של ה' צריך לייגע את עצמו מאוד, 'לשבור את הראש' (גם כשזו "עבודה קשה") עד שיגיע לדרגה בה יוכל להרגיש את ה'. אולם לאחר ש"שבר את הראש" והרגיש את אור ה' – כעת כבר נהנה להתייגע, גם כשזה קשה לו.
דוגמא יפה לכך, כשאבא אומר לילד קטן 'תסדר את החדר', הרבה פעמים הוא צריך להוסיף 'ותקבל הפתעה'...
אבל ככל שהילד מתבגר – הוא לא יצטרך משהו ש"יעזור לו" לסדר. מדוע? כי הוא רוצה בזה מעצמו, גם הוא רוצה שהחדר יהיה מסודר, ולכן הוא שמח להתאמץ.
| לימוד לשמה - כשאדם רוצה בלימוד
בברכת התורה אנו אומרים: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך...לומדי תורתך לשמה". מהפסוק הזה אנחנו לומדים שלימוד לשם שמים אמתי הוא דווקא כאשר הדברים ערבים לחכינו. אך אם לומדים תורה והדברים לא ערבים, אנו לומדים כי 'צריך' או כי ה' 'שולט' עלינו, אבל לא באמת רוצים בזה – זה לא לימוד לשמה.
(יוצא קצת הפוך מהחשיבה הרגילה שלנו – אם אני לומד רק כי ה' רוצה שאלמד וזה לא באמת מעניין אותי – זה נקרא לימוד לא לשמה, אבל כשאני לומד כי אני רוצה ללמוד, לא כי מכריחים אותי – זה הלימוד לשמה האמתי).
אכן, אנו לא תמיד מרגישים את המתיקות של התורה, לכן אנו זקוקים ל'מרר את חיינו בעבודה קשה, בחומר ובלבנים...', לעבוד קשה כדי ליישב את עצמנו בתוך התורה הקדושה, אולם, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ככל שנייגע עצמנו בלימוד התורה (שהיא היא "חכמתו ורצונו של הקב"ה"), כך נזכה לערבות ולמתיקות שלה.
מעובד על פי סיכום משיעורו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי
