"וַיְהִי בְּשַׁלַּח... וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – חס ושלום, רק שישראל לא יחזרו למצרים!
אבל בהמשך קורה משהו הפוך: ה' אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת" – ומפרש רש"י: "וישובו לאחוריהם לצד מצרים, כדי להטעות את פרעה", חוזרים למצרים! מה קורה כאן?
אם יש חשש "פן ינחם העם... ושבו מצרימה", סימן שהמחשבה הזו נמצאת באיזה-שהוא מקום בראש של בני ישראל, העבד רוצה לחזור לבית העבדים המוכר... אם המחשבה הזו לא תצא לפועל, היא עלולה 'להיתקע' בפנים... כל מחשבה שעולה על הדעת צריכה להתקיים, אבל משתמשים בה בצורה הפוכה – בואו נחזור למצרים, רק קצת לחזור כדי למשוך את המצרים לתוך ים סוף.
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". בני ישראל מפחדים וצועקים אל ה', מה יותר טבעי ונכון מזה? אתה מפחד – תתפלל.
נכון, טוב מאד לצעוק אל ה' ולהתפלל. אבל משה רבינו רואה שבני ישראל עדיין במצב של קטנוּת, כמו ילד קטן שמפחד וצועק לאבא, והוא רוצה להעלות אותם לשלב של גדלוּת. הגדול-הבוגר יודע להשליט את השכל על הלב, ויודע להשקיט את הפחד. לכן העיקר זה "אל תיראו! התיצבו וראו את ישועת ה' [ותבינו שאין מה לפחד]".
"ודע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד. והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב) – ואם אתה מפחד ורץ להתפלל לה', עדיף שתפסיק להתפלל ותשקיע בהתגברות על הפחד וחיזוק האמונה.
"וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה" – מי האיר את הלילה? רש"י מפרש שמדובר על עמוד האש, שה' הוליך לפני ישראל בכל לילה (כמוזכר בתחילת הפרשה), וגם בלילה הזה הוא האיר לישראל. ובכל זאת, לכאורה משהו לא 'חלק' בפסוק, שהרי עמוד האש לא מוזכר כאן (וגם לא בפסוקים הקודמים). במקרה כזה, הפסוק 'מבקש' לגלות בו את הרובד של הרמז והסוד...
הסוד העמוק הוא שאפשר להבין את הפסוק כפשוטו: החושך האיר את הלילה! מה הכוונה?
במעשה בראשית הקב"ה קבע גבולות, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", האור מאיר את היום והחשך מחשיך את הלילה. אבל בקריעת ים סוף הגבולות נמחקים, הים נהפך ליבשה. אפשר לומר שגם הגבול של ממד הזמן מתבטל – במיוחד בשירת הים שמשקיפה על העתיד, "אז ישיר משה" (מכאן לתחיית המתים מן התורה). לכן היום והלילה הופכים להיות משהו אחד, והחשך עצמו מאיר.
בפנימיות התורה יש זוג מושגים עיקרי: אורות וכלים. מבחינה מסוימת, הכלי הוא 'חשוך' ביחס לאור. למשל, התורה והמצוות הם יחסית אורות וכלים, בתורה מרגישים את האור האלוקי ואילו מעשה המצוה הגשמי הוא כלי (שלא רואים בו את האור בגלוי). ובכל זאת, דוקא לכלי החשוך יש שורש עמוק מאד, ולבסוף יתגלה האור שבחשך הזה. החשך יאיר.
בני ישראל הגיעו למרה והתלוננו על המים המרים, ה' הראה למשה עץ שישליך למים, "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם", ומיד אחר כך נאמר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
שימו לב לקשר בין המתקה לרפואה (זו ההופעה היחידה של המושג מתוק בתורה, וההופעה העיקרית של המושג רפואה) – רפואה אמתית יודעת להמתיק את המציאות המרה. למעשה, גם המתקת המים נקראת רפואה, כמו שנאמר כאשר אלישע הנביא המתיק את המים הרעים ביריחו "כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה". אלישע רפא את המים הרעים כשהשליך לתוכם מלח, וגם העץ שהשליך משה למים המרים היה מר – כדברי חז"ל שה' "מרפא את המר במר". זהו עיקרון חשוב ברפואה: "רפואת דומה בדומה", כידוע במיוחד ברפואה הטבעית (הומיאופתיה).
והנה שואלים המפרשים על הפסוק שלנו: אם בכלל לא תבוא עלינו מחלה, מה כאן הרפואה?
אמר רבי שמחה בונים מפשיסחא: על הפסוק "וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא" מוסבר בספר הזוהר "נָגֹף – למצרים. וְרָפוֹא – לישראל". כלומר, כל אחת מהמכות שניתנו למרים היא-עצמה פעלה רפואה לבני ישראל, שחררה אותם מקליפת מצרים. זו רפואה טובה, אבל לא מושלמת, כי יש צד הרע ויש צד טוב, וכל צד מצומצם בתוך גבול מסוים. אבל עכשיו, ה' אומר לנו: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" – לא ארפא אותך דרך המחלה שאשים על מצרים, אלא "אני ה' רֹפאך" ברפואה שלמה של התפשטות החסד הגדול.
כלומר, בהתחלה העיקר הוא הבדלה של הטוב מהרע, הצד הרע עדיין קיים ואנחנו צריכים להבדל ממנו. אבל אחרי קריעת ים סוף ושירת הים, עולים למדרגה גבוהה של המתקה, "וימתקו המים", כל המציאות המרה נרפאת ונמתקת, וכבר אין צורך בשום מכה.
ההמתקה הגמורה היא היעוד המשיחי, כמו שנאמר בספר הזוהר "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא" – להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. וכמו שנאמר על הנחל שיצא מבית המקדש שמימיו ימתיקו את המים הרעים והמרים, "ונרפאו המים".
"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" – למה חשוב לדעת את מספר המעיינות ומספר התמרים? מפרש רש"י: שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר השבטים, שבעים תמרים כנגד שבעים זקנים.
בני ישראל חונים "על המים" והרי "אין מים אלא תורה". כלומר, נשמות ישראל חונות תמיד על מי התורה, לכל אחד מהשבטים מעיין-תורה משלו.
שבעים התמרים, כנגד שבעים הזקנים, הם "שבעים פנים לתורה". סוד התמר הוא תמורה, להמיר רע בטוב, מרירות במתיקות, כמו שנאמר בגמרא שהרואה תמר בחלום סימן שתמו עוונותיו. אכן, עץ התמר גדל גם על מים מלוחים-מרים, הוא ממיר אותם ופריו סמל המתיקות. כך גם בתורה: כנגד כל אחד משבעים הפנים הנכונים של התורה יש פן שקרי ורע, ושבעים התמרים-הזקנים ממירים את הרע בטוב.
מעל שבעים הזקנים נמצא משה רבינו עצמו, השבעים ואחד. הזקנים מתחלפים מדור לדור, מבטאים את התמורות והפנים השונות, ואילו משה מבטא את האחדות הנצחית שמעל התמורות. היכן משה רמוז כאן? באות ו החיבור, "ושבעים תמרים". ובגימטריא ושבעים תמרים = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד.
"שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". הביטוי המיוחד "שבו איש תחתיו" רומז ליסוד גדול בעבודת הנפש – מדת השפלות החיובית, "מאד מאד הוי שפל רוח".
ליתר דיוק, על האדם לשבת מתחת לעצמו, "שבו איש תחתיו". כלומר, ייתכן שאני מתנהג בסדר גמור, שומר מצוות, מתפלל ולומד תורה – ברוך ה', אני באמת נמצא במקום טוב, זו המציאות הפשוטה... רגע, עלי לדעת שיותר בפנים, האמת לאמיתה היא שמצד הנפש עצמה אני נמוך הרבה יותר, ממש בשפל המדרגה. למעשה, אני לגמרי כלי ריק, וכל הטוב שיש בי (ויש בי!) הוא רק מתנה מאת ה'.
ומה הקשר ליום השבת קדש? שבת היא גם זמן של תשובה פנימית, דווקא אז על האדם להכיר בשפלות הקיומית שלו ולהיות כלי פתוח לקבל את הארת השבת, לשבת תחתיו בנחת, מתוך ענג שבת.
על המשיח נאמר "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח" – מתוך ההכרה שלו שהוא "תַּחְתָּיו", יושב בשפלות תחת עצמו, משם הוא צומח להיות מלך ישראל.
אמנם פורים עוד רחוק, אבל היום אנחנו קוראים על המלחמה הראשונה בעמלק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". רש"י מפרש ששם ה' וכסא ה' אינם שלמים עד שימחה שמו של עמלק, ולכן נאמר "כֵּס" ולא כסא, "יָהּ" ולא שם הוי' השלם.
אם כן, האותיות החסרות בפסוק לפי הסדר הן אוה (א של כסא, וה מתוך שם הוי'). והנה במגילת אסתר נאמר "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם" – נהפוך את המלה הוא ונקבל את האותיות אוה. כלומר, הנצחון הפורימי על המן וזרע עמלק מתקן את אותיות אוה החסרות בהופעת ה' והופך אותן לטובה.
גם לסדר האותיות אוה יש משמעות, כמו שנאמר "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ". כאשר ימחה שמו של עמלק, יבנה בית המקדש בירושלים, במקום שה' אוה למושב לו. אז יתקיימו דברי הנביא "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא הוי'" – במקום "כס יה" תהיה ירושלים "כסא הוי'", השם שלם והכסא שלם.
