יום רביעי ז' תמוז, פרק ח' הלכות איסורי ביאה
וסת
יש אישה שיש לה וסת. ויש אישה שאין לה וסת–אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה. וזו שיש לה וסת, היא שיש לה יום קבוע–או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר.
וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה הרגשות של נשים המעידות על הוסת המגיע, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה.
כבר למדנו שכל אישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה. ושיש לה וסת, אסורה לשמש בכל עונת הווסת–אם וסתה ביום, אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה, אסורה לשמש כל אותה הלילה; ושמתחילת יום הווסת, תספור ימי נידתה וימי זיבתה לעולם. לפיכך צריכות הנשים להיזהר בווסתות, עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה.
כל וסת שנקבעה מחמת דוחק גופני, אפילו ראתה בו כמה פעמים–אינו וסת.
בודקת אשה בשעת הוסת, וראוי בכל זמן חוץ מימי זיבה. ועד שרואה דם, היא בחזקת טהרה.
הטועה שראתה: מחמירה כנידה וכזבה. ומתקנת וסתה אחר שתפסוק לראות.
נאמר בהלכה י”א:
“כל אישה שמרבה לבדוק עצמה תמיד, הרי זו משובחת–ואף על פי שיש לה וסת קבועה”.
רבנים רבים בהתייעצות עם רופאים מומחים נוטים להגיד שהבדיקה התכופה יוצרת בעיה הפוכה ועל כן עדיף שלא לגרום לפצעים וספקות מיותרות.
