צפו: פרק א' - הלכות קרבן פסח

צפו בשיעור מפי הרב יוחנן בן זכאי על הרמב"ם היומי. היום (חמישי) מתחילים לומדי הרמב"ם היומי את ספר קרבנות, הספר התשיעי מה'י"ד החזקה'.

הלכות קרבן פסח פרק א'.

אמצות עשה לשחט הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן, אחר חצות; ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד, זכר בן שנה. ואחד האיש ואחד האשה, חיבין במצוה זו. [ב] ומי שבטל מצוה זו בזדון, ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא, ולא בדרך רחוקה--הרי זה חיב כרת; ואם בטלה בשגגה, פטור.

באין שוחטין את הפסח אלא בעזרה, כשאר הקדשים; אף בשעת התר הבמות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת צבור. ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד--לוקה, כאלו הקריבו בשוק: שנאמר "לא תוכל, לזבח את-הפסח, באחד שעריך" (דברים טז,ה)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפלו בשעת התר הבמות.

גשחיטת הפסח, אחר חצות; ואם שחטו קדם חצות, פסול. ואין שוחטין אותו אלא מאחר תמיד שלבין הערבים--אחר שמקטירין קטרת שלבין הערבים, ואחר שמטיבין את הנרות, מתחילין לשחט את הפסחים, עד סוף היום. ואם שחטו אחר חצות, קדם תמיד שלבין הערבים--כשר: ויהיה אחד ממרס בדם הפסח, עד שיזרק דם התמיד, ואחר כך יזרק דם הפסח, אחריו; ואם נזרק דם הפסח קדם דם התמיד, כשר.

דהשוחט את הפסח בזמנו, והיה לו כזית חמץ ברשותו--לוקה: שנאמר "לא-תזבח על-חמץ, דם-זבחי" (שמות כג,יח)--שלא יזבח הפסח, והחמץ קים. אחד השוחט, ואחד הזורק את הדם, ואחד המקטיר את האמורין--אם היה ברשות אחד מהן, או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה, כזית חמץ בשעת הקרבתו--הרי זה לוקה, והפסח כשר.

ה דם הפסח, טעון שפיכה כנגד היסוד. ואחר ששופכין דמו, מפשיטין אותו; וקורעין את בטנו ומוציאין את אמוריו, ומקטירין אותן חלבי כל זבח וזבח לבדם. ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו, ויוצא לביתו לירושלים; וצולהו, ואוכלו לערב.

והמניח אמורין, ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא-ילין חלב-חגי, עד-בקר" (שמות כג,יח). ואף על פי שעבר, אינו לוקה--לפי שאין בו מעשה.

ז מקטירין חלבי פסחים כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. במה דברים אמורים, בשחל ארבעה עשר להיות בשבת--שהרי חלבי שבת, קרבין ביום טוב; אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחל, אין מקטירין חלבי חל ביום טוב.

ח הפסח נשחט בשלוש כתות, שנאמר "ושחטו אתו, כל קהל עדת-ישראל" (שמות יב,ו)--קהל, ועדה, וישראל. ואין פחות משלושים בני אדם בכל כת וכת. [י] היו הכל חמשים--נכנסין בתחלה שלושים, ושוחטין; ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה; וחוזרין ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה. [יא] היו פחות מחמשים--אין שוחטין את הפסח, לכתחלה. ואם שחטו כלן בבת אחת, כשר.

טכיצד נשחט: נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחט את פסחיהן. וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין, קוראין הלויים את ההלל. אם גמרו את ההלל, ועדין לא שלמה הכת מלהקריב--שונין; ואם שנו, ולא שלמו מלהקריב--משלשין. ומעולם לא שלשו.

י על כל קריאה וקריאה, תוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות--תקיעה תרועה ותקיעה: הואיל ואין לו נסכים לתקע בשעת נסוך, תוקעין בשעת שחיטה.

יאהכוהנים עומדין שורות שורות, ובידיהן מזרקי כסף ומזרקי זהב, שורה שכלה כסף כסף, ושורה שכלה זהב זהב; ולא היו מערבין, כדי שיהיה להם נואי. ולא היו למזרקין שולים, כדי שלא יניחום ויקרש הדם.

יבשחט השוחט, וקבל הכוהן--נותנו לחברו, וחברו לחברו, כדי שיתעסקו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל כוהן הקרוב למזבח; שופכו שפיכה אחת, כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא, ואחר כך מחזיר את הריקן.

יגותולין ומפשיטין את כלו, וקורעו, וממחה את קרביו, עד שמסיר מהן הצואה והפרש; ומוציאין את האמורין, ונותנן בכלי, ומולחן, ומקטירן הכוהן על גבי המזבח.

ידוכיצד תולין ומפשיטין: מסמרות שלברזל היו קבועין בכתלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין; וכל מי שלא מצא מקום לתלות, מקלים דקים חלקים היו שם, מניח על כתפו וכתף חברו, ותולה ומפשיט.

טושלמו מלהקריב, פותחין דלתות העזרה, ויצאת כת הראשונה, ונכנסה שניה; יצאת שניה, ונכנסה שלישית. כמעשה ראשונה, כך מעשה שניה ושלישית. שלמה כת שלישית ויצאת, רוחצין את העזרה.

,טזחל ארבעה עשר להיות בשבת--כמעשהו בחל, כך מעשהו בשבת; ורוחצין את העזרה בשבת--שאין אסור שבות במקדש, אפלו בדבר שאינו צרך עבודה: אסור שבות, במקדש התר הוא.

יזאין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו, בשבת: אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בהר הבית; והשניה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בחיל; והשלישית עומדין במקומן, בעזרה. ושוהין הכל עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו.

יחשחיטת הפסח, וזריקת דמו, ומחוי קרביו, והקטר חלביו--דוחין את השבת: שאי אפשר לעשותן קדם השבת--שהרי קבוע לו זמן, שנאמר "במועדו" (במדבר ט,ב; במדבר ט,ג). אבל הרכבתו, והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו בכלי--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן קדם השבת. ואם יכול לחתך יבלתו בידו בשבת, חותך; ואם היתה יבשה, חותכה אפלו בכלי--שאין שבות במקדש כלל. וכן צליתו, והדחת קרביו--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

יטשכח ולא הביא סכין, לא יביאנה בשבת; אלא נותנה בין קרני הכבש, או בצמרו, ומכישו עד שמביאו לעזרה, ומקדישו שם. ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ומפני המצוה, מתר.

כבמה דברים אמורים, בשלא הקדיש פסחו עדין, ולא אמר, זה פסח; אבל אם הקדישו--לא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקדשים. ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת--הואיל וקבוע לו זמן, מתר להקדישו בשבת; וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב, ואינו חושש.

כאהשוחט את הפסח, ונמצא בעל מום, או טרפה--הרי זה שוחט אחר, בין בחל בין בשבת: אפלו מאה זה אחר זה, שוחט והולך, עד שיכשר אחד, או עד שתחשך וידחה לשני--שהרי אנוס הוא.