הלכות קרבן פסח פרק ט':
אכל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמשה עשר--לוקה, שנאמר "לא-תוציא מן-הבית מן-הבשר חוצה" (שמות יב,מו): והוא שיניחו בחוץ--שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח--שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.
במן האגף ולפנים, כלפנים; ומן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עבי הפתח--כלחוץ. החלונות ועבי הכתלים, כלפנים; הגגים והעליות, אינן בכלל הבית.
ג[ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה--נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים--שהכל טרפה, ולוקין על אכילתו כמו שבארנו במעשה הקרבנות.
דאבר שיצא מקצתו--חותך הבשר ויורד עד שהוא מגיע לעצם, וקולף את הבשר: כל שבפנים יאכל, וכל שבחוץ ישרף. וכשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיס, אם היה שאר קדשים; ואם היה פסח שאסור לשבר בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.
ט,ה[ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--צריכה כל חבורה מהן לעשות לה הקף, שנאמר "מן-הבשר חוצה" (שמות יב,מו): מפי השמועה למדו, שצריך לתן לו חוצה למקום אכילתו. ואלו הופכין את פניהן הלך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהן הלך ואוכלין--כדי שלא יהו מערבבין.
ו[ד] היו המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות--כשהשמש עומד למזג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו: שאסור לאכל בשתי חבורות. ומתר לכלה להחזיר פניה מבני חבורתה, ואוכלת--מפני שהיא בושה לאכל בפניהם.
ז[ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם היתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהן--אינן אוכלין, עד שתסתלק: שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.
ח[ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהן או יתר לאכל פסחן, ולא באו שאר בני חבורה--אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכל הפסחים, וחזר המעורר לכלן על השאר ולא באו--הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפלו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכל--אינן משלמין להן דמי חלקם; אבל אם נכנסו שנים בלבד, הרי אלו ממתינים.
טבמה דברים אמורים, בשעת כניסתן לאכל. אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפלו גמר אחד בלבד מלאכל--יצא, ואינו צריך להמתין.
י[ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשמד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר--הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו"בן-נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפלו גר תושב או שכיר--שנאמר "תושב ושכיר, לא-יאכל בו" (שמות יב,מה).
יא[ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח--לוקה, שנאמר "כל-ערל, לא-יאכל בו" (שמות יב,מח): ו"בו" הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מתר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.
יב[ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחט הפסח--כך מעכבת אותו מלאכל, שנאמר "ומלתה אתו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד). כיצד: קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח--הרי זה אסור לאכל, עד שימול אותן.
יגוכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קדם שחיטה--כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טמטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.
