הלכות בכורות פרק א
א,אמצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טרפות--שנאמר "קדש-לי כל-בכור פטר כל-רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכלן לכוהנים. [ב] בכור אדם ובכור חמור--נפדין, ופדיונן לכוהן; ובכור בהמה טהורה--נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אמוריו, כמו שבארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים: שנאמר "אך פדה תפדה ... אך בכור-שור ... לא תפדה--קדש הם ... ובשרם, יהיה-לך ..." (במדבר יח,טו-יח).
א,ב[ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנלד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים--הרי הוא לכוהן. אם רצה--אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפלו לגוי: מפני שהוא חלין, שנאמר "וכי-יהיה בו מום, פסח או עור ... הטמא והטהור יחדו, כצבי וכאיל" (דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.
א,ג[ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קדש--שנאמר "תקדיש, לה' אלהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו--הרי זה מתקדש מאליו, וקדשתו מרחם היא.
א,ד[ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ. ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך ... מעשר דגנך תירשך ויצהרך, ובכרת בקרך וצאנך" (דברים יד,כג): ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן--אין אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא יאכל במומו. ואם הביא--אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא יאכל במומו.
א,המצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במקדשין, כשהן בקדשתן קדם שיפדו, בין קדשי מזבח, בין קדשי בדק הבית.
א,ו[ו-ז] הכל חיבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים. ואף על פי שהבכור לכוהן--אם נלד לו בכור--מקריב דמו ואמוריו כמו שבארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור: שנאמר "כל-הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך ..." (דברים טו,יט). אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה--כוהנים ולויים פטורין, כמו שבארנו בהלכות מתנות כהנה.
א,ז[ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ... וכי-יהיה בו מום ... בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב). ומאימתי מונה לו: אם תם הוא--מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה. ואם נלד בעל מום, מונה לו מיום שנלד--והוא שכלו לו חדשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לדתו; אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו, מונה לו מיום שמיני.
א,ח[ט] נלד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקימו כל שנים עשר חדש; נלד לו מום בסוף שנתו--מתר לקימו שלושים יום מיום שנפל המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד--כגון שנפל בו מום בחמשה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמשה עשר אחר שנתו. נלד לו מום אחר שנתו--אינו רשאי לקימו אלא עד שלושים יום, ויאכל.
א,ט[י] הבכור בזמן הזה--מניחו עד שיפל בו מום, ויאכל. [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקימו שתים ושלוש שנים. ומה שנראה להראותו לחכם--אם נלד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקימו כל שנים עשר חדש; נלד אחר שנתו, מקימו שלושים יום.
א,י[יב] שנה שלבכור--היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חדש מיום ליום; ואם היתה שנה מעברת--נתעברה לו, ומונה שלושה עשר חדש. נלדו לו שני טלאים, אחד בחמשה עשר שלאדר הראשון, ואחד בראש חדש אדר שני--זה שנלד בראש חדש אדר שני--כיון שהגיע יום ראשון באדר שלשנה הבאה, עלתה לו שנה. וזה שנלד בחצי אדר ראשון--לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר שלשנה הבאה: הואיל ונלד בחדש העבור, מונין אותו לו.
א,יא[יג] עבר ואחר הבכור לאחר שנתו--אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם--הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום: שנאמר "מעשר דגנך תירשך ויצהרך, ובכרת בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר--מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
א,יב[יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשיולד, שאין זו גדלה לכוהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, ויתננו לכוהן. ועד כמה ישראל חיבין להטפל בבכור--בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמשים יום. ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני אטפל לעצמי--אינו רשאי לתנו לו: שזה כמו מסיע על מתנותיו; וכבר בארנו בתרומות, שהכוהנים המסיעין בבית הגרנות ובבית המטבחים ובתוך הרועים--אין נותנין להם מתנותיהן בשכרן.
א,יג[טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה--הרי זה נותנו לו. ויראה לי שהבכור, נתן לכל כוהן שירצה.
א,יד[טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים--לוקה מן התורה, שנאמר "לא-תוכל לאכל בשעריך, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך, ובכרת בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז). וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה--לוקה: מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.
א,טו[יז] הבכור--אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור-שור או-בכור כשב או-בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז). וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם--שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד, הרי זה מתר למכרו, ואף על פי שהוא תמים--בין לכוהן, בין לישראל.
א,טז[יח] בכור בעל מום--יש לכוהן למכרו בכל זמן, בין שלא בפני הבית בין בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום--מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שבארנו בהלכות אסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קדש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מתרין לשקל מנה כנגד מנה.
א,יז[יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מתר להפשיטו באיזה דרך שירצה: אם רצה להרגיל, מרגיל. וכן שאר פסולי המקדשין--אם רצה להפשיטן מן הרגל, מפשיט.
