הלכות בכורות פרק ו
ו,אמצוה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שיולדו לאדם, בכל שנה ושנה; ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר ובצאן בלבד, שנאמר "וכל-מעשר בקר וצאן ..." (ויקרא כז,לב).
ו,במעשר בהמה נוהג בחלין, אבל לא במקדשין; ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית--גזרה שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי אסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ. ואם עבר ועשר בזמן הזה--הרי זה מעשר, ויאכל במומו.
ו,גהכל חיבין במעשר בהמה, כוהנים לויים וישראליים. [ד] ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה, וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אמוריו; ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, כשאר קדשים קלים. ואין לכוהנים בו כלום; אלא כלו לבעלים, כפסח. ואם היה בעל מום--בין שנפל בו מום, בין שהפרישו בתחלה במומו--הרי זה נאכל בכל מקום.
ו,ד[ה] מעשר בהמה--אסור למכר אותו כשהוא תמים, לפי שנאמר בו "לא יגאל" (ויקרא כז,לג); מפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא יגאל"--אף אסור מכירה בכללו, שאינו נגאל ואינו נמכר כלל. ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום, ולא קנה לוקח; ולפיכך אינו לוקה, כמוכר חרמי כוהנים שלא קנה לוקח, וכמוכר יפת תאר, כמו שיתבאר במקומו.
ו,ה[ו] מדברי סופרים שאסור למכר אותו בעל מום, ואפלו שחוט--גזרה, שמא ימכרנו חי; לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר, כדרך ששוקלין בבכור--מפני שהוא נראה כמוכר. [ז] ומעשר בהמה שליתומים שנשחט במומו, מתר למכרו כדרכו: מפני השב אבדה ליתומים, לא גזרו עליו.
ו,ו[ח] מעשר שנשחט במומו--מתר למכר חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, ולא אסרו למכר אלא בשרו בלבד. ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידין, ומכר הכל בהבלעה--מתר; ואם היו דמי העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בדמי העצמות--מתר.
ו,ז[ט] הכל נאמנים על מומי מעשר לומר, מום זה מאליו בא ולא נעשה לדעת; אפלו אלו שאינן נאמנים על הבכור, נאמנים על המעשר. ורואה אדם מומי מעשר שלו, ומתירו--אם היה ממחה: שאם ירצה, יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר; ונמצא המעשר בעל מום מתחלתו.
ו,ח[י] הלוקח טלאים שנלדו בשנה זו, או שנתנו לו במתנה--הרי הן פטורין מן המעשר: עד שיולדו ברשותו. לפיכך השתפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, והביא זה מאה טלאים, וערבו אותן, ונשתתפו בהן--הרי המאתים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור; וכן האחים שירשו טלאים מאביהם, הרי הן פטורין מן המעשר. אבל הנולדים להם בשתפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשתפין בין לאחים--חיבין במעשר.
ו,טוכן אם היו שתפין במעות, וקנו בהמות ממעות השתפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירשה--הרי הנולדים מהם לאחר מכאן, חיבין במעשר: שהרי ברשותן נלדו, והרי הן כאיש אחד.
ו,יחלקו האחין והשתפין אחר שנלדו להן הבהמות ברשותן, וחזרו ונשתתפו--הרי אלו פטורין מן המעשר: שבשעה שחלקו נעשו הכל לקוחין, והלקוח פטור; וכשחזרו ונשתתפו, הרי נשתתפו בבהמות ועדין לא ילדו להן ברשותן אחר שתוף זה השני. ואף על פי שחלקו גדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים, ועשרה כנגד עשרה--הכל פטורין מן המעשר, והרי הן כלקוחין.
ו,יאהאחין והשתפין שחלקו בכספים, ולא חלקו בבהמה--חיבין במעשר, שעדין לא נעשו הבהמות לקוחין; אבל אם חלקו הבהמות--אף על פי שעדין לא חלקו הכספים, הרי אלו פטורין.
ו,יבהלוקח עשרה עברים במעי אמן--כלן נכנסין לדיר להתעשר, שהרי ברשותו נלדו. [יג] כוהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר, פטורין מן המעשר--שמתנות כהנה, מתנות הן; וכבר בארנו שהנותן במתנה, פטור מן המעשר.
ו,יג[יד] הכל נכנסין לדיר להתעשר--בין תמימים בין בעלי מומין, וכל אסורי מזבח: חוץ מן הכלאים, והטרפה, ויוצא דפן, ומחסר זמן--שכל אלו פטורין מן המעשר; וכן היתום שמתה אמו, או נשחטה עם לדתו--אינו מתעשר. ודברים אלו, מפי השמועה הם.
ו,יד[טו] אין הלוקח פטור, אלא אם נלקח אחר שנראה להתעשר. לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת ימי הלדה--כשיגיע זמנם, חיב לעשרן: שכיון שאין מחסר זמן ראוי להתעשר--הרי זה כמי שלקח עברים, ונלדו ברשותו.
ו,טו[טז] כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא, או אינה בת מעשר--הרי היא פטורה מן המעשר; לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן--הרי כלן פטורין, שכל אחד מהן ספק הוא.
