רוצה שלום? תן צדקה!

אתמול למדנו ש"מעשה הצדקה" (שכתוב בפסוק) הכוונה לצדקה טבעית, ו"עבודת הצדקה" היא צדקה שעושים מעבר לטבע וצריך להתאמץ עליה.

נפרט מהי התוצאה משני סוגי צדקה אלו:

בתחילת הפסוק כתוב "והיה מעשה הצדקה שלום", גם הצדקה הטבעית שאינה מעבר לגבולות הטבע – עושה שלום, גם הצדקה הכי קטנה מעוררת גילוי אור מה' בשפע גדול מאוד, ועל ידו נעשה שלום בפמליא של מעלה (המדות העליונות) ובפמליא של מטה (רע וטוב של עולם הזה).

בעולם הזה השלום לא מתגלה עדיין, רק בגאולה כאשר הרע יתבטל לטוב יהיה שלום בגלוי. אך בקטן, בתוך האדם, לפעמים מתגלה השלום בין היצר הטוב ליצר הרע – בזמן התפילה, כמו שכתוב "אני בצדק אחזה פניך", כלומר, הצדקה שנותנים לפני התפילה פועלת על התפילה גילוי אלוקות וממילא היא עושה שלום. אך שלום זה לא מחזיק הרבה זמן, לאחר התפילה הרע יכול שוב להתעורר ולהתערבב בטוב (וכמו שרואים בחוש).

בסוף הפסוק כתוב "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", עבודה זו יקרה מאוד למעלה. בעבודה זו האדם מתאמץ ומבטל את רצונו לרצון של ה', על ידי ביטול הרצון "אתכפיא סטרא אחרא ו[ממילא] אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא" (כופים את הרע וממילא עולה כבודו של ה'), כמו שהאור מאיר בחשך הרבה יותר חזק, כך בביטול הרע נהיה אור חזק של ה'.

מכיוון שבצדקה זו האדם מבטל את הרע שבו, לאחר התפילה הרע לא כל כך חוזר, רק אם האדם יעורר את הרע ושוב ימשיך אותו אליו - חס ושלום - הרע יגיע. לכן התוצאה של עבודת הצדקה היא "השקט ובטח עד עולם", עד עולם הוא לתמיד, גם השקט הוא מלשון 'שוקט על שמריו', השמרים יורדים למטה והיין צף למעלה וכך יש הפרד בין הרע לטוב, כך בצדקה גדולה זו, הטוב נפרד מהרע והרע נופל למטה, כמו שכתוב "ותשליך במצולות ים כל חטאתם".

לסיכום: מצד אחד כל פרוטה שנותנים לצדקה, אפילו בלי להתאמץ עליה – עושה שלום בכל העולמות (אך שלום שאינו יציב). מצד שני כאשר מתאמצים באמת ומבטלים את כל הרצון לה' – הרע מתבטל לגמרי עד שהוא לא יכול לחזור ולהתעורר מעצמו.