אתמול למדנו שגם כאשר הפרנסה דחוקה צריך לתת צדקה, והיום מסביר בעל התניא מה הסיבה לעשות זאת.
כל מה שאמרנו אתמול הוא על פי שורת הדין, אך באמת לא רק כאשר יש מספיק כסף לצרכים בסיסיים צריך לתת צדקה, אלא ראוי לעשות לפנים משורת הדין ולהידחק גם בצרכים הבסיסיים (למרות שבאופן פשוט ההלכה אומרת "חייך קודמים לחיי חברך").
ואלו חמש סיבות לנתינת צדקה:
א. חז"ל אמרו: "כל המדקדק בכך, סוף בא לידי כך", כלומר, אם אדם בודק בדיוק כמה העני צריך ורק את הצטרכותו הוא נותן לו, סופו של אדם זה הוא שגם הוא יקבל רק בדיוק מה שהוא צריך.
ב. על ידי נתינת הצדקה, גם ה' משפיע אלינו שפע, וכן להיפך אם מישהו אוטם את לבו הוא גורם שגם למעלה ה' יכבוש את לבו ולא ישפיע אליו שפע, וכיוון שכולנו צריכים רחמי שמים כדאי לתת הרבה צדקה ולגרום שה' ירחם עלינו יותר.
ג. הצדקה מכפרת על העוונות ומצילה מן הפורענות. וכיוון שאין צדיקים שלא עושים חטאים אף פעם, לכן אנחנו צריכים כפרה ורפואה לנפשנו וגופנו, ובשביל להיות בריאים ושלמים כדאי לשלם המון, על כן כולנו צריכים לתת צדקה לכפר על עוונותינו.
ד. כולנו מאמינים שה' מחזיר בכפליים על הצדקה שנותנים והיא כמו הלוואה, כמו שכתוב שה' לא נותן שכר על מצוות בעולם הזה אך על צדקה הוא נותן כיוון שהיא טובה לשמים וטובה לבריות.
ה. כאשר קבוצה שלמה עושה מצווה מסוימת ואחד לא משתתף יכול להיווצר עליו קטרוג.
על כן, כדאי להידחק ולתת צדקה תמיד, וה' יברך את מי שימשיך לתת ויתן לו שפע בכל הדברים שצריך.
