בכל דורות החסידות ייחסו לקשר עם הרבי חשיבות גדולה והשפעה רבה על החיים. ענין זה בא לידי ביטוי באופן חריף בספר התניא, כאשר כבר בהקדמה אדמו״ר הזקן 'מתנצל' על עצם הכתיבה – פשוט לו שהספר לא יכול לבוא 'על חשבון' הקשר עם החסידים.
אדה"ז מנמק באריכות למה ספר לא יכול לשמש תחליף לקשר האישי, הפנימי והאמיתי שלו עם החסידים. כמובן, הוא לא גנז את הספר, אלא כתב אותו.
אם כן, איך הוא מתרץ את הסתירה? במילים ״אך ביודעי ומכירי קאמינא״. הוא מסביר שאת הספר הוא כתב לאותם חסידים שקשורים אליו, שהיו שופכים באוזניו את ליבם ומתייעצים אתו במשך שנים רבות. אדרבא, הספר עצמו הוא אפילו ליקוט של אותן תשובות שאדמו״ר הזקן ענה לאותם חסידים.
ההסבר המקובל לתירוצו של אדה"ז הוא ש'נכון שספר אינו תחליף לקשר אישי; אבל מכיוון שאני מכיר אתכם, כתבתי את הספר דווקא לכם, שסיפרתם לי את כל הסודות שלכם – וכך נוכל להסתדר עם ספר בלבד'.
אבל אם נדייק במילותיו של אדה"ז נוכל לשים לב שהן לא אומרות 'אני מכיר אתכם', אלא הוא אומר ״ביודעי ומכירי קאמינא״ – אותם אנשים שמכירים אותי.
המקור של המילים הללו הוא בגמרא במסכת תענית (ה, ב), שם כתוב על רחב הזונה. רבי יצחק אומר, באחת מהדרשות שלו בסעודה, ״כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי [– רואה קרי]״ – רחב הייתה כל כך יפה (כתוב שהיא הייתה אחת מארבע הנשים הכי יפות בהיסטוריה), עד כדי כך שכאשר מישהו אומר את שמה, מיד משתלטת עליו התרגשות לא מוסברת. רב נחמן, החברותא של ר' יצחק, מיד הקשה עליו: 'הנה, אני אמרתי 'רחב רחב' ולא קרה כלום'... אמר לו ר' יצחק: "כי קאמינא ביודעה ומכירה". כשאמרתי מה שאמרתי על רחב, התכוונתי למי שמכיר אותה – והוא אכן ״מיד נקרי״.
בביטוי הזה משתמש אדה"ז כדי לתרץ את כתיבת ספר התניא ולומר שהוא בעצם יכול לכתוב ספר. לא בגלל שהוא מכיר את החסידים, והספר מיועד לקבוצה המוכרת לו, אותם שהוא שותף לסודותיהם. הוא מתכוון למי שיודע אותו, קשור אליו, מאמין בו, מסור אליו – עד כדי כך שמילה שלו חודרת ישר ללב.
אנשים שמוכנים לקבל את מה שהוא כותב ולהתמסר אליו, שיש ביניהם אמון – עליהם הוא מדבר, בהם 'קאמינא'. כשניגשים ללמוד את ספר התניא צריכים להיות מ'יודעיו ומכיריו' של אדמו״ר הזקן. כך נזכה בע"ה שהדברים יחדרו אלינו, יפרו אותנו ויגלו את כל העצמיות.
הרב אפרים ארנברג הוא ראש ישיבת "תום ודעת" בנשיאות הרב יצחק גינזבורג.
