אתמול למדנו שיש שני סוגי אהבת ה', והסברנו שהאהבה הראשונה היא אהבה שמגיעה במתנה מלמעלה.
האהבה השניה היא הרצון להידבק בה' ולהיכלל במקור חייו, והיא מביאה ליהודי את המרירות כאשר הוא רחוק ממנו ומחיצה של ברזל מפסיקה בינו לאביו שבשמים.
אהבה זו נמצאת אצל כל יהודי - אפילו ברשעים, רק שהיא מוסתרת, ואף על פי כן אהבה זו גורמת לחרטה על החטאים. כיוון שאהבה זו מוסתרת היהודי יכול לשכוח ממנה ולעשות עברות, על כן צריך כל אחד להתאמץ, ולנצח את הקליפה שמנסה להשכיח את האהבה. מלחמה זו מתחילה מהלבושים החיצוניים - מחשבה דיבור ומעשה, וממשיכה בכוחות הפנימיים, עד שהיהודי מצליח לשבור את הקליפה ולשחרר את האהבה.
כיצד עושים זאת? מתבוננים בכך שה' הוא מקור החיים, וממנו האדם מקבל את החיות שלו, ממילא האדם רוצה להדבק בה', כמו בן שרוצה להתקרב לאבא שלו (כי מרגיש שהוא מקור חייו), וכמו האש שטבעה לעלות למקורה.
כמה שאדם יחשוב על הקשר עם ה', הוא ירצה יותר את הקשר, ממילא הקשר יתבטא גם במעשה בפועל, בלימוד תורה ובקיום מצוות (כיוון שה' מאוחד לגמרי בתורה, הקשר איתו מתבטא בלימוד תורה).
בשונה מ'אהבה בתענוגים', אל האהבה הזו כל יהודי יכול להגיע ולגלות אותה, לכן בתפילה אנו מבקשים מה' שיגלה בתוכנו את אהבה זו דווקא, שהלב יהיה מלא ממנה עד שלא יהיה מקום לשום אהבה זרה – אהבה ותאוה לעולם הזה. אנו מבקשים מה', שהאהבה אליו תהיה אצלינו העיקר והיא זו תמשול בתאוות עולם הזה (בינוני, אינו יכול למאוס ברע לגמרי ולגרש את תאוות עולם הזה, לפחות אנו מבקשים שאהבת ה' תמשול על התאוות ולא להיפך), אנו רוצים שתאוות עולם הזה ישרתו את אהבת ה', שנשתמש בתאוות רק לדברים הכרחיים – אכילה שתייה וכדומה, כמו שכתוב "בכל דרכיך דעהו".
לסיכום: אהבה בתענוגים – אהבה של תחושת קשר עם ה', אהבה שמגיעה כמתנה מלמעלה. אהבה טבעית – אהבה של רצון לה', אהבה שמגיעה על ידי עבודה שלנו, והחיוב על כל יהודי לעורר אותה שתתבטא בכל חייו.
