חבורת עמיתים לטיולים משתפת בסיכום נוסף של סיור וגלריית תמונות. הפעם סיירו העמיתים בהרי ירושלים בעקבות גבורת הלוחמים.
סיכום הסיור כפי שכתב אחד המשתתפים.
על אם הדרך לירושלים שוכן פונדק אלויס, כמוסת זמן המחזירה את עוברי הדרכים לרגע אל אמריקה של דור הרוק אן רול. לא הרחק מכאן נמצאת עוד כמוסת זמן אשר את מפתחותיה מחזיק עוד מימי מלחמת השחרור אליעזר לב ציון, הפותח צוהר אל הימים בהם הדרך אל העיר היתה שם נרדף למאבק מפרך ועיקש מול כל הסיכויים על קיומה של ארצנו.
את סיורנו פותח אליעזר החבוש בברט ועונד את סיכת הפלמ"ח אל מול הנוף הנפרש מחניון מסעדת אלויס בחיוכו הניצחי ועם שפע הומור שלא נס ליחו, במבט אל נווה אילן ההיסטורית המציצה אל מבעד ערפילי הבוקר, ובתודה לבורא עולם שנתן לנו ראות המספיקה בדיוק למטרת הסיור.
עוד ממשיך אליעזר בעקיצה קטנה לקול גיחוכי העמיתים ומזכיר לי להסיר את מכסה המצלמה, לבל אחזור על משגהו של שר הביטחון לשעבר שנצרב בזיכרון לדורות...
בהניפו תצלום אויר מימי סוף מלחמת השיחרור מלמד אותנו מדריכנו כי נווה אילן של אז היתה הר טרשים קרח שהוא ועמיתיו, 31 ניצולי שואה מצרפת הפכו בעבודת ידיים מפרכת ביום ועמידה על המשמר בלילה למבצר שחלש על הדרך לבירתנו ושימש כבסיס אספקה ומגן לכוחות שנלחמו אז על קו חייה של העיר, ובמשך כעשור מופת חלוצי של בניה והגשמה.
אליעזר ממשיך ומצביע על פיסת אמריקה הצעקנית סביבנו ובכישרון תאטרלי מרשים מסביר כיצד ב49 עת קיבלו אנשי קיבוץ נווה אילן את הטרקטור הראשון הציע לבעל הבוסתן ששכן כאן אז - אבו עלי, אשר נהג לשבת על סלע גדול ולצפות על הנוף, לגרור את הסלע ולהרחיב את שטח העיבוד, אך נתקל בסירובו של זה באומרו כי אביו וסבו ישבו על סלע זה וכי גם הוא מתכוון לנהוג כך. את סיפורו מסיים לייזר בתובנה על ההבדל בין אנשי העשיה המשנים סדרי עולם לבין הפלחים המקומיים שחיו להם מיום ליום ללא חזון.
אל אליעזר מצטרף ברק, אחד ממספר צעירים שהתנדבו לקחת את מושכות ההדרכה והזיכרון מאליעזר למען הדורות הבאים, ומוביל אותנו במורד דרך הגישה העוברת בין רחובות מושב נווה אילן אל מרגלות נווה אילן ההיסטורית, כאשר בדרך אנו נעצרים למספר דקות אל מול עמודי האבן של שער המושב המוקדשים לקהילת לונג איילנד שתרמה לקיבוץ דל האמצעים את הטרקטור הראשון שנראה באזור, וגנרטור לייצור חשמל. עוד ממשיך אליעזר ומספר כי הוא יחד עם 3 מחלוצי ההתיישבות סיתתו את האבנים לבניית עמודי הזיכרון במשך שבועיים בעבודת יד מפרכת, וניזכר בבדיחות הדעת כי בחורף הראשון לאחר קבלת הטרקטור הוזעק זה לפינוי השלג בירושלים אך מאות מילדי העיר התגודדו מסביב למפלצת הברזל הלא מוכרת ומנעו את פינוי השלגים.
למרגלות גבעת נווה אילן מורה לנו מדריכנו לשבת על המדרגות המוליכות מעלה אל המשלט, ומגולל בפנינו את סיפור הקמת היישוב: אדמות הגבעה נרכשו על ידי קק"ל בפקודת דוד בן גוריון, אשר עוד ב46 חזה את הצורך במשלטים על הדרך לירושלים, מערביי הסביבה תמורת ממון רב, ולאחר תום הקרבות בשנת 49 עם ישיבת ועדת הפסקת האש ברודוס עדיין עסקו מגיני הגבעה בהתבצרות בחששם כי לא יכללו בתחומי המדינה, עד שמטוס קל שנשלח לצלם את הגבעה הביא את ההוכחה הדרושה כי עליה להיכלל בתחומי קוי שביתת הנשק, עם תמונה היסטורית זו של הר הטרשים פתחנו את סיורנו במרחב.
עם סיום פעולות האיבה אליעזר וחבריו פינו את גדר התייל שהקיפה את היישוב ואת המוקשים מהם חששו כל השנים, ובנו את המדרגות עליהן אנו יושבים כאשר עם תום המלחמה חזרה הרומנטיקה אל הלבבות וגל הנישואין בין חברי הקיבוץ הבהיר כי בקרוב המוני תינוקות ישתמשו בגרם המדרגות ולכן ישבו הגברים וסיתתו אותן בתשומת לב על מנת שהצאצאים הרכים לא יפגעו, וכמובן ברבות השנים כדי שמטיילים יוכלו לשבת עליהן בנוחות ולחלוק מסיפורי העבר...
סיורנו ממשיך ועולה אל ראש הגבעה, שם על ספסלים הצופים אל הרי יהודה אנו נהנים מסקירה של היישובים הסובבים, אז כמו עכשיו, וחולקים עוד מזיכרונותיו של אליעזר על היחסים עם ערביי הסביבה, ביניהם הסיפור על דישון העצים אשר דרש איסוף מפרך של שקי גללים, וכאשר אחד מהם ניגנב פנה אל המוכתאר של אבו גוש הסמוכה ולאחר דין ודברים על כוס "קהוה" הוחזר השק לשער היישוב כאשר הוא נקי ומקופל...
קו הזיכרון ממשיך אל הבונקר הסמוך, מבנה רבוע בעל קירות בטון עבים הבולט מעל פני הקרקע, בו אנו מצטופפים לשמוע לסירוגין מפי אליעזר וברק על שיגרת הקרב בה חיו הקיבוצניקים, מיקום הכפרים הערביים מהם צלפו והפציצו את נווה אילן וכן על הסיפור הלא יאמן של הבאת החצץ לבניית הבונקר בימי המצור על ירושלים כאשר האספקה הדלה עברה טיפין טיפין בשיירות משוריינים. אליעזר נזכר באימון ליד מעלה החמישה שבסופו מצאו עצמם החיילים במחצבה נטושה מימי העותמנים שבתוכה חיכתה להם אחר כבוד מכונה לגריסת חצץ. עוד אנו למדים כי מבנה הבונקר המוגבה מעל פני הקרקע נועד להרתעת התוקפים שעלו מדי פעם מן העמק מטה וגם מתוך מחשבה מראש על פתרונות דיור לזוגות צעירים עם שוך הקרבות. לשאלת העמיתים לגבי החלונות הרחבים מסבירים מדריכנו כי בוילה זו גרו לאחר קום המדינה שושי ושמוליק, הזוג הראשון של נווה אילן ולבקשת שושי שחפצה באור יום חסך שמוליק משעות השינה שלו והרחיב את חרכי הירי בלילות על ידי פטיש ואיזמל, חציבה אשר היתה לשושי המאוהבת כשיר ערש...
דרך העפר הסובבת את ראש המשלט חולפת על פני תעלות קשר (400 מטר אורך, שנחפרו ביד) ובונקרים עתיקים המציגים את השיפור בבניה עם התעצמות המדינה שאך קמה, ושרידי צריפונים המשקיפים אל וילות שלוות ורחבות ידיים של המושב הסמוך - מדהים להיווכח כמה השתנתה ארצנו ב70 שנה.
בקצה הדרך אנו מגיעים אל הבונקר בן 6 מטר מרובע ששימש כ"וילה" לאליעזר, רעיתו ושתי ילדיו, לשאלת העמיתים האם היה קל לחיות בצפיפות כזו הוא מאחל לכולם שידעו אושר כמו שחווה כאן. עוד ממשיך מדריכנו ומראה כיצד שיפץ את חרכי הירי בעזרת כפיסי עץ כדי שיתאימו לוילונות ובתנועה שכמו שייכת לערגת זיכרון נעורים מראה כיצד השתמש במסמרים על מנת לקבע זגוגיות בחרכים...
ראש הגבעה מכיל זיכרונות רבים בשטח מצומצם ומיד אנו מוצאים עצמנו בחצרו של בית האפנדי, המבנה המפואר היחיד בקיבוץ נווה אילן אותו ירשו המתיישבים עם קניית הגבעה, מבנה ששימש כמרפאה, חדר אוכל, מחסן וכבית העם בו נערכו אסיפות בהן גזר הכלל על הפרט גזירות מגוחכות לעיתים כמו שימוש בבגדים תחתונים משותפים, או הרות גורל כמו זו שעליה מספר באריכות מדריכנו: פרנסת הקיבוץ היתה תלויה בקק"ל והתשלום הגיע לפי משימות שאושרו בידי מפקח מטעמם. בלחץ הקרבות גויס המפקח ל 4 חודשים לפעילות בירושלים, וכאשר הגיעו התושבים לפת לחם יצא אליעזר למסע בן יומיים במשוריינים לירושלים הסמוכה להחזיר את המפקח, עם שובו לאחר עוד יומיים של מסע ברכבים ממוגנים, שוחררו כספים רבים לתושבי נווה אילן, והויכוח עלה האם לקנות זוג פרדים ומזחלת על מנת להרחיב את השטח המעובד או לקנות תחמושת למקלע הברן (מקלע בריטי קל) שהיה הנשק הכבד ביותר באזור. בהסתכלות לאחור מודה אליעזר כי ההחלטה לקנות תחמושת (שנרכשה מערביי האזור!) הצילה את המקום, ואילו הכוונה לקנות פרדים היתה איוולת של חמורים...
עם השנים קלט הקיבוץ עשרות צעירים עולי האוניה אקסודוס שדיברו צרפתית בלבד ולכן נכשלה קליטתם בקיבוץ גבע שבצפון, התנאים הקשים, המחסור והמתח החברתי שהגיע לשיאו בהחלטה לחלק את הצריפונים הקטנטנים לכוכי שינה, הביאו להתפרקות הקיבוץ ונטישת חבריו, אך יש הטוענים כי בלילות עדיין לוחשות כאן האבנים בצרפתית...
לסיום הסיור אנו יושבים תחת עץ החרוב הזקן (שהיה אז היחיד שצמח על ההר) וחולקים את סיפור ביקורו כאן עם הפסקת האש של ראש ממשלת ישראל הראשון - דוד בן גוריון, שאף חלק שבחים ל31 מגיני היישוב (כולל 4 חללי המלחמה) באומרו כי "לכל אחד מכם זכות של חלק מ31 בירושלים" ברכה אותה הבינו הצעירים הצרפתים רק לאחר שמי מפמלית ראש הממשלה הבין שיש לתרגמה לשפתם...
בנימה אישית אציין כי בסיורי בארץ פגשתי הרבה אנשים שורשיים, מרתקים ובעלי ידע עצום אך הסיור עם אליעזר לב ציון, בן ה-92, באמת חושף איש יוצא דופן, בעל שיעור קומה היסטורי ושימחת חיים מדבקת. הסיור איתו בנווה אילן הינו חוויה אמיתית, וכדאי למהר ולהצטרף לסיורים הקרובים.
ונסיים בתודות לאליעזר לב ציון על סיור היסטורי מלמד וייחודי, ולברק שפריר על הדאגה לשימור הידע.
