עִנְיַן בֵּין הַמְּצָרִים
"עִנְיַן בֵּין הַמְּצָרִים והם עשרים ואחת ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב. מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכייה ממש על חורבן הבית. ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם" (שעה"כ עניין בין המצרים ופרי עץ חיים שכ"ג). כשהאר"י כותב "בכייה של ממש" הוא מתכוון שלא נשלם מס שפתיים במילים ריקות ובבכייה חיצונית. שלא יהיה חלילה "דִבּוּרֵנוּ: 'הִשְתַחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ', וְ'הִשְתַחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו', וְ'הַמַחֲזִיר שְכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', וְזוּלַת זֶה, אֶלָא כְצִפְצוּף הַזַרְזִיר, שֶאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְבִים עַל מַה שֶנֹאמַר בָזֶה" (כוזרי ב כד).
הרמב"ם כותב על ימי צום שהם גם על חטאים שלנו "שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'" )ויקרא כו מ - רמב"ם, הלכות תעניות ה א(.
בשלושת השבועות במיוחד אנחנו צריכים לבכות על השועלים שמהלכים בעזות במקום המקדש, צועקים ומקללים, משחקים כדורגל בלי להבין שזה המקום הקדוש והמבורך ביותר בעולם. בשלושת השבועות במיוחד אנו צריכים לתקן את המחשבה שהקמת בית מקדש היא לא מעשית. אנו מפחידים את עצמנו כמו בחטא המרגלים ואומרים כי הקמתו של המקדש על מקום המסגדים בהר הבית תעורר את הזעם של מיליארד מוסלמים ותייצר מלחמת עולם שלישית. אחרי ההפחדות הללו אנו מברכים בליבנו את האו"ם, האיחוד האירופי, נשיא ארה"ב, הממשלה והבג"ץ שפוטרים אותנו מהצורך להתייחס לבניין המקדש ברצינות.
אנו צריכים להזכיר לעצמנו כי מדינת ישראל לא קמה מהאנשים הריאליים שידעו כי הסולטן העות'מני לא יאפשר ליהודים לעלות לארץ ולבנות כאן מדינה ועל כן נשארו בחו"ל. המדינה לא קמה מאנשי אקדמיה שכתבו מאמרים מלומדים והסבירו כי הבריטים לא יוותרו על שליטתם. היא לא קמה מאנשים שפחדו מחללי המלריה או מהלוחמנות הערבית. היא קמה מאנשים שהאמינו בקב"ה ובדברו, מאנשים ריאליים יותר שלא נבהלו מסירוב הסולטאן ולא התרשמו מעוינות האדמיניסטרציה הבריטית. אנשים שהאמינו כי הקב"ה הוא כל יכול, מסוגל להוריד את הסולטן מכיסאו ולשנות לב מלכי אנגליה, מסוגל להחזיר את האומץ לעם היהודי ולטעת מהומה בצד הערבי.
המשנה ברורה (סוף סימן תקנ"א ס"ק ק"ג) כתב "ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה". וכתבו הפוסקים שראוי לכל ירא שמיים לומר תיקון רחל בחצות היום, מלבד תיקון חצות שאומרים בלילה שהוא גם תיקון רחל וגם תיקון לאה. וכל זה חוץ משבת, שכמובן לא אומרים בה תיקון חצות כלל לא ביום ולא בלילה, יום שישי שאומרים תיקון חצות בלילה ולא ביום, וראש חודש שלא אומרים תיקון רחל בחצות היום, אבל אומרים תיקון לאה בחצות לילה. כן יש לזכור שבליל תשעה באב אחר חצות לילה אומרים תיקון רחל בלבד, אבל אחר חצות היום אין אומרים תיקון רחל (בן איש חי פרשת דברים כה, כה"ח תקנ"א ס"ק רכ"א רכ"ב).
התיקון האמיתי שיעצור את בכייתה של רחל אמנו הוא בשיבת בניה לארץ ישראל. אנחנו צריכים לעודד את אחינו לעלות לארץ. אחינו צריכים להתגבר על המניעות ולעלות לארץ ישראל. כולנו צריכים לשמוע את תקיעת השופר הגדולה של ה' לחרותינו, תקיעה ששחררה את כל העם מעריצים ששלטו עליו אלפי שנים. כולנו צריכים לראות את הנס שאלוקים מרים בארץ ישראל לקבץ את כל היהודים שמפוזרים בקצוות תבל. אנו צריכים להיות שותפים בברכת "בונה ירושלים" ולא לבנות בתים בארצות נכר. כל הדברים הללו ישמחו את רחל אמנו שמחכה לראות את בניה שבים במהרה לגבולם.
רבי יהודה הלוי אומר כי בית המקדש השני לא הגיע לשיא תפארתו בגלל צדיקים שאינם מאמינים: "וְהֶעָוֹן הַזֶה הוּא אֲשֶר מְנָעָנוּ מֵהַשְלָמַת מַה שֶיְעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְבַיִת שֵנִי, כְמָה שֶאָמַר: 'רָנִי וְשִמְחִי בַת-צִיּוֹן', כִי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָן לָחוּל כַאֲשֶר בַתְחִלָה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִימִים כֻלָם לָשׁוּב בְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָבוּ מִקְצָתָם וְנִשְאֲרוּ רֻבָם וּגְדוֹלֵיהֶם בְבָבֶל, רוֹצִים בַגָלוּת וּבָעֲבוֹדָה שֶלֹא יִפָרְדוּ מִמִשְכְנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם" (כוזרי שם).
על אלה שלא האמינו ולא עלו נאמר בגמרא (סוטה מח ע"ב): "דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה ד) 'כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת' - מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים, שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
דניאל היה מהצדיקים שהאמינו, למרות שבתקופתו זה נראה מאוד לא ריאלי שיהודים יעלו ארצה. הטור (תקנא) מסביר כי אחת הסיבות למנהגי האבלות בשלושת השבועות היא מה שנאמר על דניאל שהתענה על חורבן ירושלים שנאמר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים: לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים" (דניאל י). כולם ראו בימים ההם שנבואת ירמיהו על החורבן התקיימה, לעומתה ראו כולם ששבעים השנים שקצב ירמיהו לגלות בית ראשון הסתיימו והבית השני לא נבנה. בלשאצר אמר: בוודאי נבואת ירמיהו היא שקר וישראל לא ייגאלו. עשה מסיבה ונפל. כמוהו היו רבים בעם ישראל שלא האמינו בגאולה.
גם דניאל היה טרוד בשאלה. הייתכן שירמיהו ניבא על גאולה אחרי שבעים שנה והיא לא תהיה? אלא שבמקום לעשות מסיבה כמו בלשאצר ואחשוורוש, הוא התענה בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב והתפלל לבניינו, למרות שזה היה פחות ריאלי מהיום.
דניאל מתאר כי אחרי התפילה הזאת הוא רואה "אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז. וּגְוִיָּת֣וֹ כְתַרְשִׁ֗ישׁ וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל וְק֥וֹל דְּבָרָ֖יו כְּק֥וֹל הָמֽוֹן" ולא היה בדניאל כוח לראות את המראה הזה. "וַאֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י וָֽאֶרְאֶ֗ה אֶת־הַמַּרְאָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְלֹ֥א נִשְׁאַר־בִּ֖י כֹּ֑חַ וְהוֹדִ֗י נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לְמַשְׁחִ֔ית וְלֹ֥א עָצַ֖רְתִּי כֹּֽחַ". המלאך מחזק אותו ואומר לו שתפילתו נשמעה. "אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכות תפילתך היה לי כוח להילחם בשר מלכות פרס בעשרים ואחד הימים שהתענית בהם. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס".
כל המראה הזה בא לחזק את דניאל, שתפילתו פועלת בעליונים להכרית את מלכות הרשעה ולהביא גאולה לעולם. "וַיֹּ֧סֶף וַיִּגַּע־בִּ֛י כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֖ם וַֽיְחַזְּקֵֽנִי: וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי" (דניאל פרק י). וממנו אנו לומדים כמה חשובה התפילה על הגאולה בימים הללו.
ימי בין המצרים נמצאים בין שני ימים שנאמר עליהם "מגלגלים חובה ליום חייב". המשנה במסכת תענית (כו, ב) אומרת שבשבעה עשר בתמוז אירעו חמש צרות גדולות. א] נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר וראה את העגל. ב] נתבטל קרבן התמיד בבית ראשון. ג] הובקעו חומות ירושלים בחורבן בית שני. ד] ביום זה שרף אפוסטומוס הרשע את התורה. ה] הועמד צלם בהיכל על ידי מנשה, ויש אומרים שאפוסטומוס העמיד צלם בהיכל (עיין כה"ח תקמט ס"ק ד). וזה גרם לחורבנו של בית המקדש ולגלות עם ישראל.
גם בתשעה באב אירעו חמישה אסונות לעם ישראל. א] ביום זה נגזר על אבותינו שבמדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, שחזרו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ בכו ישראל בכייה של חינם, ונקבע כיום בכייה לדורות. ב-ג] בו ביום היה החורבן הגדול שנחרבו בו בית המקדש הראשון והשני. ד] נלכדה העיר ביתר שהייתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ה] בו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביבתו, ונתקיים הפסוק "ציון שדה תחרש" (שו"ע תקמט סע' א).
במגילת איכה כותב ירמיהו (א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ומסביר שם רש"י בשם המדרש: "בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב". וחכמינו במדרש הסבירו כי הימים הללו הם "יומין דעקא". שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם "קטב מרירי" מצוי כמו שכתוב (תהלים צ"א) "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים" (איכה רבה, ועיין פסחים קיא:).
במדרש יש מחלוקת מתי הסכנה מצויה. יש אומרים משעה שישית (שזו שעת צהריים) עד שעה תשיעית, ויש אומרים שהסכנה מתחילה משעה רביעית (שעתיים לפני חצות היום). וכתב בשו"ע סימן תקנא סעיף יח להחמיר כמו שתי השיטות: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם".
וכתוב עוד במדרש ש"קטב" זה "אינו מהלך לא בחמה ולא בצל, אלא בצל הסמוך לחמה" (בין המצרים), ולכן צריך להיזהר במיוחד במקומות אלו (עיין כה"ח שם ס"ק רכ"ז ומש"ב שם ס"ק ק"ב). מדרש זה הובא להלכה ללמדנו עד כמה הסכנה מצויה בימים אלו.
לכן יש להיזהר בימי בין המצרים לא ללכת למקום סכנה, לא בים ולא בבריכה, לא בטיולים מסוכנים ולא באזורים מסוכנים. שכשאדם נמצא במקום סכנה ובשעת סכנה, מתעוררים כל המקטרגים לקטרג עליו שהוא סומך על זכויותיו, ובודקים אם הם באמת מספיקים.
המשנה שמדברת על כך שמגלגלים חובה ליום חייב מסיימת בתיקון שמגלגלים זכות ליום זכאי. וכך אומרת המשנה: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים", והמשנה מביאה פסוק משיר השירים (ג) "'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". ומסביר רש"י שמתן תורה של לוחות שניים חל ביום הכיפורים והוא תיקון ללוחות שנשתברו בי"ז בתמוז. רש"י על הרי"ף מסביר כי בניין בית המקדש הוא הבית הראשון שנחנך ביום הכיפורים - תיקון לקלקול החורבן שהיה בט' באב.
גם המחולות של ימים אלו הם תיקון למחולות של העגל שהיה בי"ז בתמוז "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב יט). מהפסוק משמע שהמחולות היו הסיבה לשבירת הלוחות. במיוחד לפי מה שנאמר ברש"י על הפסוק "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב ו). ופירש רש"י כי המילה לְצַחֵק מלמדת שהמחולות בחטא העגל לא היו בהפרדה של מחיצה בין גברים לנשים, זה היה צחוק עם גילוי עריות, בחינת "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי". צחוק שמהרס אמון בין בני זוג ומפרק את הבתים. התיקון למחולות המקולקלים הללו הוא במחולות של חתונות ובמחולות של אירוסין שהיו בט"ו באב וביום הכיפורים, מחולות של קדושה וחיבור שבונים את ירושלים שנחרבה בט' באב.
הגמרא (תענית ל ע"ב) מביאה שש סיבות לשמחה של ט"ו באב, וכולן תיקון לקלקול של י"ז בתמוז וט' באב. סיבה אחת נאמרה על ידי רבה בר בר חנה שאמר משום רבי יוחנן "יום שכלו בו מתי מדבר", שהפסיקו למות בתשעה באב של השנה האחרונה אלה שנגזרה עליהם הגזירה בחטא המרגלים. גם מה שאומר רב מתנה "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" הוא תיקון לחורבן ביתר שהיה בט' באב. גם עולא שאמר: "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו". הוא תיקון חלקי לחטא העגלים שהציב ירבעם בן נבט, המשך לחטא העגל שהיה במדבר.
גם מה שאמר רב יהודה משם שמואל הוא תיקון לקלקול של החורבן. שכתב "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" וכוונתו היא על בנות צלפחד שלא היו יכולות להינשא אלא לבני השבט שלהם. קלקול שנגרם מחטאי ישראל במדבר שבגללם מת צלפחד ולא היו לו בנים. כן מה שאמר רב יוסף בשם רב נחמן "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" אחרי מלחמת האחים והחרם שבא בעקבות פילגש בגבעה, מכאן למדנו שהיום הזה הוא תיקון לשנאת חינם שהייתה במלחמת האחים בין בנימין לשאר השבטים, וגם לשנאת החינם שהביאה את חורבן הבית השני.
גם מה שאמרו רבה ורב יוסף הוא תיקון גדול. הם אמרו: "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף". והוא שמחה של מצווה בהכנת עצי המערכה למזבח, והוא תיקון על ביטול קרבן התמיד. גם תוספת לימוד תורה מיום זה ואילך הוא תיקון על שריפת התורה על ידי אפוסטומוס.
מכאן נבין את ההלכה שאומרת "אפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר", וכמובן מדובר על אירוסין בלי סעודה, שהם הם התיקון לקלקול של שנאת החינם שהביאה את תשעה באב. את הנישואין עצמם אנחנו כמובן לא עושים לא בתשעה באב ולא כל הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב כדעת הרמ"א. אע"פ שדעת השו"ע שכתב כי רק מר"ח אב "אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין" (תקנא ב). מנהגנו להחמיר מי"ז בתמוז כי זה לא סימן טוב (הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ס"ח ע"א, וכן כתב בספר מועד לכל חי סימן ט' אות כ"ו, יפה ללב חלק ב' אות ד' - כה"ח תקנא ס"ק מג).
בשו"ת אור לציון (חלק ג פרק כו) כתב ש"מותר לקנות דירה ולחתום חוזה בימים אלו, ואף ביום תשעה באב", כי דירה היא בדרך כלל דבר האבד "קְפוֹץ זְבִין אַרְעָא" (יבמות סג ע"א). "ואולם קבלן המוכר דירות, לא ימכור מראש חודש אב, כדי למעט במשא ומתן. ורק אם הוי דבר האבד, כגון שצריך לכסף מזומן רשאי למכור, וכמו שנתבאר".
המקור הוא בשולחן ערוך (סימן תקנא ב) שכתוב שהאיסור לבנות בית הוא רק מר"ח אב ורק במקרים מיוחדים של שמחה. "מר"ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור". משמע שאין שום איסור לבנות בית או להשכיר בית בין המצרים. וכל מה שאסור הוא בית של חתונה ורק מר"ח אב. כמו כן אסור בניין של ציור וכיור, דהיינו טפטים וקרמיקה. ולכן אין לאדם לצבוע את דירתו בציורים מראש חדש אב. אולם מותר לצבוע בית כנסת ותלמוד תורה וכדומה בימים אלה. וכן מותר "אם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות".
עוד כתב שם השו"ע "בנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים" אסור לנטוע מר"ח אב עד התענית. והכוונה היא לגינה שהיא זאת הנקראת "אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים". אבל לנטוע פרדסים אפשר אפילו אחרי ר"ח אב למרות שבוודאי יש בזה הרבה שמחה לבעל המטע, כי זאת לא נטיעה של שמחה שאסורה. ולהפך, זו שמחה של גאולה.
ואע"פ שמותר לקנות או לבנות בית, ראוי להיכנס לפני או אחרי בין המצרים כי יש חובה לברך שהחיינו בכניסה לבית חדש. וכתב השו"ע: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה" (תקנא ס"ע יז). ובוודאי שמברכים שהחיינו על בית חדש אע"פ שלא קנהו מהקבלן אלא מיד שנייה או שלישית. ומנהגו של מרן הרב אליהו זצוק"ל להורות לכל מי שנכנס לבית חדש לברך שהחיינו על חולצה או תכשיט חדש ויכוונו כולם לברכה על הבית, כשם שעושים בחתונה עם טלית.
במג"א (ס"ק מ"ד) כתב כי בשבתות שבתוך ימי בין המצרים אפשר לברך ברכת שהחיינו, כיוון שאין אבלות בשבת, וכן כתב במ"ב (ס"ק צ"ח). אולם לדעת רבינו האריז"ל (שער הכוונות דף פ"ט ע"ג) אין לברך שהחיינו אף בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, והטעם שהם ימים שעליהם נאמר מגלגלים חובה ליום חייב (חיד"א בברכי יוסף י' כה"ח תקנא ס"ק ר"ח). ולכן גם בשבת של י"ז בתמוז שנדחה לא מברכים, וגם בליל י"ז בתמוז בחול או בשבת לא מברכים אע"פ שעדיין לא התחיל הצום, כיוון שהעניין הוא בזמן, ולא מברכים על "הזמן הזה".
יש אומרים שרק ברכת שהחיינו אסור לברך בין המצרים, כיוון שנזכר בה זמן, "לזמן הזה", אבל ברכת "הטוב והמטיב" אפשר לברך בימים אלה (שערי תשובה, סי' תקנא ס"ז. שו"ת אור לציון ח"ג פכ"ה הערה ד). ובשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קעה) לרבי יעקב חגיז זצוק"ל כתב: "ונראה דבין המצרים הנוהגים שלא לומר שהחיינו גם יש למנעם שלא ישנו ביין כדי שלא יברכו ברכת הטוב ומטיב דבמקום שהחיינו הוא אלא שזה ליחיד וזה לרבים". ולא חילק.
איך הוא בכלל מעז לדבר על בין המצרים 1 כ"ה תמוז תשע"ט 16:10 יהודי מאמין