בשנת תרל"ט, בשבת הגדול, נשא גאון עוזנו ותפארתנו מרן רבי יוסף חיים זיע"א, בעל ה"בן איש חי", דרשה שהתפרסמה בספר "אשה ריח" שיצא לאחרונה מתוך כתבים שלו שנתגלו בעירק במלחמת המפרץ. הוא מספר שם סיפור שדרכו אפשר יהיה להבין איך נכון לקרוא את ההגדה של פסח.
הוא מספר משל על מלך שהיה לו ידיד טוב שעצותיו עזרו לו רבות בניהול הממלכה. לימים היה צריך הידיד להיפרד מהמלך בעקבות תקרית עצובה. המלך רצה לגמול טוב לידידו, שתהיה לו פרנסה טובה ומקום טוב לגור בו, ונתן לו מפה שבאמצעותה הוא יוכל להגיע לבניין גדול ויפה ששייך למלך.
בבניין הזה יוכל הידיד לגור ברחבות ידיים, ולא עוד אלא שבאותו בניין הטמין המלך זהב וכסף שיהיה לעת מצוא. על פי המפה שנתן המלך לידידו הוא יוכל למצוא את המקום שבו מוסתרים האוצרות והמפתחות שלהם כדי שיוכל להשתמש בבניין ובאוצר לצרכיו לעת מצוא.
שמח הידיד שמחה גדולה ושמר על המפה הזו מכל משמר. אחרי פרידתו המצערת של הידיד מהמלך ירד הידיד מנכסיו והיה מסתובב ממקום למקום ומתפרנס מהצדקה בביזיון. אנשים לא הכירו את חכמתו ואת כישרונותיו של הידיד, כי חכמת המסכן בזויה.
דבר אחד ניחם את הידיד, והוא המפה שקיבל מהמלך. הוא הבין את ערכה ושמר עליה מכל משמר. סיפר עליה לבניו ולנכדיו שידעו על קיום הבית והאוצר ועל מיקומו. כל שנה היו הוא ובניו יושבים ומסתכלים במפה ומדמים בנפשם את הבית והאוצר שמחכה להם.
פעם פגש את הידיד הזה פיקח אחד שהציע לו להשתמש במפה כדי להגיע אל הבית, לגור בו ולהשתמש במטמון שנמצא בו ומחכה לו. כך יהיה לך בית לגור בו, אמר לו הפיקח, לחם לאכול ובגד ללבוש, כך גם יכירו את כישרונותיך ותוכל להביא ברכה בעצותיך להרבה מאוד אנשים.
ה"בן איש חי" אומר כי מפת האוצר היא ההגדה של פסח. החכמה היא לא לקרוא את המפה וליהנות ממנה, אלא שהאדם יסתכל בה ויתבונן וימצא את הדרך לגאולה, לכן אנחנו אומרים בסוף ההגדה שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אדם צריך לעשות כל מה שביכולתו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. להשתמש באוצרות שמחכים לו ולהביא ברכה לעולם.
לא טוב עושים אלה שיושבים וקוראים אותה בכל פסח ומתנחמים כי בסופו של דבר ניגאל כולנו ונבוא לארץ ישראל, ושם יכירו את מעלת עם ישראל ויבואו כל הכישרונות שלו לידי ביטוי. אלא צריך לקום ולעשות מעשה.
ה"בן איש חי" אמר ועשה. הוא עורר בדרשותיו ובספריו את האנשים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, עודד את הנדיבים להשקיע בבניינה והקפיד שכל הכספים שנאספו למען הארץ יגיעו ליעדם. הוא השתדל שתהיה פרנסה ליושביה. מהצוואה של רבי אליהו מני זצוק"ל עולה כי הרב יוסף חיים קנה קרקע בחברון באמצעותו. כך כתוב בצוואה: "הנני מודה כי הכרם הנמצא בחברון הנקרא קוביב אל גניב והרשום בספר האחוזה שם, שייך ליורשי המנוח הרב יוסף חיים בן ר' אליהו ב"ר החכם משה חיים מבגדאד" (וראה תורה לשמה שפז).
בשנת תרכ"ט הוא ביקר בארץ ישראל, ובשובו לבגדד הביא איתו מעפרה של הארץ ופיזר אותו על רצפת בית הכנסת שבו התפלל. הוא גם לקח אבן מאבני ירושלים שנקבעה בכניסה לבית הכנסת שינשקוה המתפללים לקיים מה שנאמר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ", ובזכות כך נקבעה אהבת ארץ ישראל בליבם. בזכותו עלה הרוב המוחלט של יהדות עירק לארץ ישראל, לעומת גלויות אחרות שרק חצי או רבע מתושביהם עלו לארץ ישראל.
הוא גם הכין תשתית לכל העולים שעלו לארץ ישראל. בשנת התרנ"ט שלח בעל ה"בן איש חי" את הרה"ג בן ציון חזן לארץ ישראל לבנות את ישיבת פורת יוסף. "לעשות נחת רוח להקב"ה ולשכינה כדי לזרז את הגאולה". הוא עודד את כל החכמים לעלות לארץ ישראל. בשנת תרס"ד עלה הרה"ג רבי יעקב חיים סופר זיע"א בעל כף החיים. אחר כך עלה הגאון העצום רבי צדקה חוצין זיע"א. בשנת תרפ"ד עלה מו"ר סבינו החכם הגדול רבי סלמאן אליהו זצוק"ל לירושלים בעצת ה"בן איש חי". עשר שנים אחר כך עלה בעל "מנחת יהודה" הרה"ג יהודה פתיה זיע"א ביחד עם הרה"ג סלמן מוצפי זיע"א, זכותם תגן עלינו ועליכם. כל חכם שעלה לארץ ישראל לווה על ידו ברוב עם עד שערי העיר לכבודה של ארץ ישראל ולעורר אהבתה שמהם יראו וכן יעשו.
ה"בן איש חי" כותב כי לא יתרשם אדם מחורבנה של הארץ בימי הגלות, כי הטוב שלה גנוז לעם ישראל עד שיעברו ממנו אומות העולם ("ברכת חיים", דברים). על כן אסור לספר בגנותה של הארץ, שאם אינו רואה את טובתה, החיסרון הוא בראייתו ולא בארץ הטובה. "ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו, לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב, לגנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגוים, והבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל" (בניהו בן יהוידע כתובות קיב ע"ב, וראה עוד שו"ת תורה לשמה סימן תיח).
אחד החכמים החשובים שבנו את ירושלים וראה את הטוב שבה היה רבי דוד בן שמעון זצוק"ל, שנקרא בקיצור הצוף דב"ש. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מחבב מאוד את ספרו שנקרא "שער החצר" ובו תרי"ג שבחים על ארץ ישראל. הוא עלה לארץ בשנת תר"ז, התיישב בירושלים ושם כתב את ספרו. לצורך הדפסת הספר הוא השקיע את כל הונו. הספר הזה עורר הדים רבים בארץ ובעולם לאהבת הארץ ולהבנת ערכה הגדול והמסתתר של ארץ ישראל.
רבי דוד נפטר בשנת תר"מ, ושנתיים לאחר פטירתו החלה העלייה הראשונה לארץ ישראל. בשנים שבהן כתב הרב צוף דב"ש את ספרו ביקר בארץ סופר אמריקאי בשם מארק טווין ותיאר בספר את השממה של הארץ במילים בוטות, בין השאר כתב: "אין אפילו ישוב אחד לאורך כל הדרך, לא לאורך שלושים מיל לכל כוון. יש שתים או שלש קבוצות קטנות של אהלי בדואים אך אין אפילו ישוב קבוע אחד. ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. אין זאת אלא שהיא שכוחת אל. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים"
מספר שנים אחר כך, בשנת תרל"ד (1874) ראה הכומר סמואל מנינג רק את החיצוניות של הארץ וראה רק רע, התקיים בו "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים כט כב). כך הוא כותב: "אבל היכן הם התושבים? חבל ארץ פורה זה, המסוגל לקיים אוכלוסיה עצומה, כמעט נטוש... להוותנו, מדי יום אנו נוכחים מחדש כי מוראות הנבואה העתיקה התקיימו כלשונן – 'וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב'" (ירמיהו מ"ד כ"ב).
לעומתם רואה הרב דוד בן שמעון בארץ ישראל רק טוב. תרי"ג שבחים הוא כותב על הארץ, ומרוב עין טובה הוא מצליח להקים ישיבות ובתי כנסת בתוך חומות העיר העתיקה, בתים שנמצאים עד היום ויושבים בהם תלמידי חכמים ולומדים תורה. הוא זכה לבנות שכונה חדשה מחוץ לחומות ירושלים, "מחנה ישראל" שמה, בעוד שאחרים רק מקטרים על חסרונותיה של הארץ ואינם עושים דבר, הוא דיבר וכתב עליה רק טוב ובזכות זה זכה גם לעשות ומעשי ידיו מתקיימים עד היום.
המעשה שלו מזכיר את הסיפור של הרב אברהם דב מאבריטש זצוק"ל שחי בצפת דור אחד לפניו, ומספר בהקדמת ספרו "בת עין" כי בהיותו בגרמניה סיפר לו שד"ר אחד כי ארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, ואווירה מחכים ועוד שבחים רבים אחרים. כשבא לארץ ישראל הוא ראה אותה בעליבותה והתאכזב.
כשפגש את השד"ר שסיפר לו על שבחה של הארץ שאל אותו הרב מאבריטש: איפה כל המעלות של הארץ שהפלגת בשבחן? אמר השד"ר לרב כי אם הוא יטבול במקווה האר"י ז"ל הוא יזכה לראותן. סיפר הרב מאברטיש כי עשה כעצת אותו שד"ר, וכשיצא מהמקווה של האר"י הקדוש הוא גילה שיופיה וטובה של הארץ הוא הרבה יותר גדול ממה שתיאר לו השד"ר.
מתוך אותה הסתכלות של עין טובה שרואה את מעלותיה של הארץ זכה הרב מאבריטש זצוק"ל לבנות את צפת ולשקם אותה גם אחרי הרעש הגדול. בזכות הצדיקים הללו וממשיכי דרכם אנחנו יושבים כאן בארץ ישראל ונהנים מכל מעלותיה המרובות. ולוואי נאמץ את עיניהם הטובות ואת המעשים הטובים שלהם בבניין ארץ ישראל.
גם דוד המלך מלמד אותנו בתהילים במקומות רבים לראות את הטוב. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". גם דברים שלא זכה דוד לראות בעיני בשר הוא ראה בעיני רוחו. כך מדמה דוד המלך את טובו הגדול של בית המקדש. את השפע הגדול שיבוא מירושלים לכל העולם. "דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהילים מח). דימה בעיני רוחו את שם ה' מתגדל ומתקדש דרכה "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ". דימה שהעולם יהיו יותר יפה בבניינה. "יְפֵה נוֹף" שיהיה יותר שמח "מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". שתסור ממנו העצבות, ותבוא רפואה לשבורי לב ומחבוש לעצבותם.
הוא דימה את ירושלים מביאה לעולם צדק ומשפט, ולימד את ישראל לשמוח בכך. "יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ". לשמוח על כל בית גדול שנבנה בירושלים, "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ". לשים לב להתחזקות שלה, "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה". להגדיל את חשיבותה, "פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ". להבין כי כל אלה הם בעלי חשיבות היסטורית. "לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן".
הוא לימד אותנו לזכור כי אלוקים לא יעזוב אותנו לעולם. "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד". ומהו שנאמר "הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת"? יש מפרשים "כאדם המנהיג את בנו קטן לאט" (רש"י) ויש מפרשים "בעלימות ובזריזות" (מדרש רבה שה"ש א כב) ויש מפרשים בשמחה וריקודים כדכתיב "בתוך עלמות תופפות". ואלו ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
במקומות רבים רואים שגדולת ה' היא בהבנה שה' נמצא גם בשמים וגם בארץ, "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהילים קלה ה). זה פירוש דברי יתרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", שביציאת מצרים התגלה שה' שולט גם בארץ (שמות יח יא. וראה עוד דברים ד לב-לו ירמיהו לב יז. תהלים קח). כן אומר ישעיהו הנביא כי שמחת ירושלים נובעת מההבנה שה' נמצא בתוכה ולא רק בשמים. "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאל" (ישעיה יב ו).
הגויים שלא מכירים את הגדולה של ה' בשמים ובארץ עלולים לרגוז. כך אומר דוד המלך "ה֣' מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ: ולמה הם רוגזים כיה֭' בְּצִיּ֣וֹן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים". הרוגז בא להם בגלל שהם חושבים שאלוקים הוא רם ולא נוכח בארץ. "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' (רק) עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ".
לעומתם מבינה ציון כי ה' הוא גדול ונוכח גם בשמים וגם בארץ. ולכן היא שמחה ומנגנת בכלי שיר מתוך הבנה שהיא מנגנת לפני המלך ה'. "זַמְּרוּ לה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צח). כן מפורש בהלל "מִי כה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (תהילים קיג).
מכאן נביו כי כשאדם חושש ומפחד הוא צריך להזכיר לעצמו שה' בקרבו ולהתמלא שמחה, אמונה, עוז וגבורה. כך אומרת התורה "לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא" (דברים ז, כב). ההבנה שה' בקרבנו מתקנת את החטא של עם ישראל שרפו ידיהם ברפידים בדיוק בגלל ששכחו את ה' שבקרבם ושאלו "היש ה' בקרבנו אם אין"?
בהיותם ברפידים הם לא כפרו בנוכחות ה', הם הרי צועקים אליו כשהם במצוקה בים סוף. כל מה שהם מסופקים הוא אם ה' נמצא בכל הניסים שמתרחשים ביציאת מצרים או שזה מעשי ידיהם של משה ואהרון. הספק הזה מביא את מלחמת עמלק. רמז לדבר נמצא בגימטרייה של עמל"ק שהיא מספר ר"ם. לרמוז שזו דרכו הרוחנית לומר שהוא מאמין בה' שנמצא רם וגבוה בשמים אבל לא משגיח ופועל דברים בארץ.
לכן המן מלא כעס גם כשהכי טוב לו. "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה". הוא לא מבין שלכל דבר יש ערך כי ה' בתוכו, הוא רגיל לבוז לדברים אחרים.
יש לו הכול – כסף, נשים, כבוד ושררה – עד בלי די. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ" והכל לא שווה כלום "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה).
מי שרוצה להיות שמח ולברוח מקליפת עמלק הכועסת והעצובה, יזכיר לעצמו תמיד כי ה' נמצא בקרבו. יזכור כי מלוא כל הארץ כבודו. יזכור כי ה' שוכן בתוכך ממש. כי "לית אתר פנוי מיניה". אל תתבלבל ממראה העיניים החיצוני שבו אתה רואה רק חומר ולא רואה את ה'. תתבונן קצת לעומק ותראה את נוכחות ה' בכל דבר, נוכחות ה' בכל מה שמתרחש בעולם. כשתבין כי אין אפשרות לשום דבר להתקיים בלעדיו והכול מלא בנוכחות ה' - תתמלא תמיד שמחה ואמונה, עוז וגבורה.
המשנה בפסחים אומרת "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור" (כח ע"א). ובשולחן ערוך "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס" (תמח סעיף ג). ואע"פ שהיהודי ביטל את החמץ הוא אסור בהנאה אחר הפסח (תמח ה).
ואם מצאו חמץ בתוך הפסח צריך לשרוף אותו. "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יו"ט, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו". וכל זה כי בפסח עצמו הוא עובר עליו ב"בל ייראה ובבל ימצא", ולכן אסור לו להשהות אותו אפילו לא רגע אחד.
אחרי הפסח החמץ שנשאר מפסח אסור בהנאה מדרבנן. ואם יש לו ספק כתב המשנ"ב (תמט ס"ק ה) "חמץ שנמצא אחר הפסח, ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא, יש דעות בין אחרונים, יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה, ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר, כשאר ספיקא דרבנן דלקולא".
חמץ שנתערב באוכל שאינו חמץ, "בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח, בטל בשישים" (שולחן ערוך תמז סעיף יא). אבל בפסח עצמו אסור באכילה כי חמץ בפסח במשהו ואפילו באלף לא בטל (שם ס"ע ט).
בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן סז) נשאל על שמש ביהכ"נ שעשאוהו שליח למכירת חמץ למתפללים ולפי שאין לו שם למי למכור או שאינו יודע איך למכור שלח לו בדואר שטרי הרשאה על חמץ למכרו לעכו"ם והשמש שלח השטר ועשה טעות בכתובת ועל ידי זה נתאחר המכתב ולא בא עד יום טוב ראשון של פסח ושאל כדת מה לעשות ומה דין חמצן של בעלי הבתים בזה.
והביא מעשה מספר תורת השלמים (ו') על אסיר שציווה לאשתו שתמכור החמץ והיא לא הבינה הדבר ומכרה המפתח. וכתב כי מה שנאמר בשו"ע (תמ"ח ג) כי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו בטלו זה דוקא באופן שלא עשה כדין והיינו שלא מכרו, אבל בנדון זה שהיה אונס גמור והוא ביטל חמצו ואשתו לא מכרה יש להתיר בהנאה לאחר הפסח דאין לחוש לערמה.
וכותב המשנה הלכות "והגם כי בררנו קצת בדבר זה מכל מקום לא רציתי לסמוך על סברתינו בדבר חמור איסור בל יראה ובל ימצא ואיסור חמץ, ומכל מקום מאחר שהסברא נכונה חפשתי קצת והעיר ה' עיני ומצאתי בשו"ת אבני נזר א"ח סי' שמ"ח שנשאל באחד ששכח ליתן לגוי השטר מכירה ולעשות עמו האנדשלאק וליקח ממנו דמי קדימה יש לסמוך על התשב"ץ שהתיר בביטול והיה שוגג גם כן, ויש להתירו בהנאה עכ"פ. ומיהו אם לא ביטל ביום אין להתיר החמץ".
בשו"ת "חלקת יעקב" (או"ח סימן קצב) נשאל על רב שקיבל הרשאה מכמה וכמה אנשים למכור את החמץ שלהם, ובערב פסח מכר את החמץ לנוכרי. אחרי שמכר בא אליו מישהו והביא לו עוד הרשאות למכור גם את החמץ שלו. האם אפשר לומר כי בשעה שהרב מכר הוא מכר גם את החמץ של האיש הזה שהביא לו הרשאות אחר כך, והמכירה היא מדין "זכין לאדם שלא בפניו"?
והביא ראיה כי אפשר למכור חמץ בלי הרשאה של בעל הבית באדם שבוודאי רוצה למכור את חמצו מהגמרא שאומרת: "מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק" (פסחים יג ע"א, וכן נפסק בשו"ע תמג ב).
הטעם שרבי אמר לשומר הפיקדון "המתן" - כי יש זמן שבעל הבית יכול להגיע ולקחת את החמץ שלו, ואסור לשומר למכור את הרכוש של חברו בלי רשותו. אבל בערב פסח בשעה חמישית אם לא יבוא בעל החמץ – החמץ יהיה אסור בהנאה ויהיה לו הפסד. לכן היה מותר לשומר למכור את החמץ של בעל הבית גם בלי הרשאה מפורשת מבעל הבית. על כן הוא כותב כי יכול רב למכור ללא שההרשאה נמצאת בידו ותבוא לאחר זמן לפני זמן איסור חמץ.
ואחרי שכתב את ההיתר סיים וכתב "שמחתי לשמוע, שהרב השואל, שיראתו קודמת לחכמתו, צוה לשרוף ודברינו רק לפלפולא - ולא נצרכנו לכנוס בפרצה דחוקה – ובלאו הכי דעתי אינני נוחה בנוסח כזה, לצרף פתקאות לשטר מכירה, והשי"ת יצילנו משגיאות".
בשו"ת "דברי מלכיאל" (חלק ד סימן יח) נשאל במי שבא אחרי שעה שישית שבה החמץ כבר אסור בהנאה והיה לו חמץ ממשי. וכותב הרב כי בפסח עצמו זה לא איסור דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח אלא איסור תורה של בל ייראה ובל ימצא.
ואי אפשר להסתמך על כך שהרב כתב כי הוא מוכר לכל מי שרוצה, כי המוכר צריך למכור דבר מסוים. שכך כתוב בשו"ע "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף ע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע - הרי זה קנה. ואם אין מינו ידוע - לא קנה. כיצד, ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך; מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך; שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך; אע"פ שאין מדת הערימה ידועה, ולא מנין הקנקנים ולא משקל התאנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, ויש להם אונאה לפי שער שבשוק. אבל האומר לחבירו: כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא; וכן כל כיוצא בזה" (חושן משפט - סימן רט א-ב).
כאן כשמוכר הרב את החמץ לנוכרי הוא לא יודע כלל כמה בתים הוא קונה, כי בשעת המכירה לא היה לו שמו של המוכר וכתובתו. "ועוד יש לחוש משום ברירה דהא אפשר שזה ששכח למכור לא יבוא לרב זה, רק ילך לרב אחר למכור. ואם כן ודאי אין נכלל חמצו במכירה זו כיון שאינו יודע ממנו כלל. ורק כשבא אח"כ לפני הרב ומודיע ששכח למכור. מתברר שגם שלו בכלל המכירה". ולכן צריך מיד לשרוף את החמץ.
אבל במי שבוודאי יבוא אצלו למכור את החמץ אין חשש של ברירה, כי המוכר אם ימכור – ימכור אצל הרב הזה. ולכן כתב הרב כי אחרי פסח אולי אפשר להקל כי זה איסור של קנס דרבנן. ועל זה סומכים בשעת דחק גדולה.
וכתבנו את הדברים הללו כדי שנדע להיזהר בביעור חמץ ובביטולו, שכל העוסק בהלכות אלו, יזכה ולא ייכשל בהן לעולם. אמן ואמן.
