בית המקדש על כליו השונים נראה ממבט מלמעלה כמקשה אחת, אך כשבוחנים מקרוב מבחינים כי שני מוקדים בולטים יש לבית הבחירה. האחד - מזבח העולה העומד נוכח האולם, והשני - הבית עצמו על שני חלקיו, הקודש וקודש הקודשים. כשנתקרב יותר אל הקודש, נשים לב כי שני המוקדים מתכתבים בשני קולות הפוכים.
המזבח עשוי לכפרה. עליו נזרקים הדמים, ואין אלו אלא דמיו של הזובח, כלשון הרמב"ן (ויקרא א):
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש.
תנועת הנפש המתוארת כאן מכונה בחסידות "רצוא". בתנועה נפש חזקה האדם עולה בעוצמה רבה כלפי מעלה, בהתקוממות על ישותו ועל תאוותיו הנמוכות. הדם הנשפך מצוואר הבהמה אינו אלא תדמיתו המדומינת, שתמציתה החיונית והטובה ("דם הנפש") ניתנת על קרנות המזבח, ורובו של הדם (הרע שבנפשו) ניגר ארצה.
| מרירות משובחת
כיום, כשאין לנו מזבח וקרבנות, נותרה בידינו התפלה, המכונה בפי הזהר שעת קרבא. בדומה לעבודת הקרבנות, בשעת התפלה האדם פונה לה' מתוך החלק הטוב שבנפשו, ומתנתק מצדדיו הנמוכים במטרה לעמוד לפני ה' לבדו. עמדה נפשית זו, המבטאת קרב בין חלקי נפשו של האדם, מופיעה בדברי הרמב"ן: "הזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, ...ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות [במצוה] של קרבנות לא "אל" ולא "אלקים", אלא 'אשה ריח נחוח לה'', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו, רק לשם המיוחד" (רמב"ן שם).
העמידה נוכח ה' בעת הקרבת הזבח מעוררת כיסופים וצמאון אל ה' בעצמו. בעוד ששאר שמותיו של ה' מתארים אותו כמי שפונה אלינו ונותן מקום לזולת, כאן אנו משתמשים בשם המפורש במטרה לפנות אליו ולהיכלל בו, כביכול, ובלשון הזוה"ק: "להשתאבא בגופא דמלכא". ההתבוננות בגדולת ה' מרוקנת אותנו מתכולתנו והתחושה היא כי ה' נוכח בכל וכי בלעדיו הכל טפל וחסר משמעות.
תנועת נפש זו, המתבטאת בשעת הבאת הקרבן ובזמן התפלה, אינה רק תנועת "ביטול" חלקה ונעימה. אדרבה, עיקרה מ"קו שמאל" – קו הגבורה. וכך כותב אדמו"ר הזקן בסידור התפלה על מצות תרומת הדשן: "שכל מה שיתפעל בהתלהבות יותר בהתבוננות אחדות ה', יותר ירגיז ויתמרמר על נפשו מפני שרואה את עצמו בתכלית הריחוק מה' אחד… כמו הצורף שבוחן את המובחר וכל מה שיוסיפו בו שלהבת, יותר יבחין ויברר את היותר נקי להוציא גם את הפסולת הדק". אותם חלקים עקשניים באישיותנו שאינם מבוררים דיים הם המונעים את תמימותנו, את הרצון הפשוט להצטרף אליו, "להיות עמו ולחלקו" (רש"י), ועל כך המרירות. מרירות זו טובה היא ואף לה חלק נכבד בעבודת ה'. על כן באה מצות הרמת הדשן, לפיה עלינו לשים בסמוך למזבח את האפר, המסמל את השפלות ואת חווית המרחק. רק פסולת ממש – זו שאינה יכולה להיבלע במקום המזבח – מרחיקים אנו מהמזבח. פסולת זו היא העצבות המייאשת, זו ש"תשפיל את האדם להיות כאבן דומם" (אדמוה"ז שם).
| סודות האהבה
והנה פלא, כשנכנסים אנו אל הקודש פנימה נתקלים אנו במנורה מאירה באור יקרות, בשולחן ערוך ובמזבח קטורת המפיק ריח נעים. וכשבאים חדר לפנים מחדר נכנסים אנו ל"חדר המיטות", כך מכנים חז"ל את המקדש בכלל ואת קודש הקודשים בפרט. זה לשון הרבי מאפטא (בעל האוהב ישראל) על פרשת תרומה: "דהנה ידוע שהקב"ה וישראל חד אינון ומתייחדין כביכול בחיבורא חדא [אחד הם, ומתייחדים בחיבור אחד] בחדר המטות העליון הוא בית קדשי הקדשים להתעלס באהבים...".
בחוץ – מלחמה: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע", שעת קרב, ובפנים – שלום. בחוץ מודגשים הפער וההכנעה, ובפנים – פיוס וקירוב דעת.
| אם כבנים אם כעבדים
מן המפורסמות כי ישראל ביחסם אל ה' מכונים עבדים ("כי לי בני ישראל עבדים") ובנים ("בנים אתם לה'"). הזוה"ק מאפיין את השמות בשתי הגדרות מעוררות מחשבה. וזה לשונו בתרגום חופשי:
"בזמן שיודע אדם את הקב"ה ב"אורח כלל", נקרא הוא עבד שעושה את מצות אדונו ואין לו רשות לחפש בגנזיו ובסודות ביתו. וכשיודע אדם את ה' ב"אורח פרט", נקרא הוא בן אהוב המחפש בגנזיו ובכל סודות ביתו של אביו".
אם כן, האפשרות או חוסר האפשרות לחפש בגנזי המלך הם "אורח פרט" ו"אורח כלל" בהתאמה. האפשרות להתבונן ברשות בסודותיו-פנימיותו של אבא היא היכולת לברר מהו הטעם הכמוס לרצון ה'? אם בנים אנו, מותר לנו לשאול למה. אם עומדים אנו על טעמה של מצוה, זה מחייב אותנו לנקוט ב"אורח פרט". צריכים אנו לדייק מי מחויב בה יותר ומי פחות, מתי עלינו למסור את נפשנו על קיומה ומתי עלינו להרפות. אך אם אין לנו רשות לבוא בסוד ה', אזי מחויבים אנו ב"אורח כלל"- שוה ומשוה קטן וגדול.
| כשהפנימיות הולכת לאיבוד
מי מאתנו אינו חש כי בן יחיד הוא, ועל כן רשאי הוא לילך ב"אורח פרט". ההליכה בדרך הכבושה לרבים תזיק לו ותרחיק אותו מעבודת ה' המדויקת שלו… כמה "שריטות" מלוות את הקהילות והציבורים ההולכים ב"אורח כלל", המחייב אותם לקודים חברתיים ולחשיבה מכלילה. היחד והאחידות שבציבורים אלו כוחם בשמירת המסגרת ובגיבוש הפרטים סביבה, אך הפנימיות נותרת מאחור, ואיתה האינטימיות, הבחירה, ההתקשרות - האות המיוחדת שלי בתורה. עבודת העבד היא חסרון גדול כשהיא עומדת בפני עצמה. ובכל זאת, אומר הזוהר, אי אפשר בלעדיה:
"אף על גב שנקרא בן – ואפילו בן בכור לה' – לא יוציא עצמו מכלל עבד בכל מיני עבודה, שהם כבודו של ה'".
כמה מדויקים ויפים הדברים. דוקא המאמצים להיענות לדבר ה' כעבד ולקיים את דרישותיו, הם הסודקים את "תקרת הזכוכית" של האדם וחושפים אנרגיות עומק שאינן מוכרות, "שהם כבודו של ה'". הדבר דומה לחייל ביחידה מובחרת הנדרש ללכת (רק) קילומטר נוסף לאחר שכבר הגיע לקצה גבול היכולת. הכנעת העבד בפני הגדול ממנו מאפשרת פתיחות לכיווני חשיבה חדשים ורעננים.
ההבחנה הזו, בין עבודת העבד הכללית לבין עבודת הבן הפרטית, מקבילה לשני המוקדים במקדש. עבודת העבד היא עבודת המזבח החיצון, עבודת היראה, בה על כל יחיד "לישר קו" עם מה שלמעלה ממנו. זוהי "ראשית העבודה, עיקרה ושורשה", ולאחריה רשאי הוא להיכנס פנימה ולהיוודע לסוד. אם בחוץ שיננו לעצמנו "דע מה למעלה ממך" כראוי לעבד פשוט, הנה כשמורשים אנו לבוא אל המלך החדרה, כבנים למקום, מתבארת לנו המימרה באור חדש: "דע, מה (ש)למעלה – (בא) ממך".
המאמר פורסם בעלון "דיבורים מהלבונה" - ירחון נשי מבית היוצר של אלפנת לבונה. לקבלת גיליון לדוגמה ורכישת מנוי>
זה הזמן!
הפרויקט מוגבל בזמן, אם לא נגיע ליעד - כל הכסף שגייסנו עד כה ילך לטמיון. הצטרפו עכשיו להקמת מערכת תחקירים שתשפיע במציאות הרבה יותר.
יש תשורות שוות ומעניינות - אל תפספסו!
