לכבוד ראש השנה לאילן, נצייר את "עץ החיים" של עם ישראל. אנו רגילים להשוואה בין האדם לעץ –"כי האדם עץ השדה", "והיה כעץ שתול על פלגי מים". אך כאן נרחיב את המבט ונתבונן בתמונה המקיפה את העם כולו, "כי כימי העץ ימי עמי". בעץ אנו מבחינים בחלקים הבאים: השורשים, הגזע, הענפים, הפירות והעלים – ואת כל אלה נמצא גם בתמונת העץ של עם ישראל.
גזע וענפים
נתחיל דווקא מהענפים. בלשון הקודש, שבט וענף הן מלים נרדפות, ולכן כשאנו מדברים על שנים-עשר שבטי ישראל הכוונה היא לשנים-עשר ענפים שונים היוצאים מהעץ של עם ישראל, כאשר כל ענף-שבט ראשי מתפצל לעוד ועוד ענפים קטנים עד ששים-ריבוא קצוות, כלל נשמות ישראל. מדור לדור הענפים הולכים ומתרבים, אך מרגע שצמח ענף חדש הוא כבר קנה את מקומו – וכך יש לכל נשמות ישראל אחיזה ב"נצח ישראל", "לא ידח ממנו נדח". אגב, הקשר בין ענף לשבט מזכיר גם את שם החודש שלנו, שבט.
מהענפים נחזור לגזע. כאן מתבקש למקם את התורה, הנמשלת גם היא לעץ, "עץ חיים היא למחזיקים בה". הרי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" והיא המייחדת אותנו מכל עם ולשון, "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". כמו שהגזע האחד הוא צינור החיים לכל ענפי האילן, כך התורה היא "תורת חיים" ודרכה אנו מחוברים למקור החיים, "ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקדוש-ברוך-הוא". אפשר אף לומר שהתורה היא "הגזע היהודי", כי בחירת עם ישראל כעם סגולה נשלמה בד-בבד עם מתן תורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – וגם מי שאינו מצאצאי ישראל יכול להיכלל בגזע הזה אם יקבל עליו, באמת ובתמים, עול תורה ומצוות ויהפוך לגר-צדק, ממש כמו הרכבה של ענף מבחוץ המתערה בעץ.
מתחת לפני השטח
מהגזע נעמיק אל השורשים. שורשי העם הם, באופן פשוט, האבות והאמהות הטמונים באדמה, "ישיני עפר", ובהרחבה כל נשמות הצדיקים הגדולים המהווים "נשמות כלליות", שגם בהיותם בחיים יש בהם את תכונת הבטול כשורשים החבויים היטב בתוך האדמה (הדגשת דמות הצדיק מתאימה אף היא לחודש שבט, שכן לפי הקבלה, החודש הזה נברא באות צדי"ק). מה ההיגיון שהתורה תהיה בין הצדיקים לכלל נשמות ישראל? ודאי שהתורה מחייה ומחייבת את הצדיקים בדיוק כמו את האנשים הפשוטים, אבל מבחינה מסוימת הצדיקים מעצבים את התורה. לא רק משה רבינו נתן את התורה, אלא כל גדולי ישראל מחדשים את התורה בכל דור ודור. לכן, כאשר אנו לומדים, למשל, סוגיה בגמרא, הרי אנו מתקשרים דרך הגזע-התורה אל נשמות התנאים והאמוראים אשר 'הולידו' את דברי הגמרא. המשמעות ההלכתית לתאריך של ט"ו בשבט היא שבו "השרף עולה באילנות" – העץ מתחיל לינוק מגשמי השנה הנוכחית – וממש כך מזרים הצדיק-השורש שרף טרי ורענן בתוך גזע התורה.
כעת נקפוץ למעלה אל הפירות. הפרי האמיתי של האדם הוא מעשיו הטובים, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". הפרי הוא התגלמות לשד-החיים שבגזע, וכך המצוות והמעשים הטובים נובעים מהתורה. אבל הפרי אינו גדל על הגזע עצמו אלא על הענף – וכך המעשה הטוב צריך לבוא מתוך האדם עצמו, לא בצורה אוטומטית כ"מצות אנשים מלומדה", אלא עם כל האישיות המורגשת, מתוך אהבה ויראה (עולם המדות של האדם).
לא נוותר על העלים. על הפסוק "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" דרשו חז"ל שהעלים הם "שיחת חולין של תלמידי חכמים" שגם היא צריכה לימוד. העלים נותנים לעץ לא רק את יופיו והדרו, לא רק צל משיב נפש, אלא גם מזון הכרחי – כקולטים את אור השמש (בתהליך הפוטוסינתיזה). אכן, כל יהודי צריך לשאוף להיות כתלמיד-חכם שכל עולמו והנהגתו, גם מה שנראה כשיחת חולין סתמית, מחובר היטב אל העץ המפואר. היהדות שלנו אינה מסתיימת בבית הכנסת ובבית המדרש, וגם לא בתחום המצוות המוגדרות וה'רשמיות', אלא מתפשטת בכל מרחב החיים, כעלים ירוקים ורעננים בעץ החיים הצומח.
