משפט יסוד של התניא הוא ביטוי מהזוהר הקדוש: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה). אדמו"ר הזקן מסביר שלבו של היהודי נושא-הפכים, והוא מסוגל להכיל בו-זמנית גם צער על חטאיו ומצבו הירוד, שמצד נפשו הבהמית, וגם שמחה על נפשו האלקית ועל קרבת ה' בקיום התורה והמצוות.
נשיאת ההפכים בו-זמנית אינה פשוטה, ולעתים יש להקדיש זמן מיוחד להדגשת כל צד בפני עצמו (תניא אגה"ת פ"י), אך אפשר וצריך להגיע למצב בו הצער מהצד השלילי והירוד אינו מעיב על השמחה מהצד החיובי ו"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש [האלקית] בעצבון הגוף [והנפש הבהמית-החיונית]" (תניא פל"א).
נשיאת ההפכים הזו בלב היהודי היא-היא מהותה הפנימית של התשובה, ומי שמאמץ אותה כחוית חיים קבועה "כל ימיו בתשובה". תשובה נעשית "בשעתא חדא וברגעא חדא" – בהרהור תשובה ברגע אחד האדם יוצא מהשאול-תחתית ושב לה'. אותו רגע-של-תשובה כורך צער ושמחה, ששייכים לשני זמנים – הצער על העבר וחטאיו והשמחה בעתיד הטוב שיבוא לאחר התשובה. צער העבר ושמחת העתיד נפגשים ברגע אחד בהוה, רגע של תשובה המורכבת מחרטה עלהעברוקבלהלעתיד.
יחוס הצער לעבר והשמחה לעתיד מתבטא בשני כללי-לשון: "אין 'ויהי' אלא לשון צער" ו"אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – הצער שייך ל"ויהי", לשון עבר ("ויהי בימי אחשורוש"), והשמחה שייכת ל"והיה", לשון עתיד ("והיה באחרית הימים"). העבר והעתיד נבחנים בהוה, ברגע זה, שעליו אמרו חז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". ורמז יפהפה:צער(חרטה על העבר) ועודשמחה(מתוך הקבלה לעתיד) בגימטריאתשובה(עבודת "ועתה")!
[ו'תוספת יוקר' לרמז: שיא התשובה הוא הגאולה, כהדגשת הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה) "שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". בתשובה-שמביאה-גאולה "מיד", ברגע ההוה, החרטה על העבר היא צער על שנות הגלות, "ויהי בימים הרבים ההם... ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו", והקבלה לעתיד היא שמחה בגאולה העתידה, "והיה באחרית הימים". הרבי מליובאוויטש, המעורר הגדול לתשובה וגאולה, הביע את הדחף לגאולה מידית בביטוי לועזי-עכשווי ל"ועתה" – "משיח נאו". והנה, "נאו" עולה בגימטריא "ויהי" ועוד "והיה"!]
שלשת ביטויי-הזמן שהוזכר פותחים באותו–ויהי,והיה,ועתה. ב"ויהי" ו"והיה" זו היאוההיפוך – יהי הוא לשון עתיד, אךוההיפוך הופכת את "ויהי" ללשון עבר; היה הוא לשון עבר, אךוההיפוך הופכת את "והיה" ללשון עתיד. ה-ושל "ועתה", בפשט, היאוהחבור, המחברת בין העבר והעתיד: הכתוב מתאר את המציאות עד כה (העבר) ומחבר לכך את המסקנה המתבקשת לעתיד. לדוגמה, פעמיים בספר דברים משה מתאר את המסלול רב-התלאות שעברו במדבר, את טובת ה' ואת חטאי ישראל ואז מגיע למסקנות "ועתה ישראל שמע אל החֻקים וגו'" ו"ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה".
אכן, בעצם חבור העבר (המצער) לעתיד (המשמח) יש היפוך פנימי: "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" אומר שהרגע מתחולל שינוי, מתקבלת תובנה חדשה או מתחיל להעשות משהו אחר. עד כה העתיד המשיך מהעבר בטבעיות, ללא שינוי, "ועתה" הגיע הזמן לשינוי – ברגע הזה העבר הבלתי-רצוי מפנה את מקומו לעתיד טוב יותר.
והחבור בין העבר והעתיד, ה-ושל "ועתה", המחייבת שינוי תודעתי בהוה, גורמת למהפך ביחס לעבר ולעתיד גופא. כלומר, הצער על העבר והשמחה על העתיד כוללים בתוכם היפוך-תודעתי, בעטיו העדיפה התורה צורה יחודית שלוההיפוך על פני לשונות עבר/עתיד רגילות.
כפי שהוקדם מהתניא, הצער שייך לזהות האנושית המוגבלת (המתבטאת בגוף ובחוויות הנפש הבהמית) והשמחה נובעת מקרבת ה' (שחווה הנפש האלקית). עומק התשובה הוא ההכרה המצערת בהיותי מוגבל ומלא נטיות שליליות, עד שבלי עזרת ה' לא אוכל להתגבר על עצמי ("בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להחטיאו ואלמלא ה' עוזרו אין יכול לו"), המלווה בבטחון שמח שאם רק ארצה ה' בטובו יעזרני להתגבר וחיי ימלאו באור וטוב.
לכן, החרטה על העבר אינה נטישתו מאחור, אלא התבוננות שנפילות העבר מלמדות שאני, למרבה הצער, חלש ונוטה לרע. החרטה חורטת על הלב את פחיתוּתי ומדגישה כי בלי התערבות אלקית המצב ימשך כפי שהוא, ללא שינוי. לכך רומזת לשון ההיפוך "ויהי" – צער העבר ("ויהי") הוא בהכרה המייאשת שבאופן טבעי, מצד אופיי האישי, מה שהיה הוא ש"יהי" ולא ממני ומנחישות החלטותי תבוא הישועה.
לאידך, הקבלה לעתיד מלאה שמחה בה' שעוזר לי ומושיע אותי משופטי נפשי, יצרי הרעים – לבדי איני יכול להתגבר, אך בעזרת ה' הכל אפשרי. מתוך ההכרה שה' מנחה אותי ומאפשר לי לבחור בטוב, וההתמסרות השמחה אליו, נבחן העבר מחדש ומתגלות גם בו 'טביעות האצבע' האלוקית, כשכל נפילה מתגלה גם כ'אזהרה חינוכית' ו"ירידה צורך עליה" שה' חולל. הלב מתמלא אהבה כלפיו, והתשובה גורמת ש"זדונות נעשו לו כזכויות" – מה ש"היה" שלילי בעבר מתהפך ל"והיה" עתידי משמח.
מזוית נוספת, בקצרה ובעומק, תשובת "ועתה" בנקודת ההוה הופכת את ציר הזמן עצמו: הפיכת העבר לעתיד ("והיה") היא הפנית כח הבחירה, המשמש כרגיל להחלטות עתידיות, לתקן ואף להפוך את העבר – בתשובה בוחרים-מחדש עבר. הפיכת העתיד לעבר ("ויהי") היא הפיכת הצער, שברגיל מתייחס לעבר, לחרטה-מראש על החלטות שליליות עתידיות וההתמסרות לידי ה' שיתקן-מראש את החלטתנו ויצילנו מחטא – בחירה כזו היא תשובה-מראש על העתיד.
והחבור של התשובה מחברת לממד שמעל המקום והזמן, "תשובה קדמה לעולם" (וראשית התהוות העולם-ההעלם, מאמר ה' "בראשית", היא התהוות גדרי הזמן עבר-הוה-עתיד), וכך הופכת-לטובה את סדריו.
וקינוח ברמז להתהפכות נוספת של ציר הזמן (ומקור-רמזי מופלא למאמר חז"ל "אין 'ויהי' אלא לשון צער"): לפני הסתלקות משה, כאשר הוא השיג את שער הנון, ה' הראה לו את "כל הארץ" – מראה המפורט בשלשה פסוקים, שחותמים – "עד צֹער". חז"ל דורשים כי לא מדובר רק בראיה במקום, אלא בראית כל התלאות העתידות לעבור על עם ישראל. והנה, בכל מה שהראה ה' למשה – "את כל הארץ... עד צער" – יש בדיוקויהיתבות, כך ש"צער" היא התבה ה-ויהי, "אין 'ויהי' אלא לשון צער"!
צערו של משה על העתיד הוא פעולת תשובה-מלכתחילה שמכניסה ממד של תיקון והמתקה – במובן של הכנסת הדברים לסדר צפוי החותר ליעוד של גאולה – בחטאי העתיד ותלאותיו. בהמשך לכך כותב משה אתחהפסוקים האחרונים של התורה "בדמע" (והרמז להמשכיות: המלה דמע מופיעה בדלוג שוה למפרע בבטוי "עיר התמרים עדצער", כאשר התמר רומז לתֹם המרירות), אך דווקא כניסת ה-ח(פסוקים) לשםמשההופכת אותו לשמחה, ודוק.
מעובד מתוך דברי הרב יצחק גינזבורג. מתוך אתר גל עיני
