פרשתנו עוסקת באחת המעידות הקשות שהיו לעם ישראל במדבר, מעידה שהטביעה את חותמה על כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אנו רואים שהתורה התייחסה לחטא המרגלים בצורה הרבה יותר חמורה מאשר אל חטא העגל. חורבן בית ראשון ושני, פיזור האומה והייסורים הקשים כולם באו בעטיו של חטא המרגלים.
מה היתה הסיבה לחטא ומדוע הוא כל כך חמור? חז"ל אומרים שהיתה למרגלים נגיעה אישית. במדבר הם היו נשיאים, אך ידעו שכאשר יבואו לארץ ירדו מגדולתם. הם הלבישו את התנגדותם במסווה של צדקות. הם אמרו שבמדבר יש דגן שמים, מים, ענני כבוד, ואפשרות בלתי מוגבלת לעסוק בתורה, ולעומת זאת בארץ יהי' צורך לעסוק בחקלאות כדי שיהיה אוכל ופרנסה, וגם חששו לביטול תורה. הם לא הבינו שהקב"ה רוצה שעם ישראל יחיה דווקא בארץ, יהיה עם חקלאי, ויתעסק בקדושה בכל תחומי החיים החומריים, על מנת להעלותם ולרוממם.
בגלל הנגיעה הזו נפל עליהם פחד, ולכן אמרו "אפס כי העם". אומר הרמב"ן, שבאמרם כך שללו את היכולת של העם לעמוד במערכה נגד שבעת העממים. אחר כך הרחיבו עוד ואמרו "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - הרגישו בעצמם חולשה כנגד העמים.
התורה מבליטה את מעשיו של כלב בן יפונה ולא את אלו של יהושע בן נון,מפני שאם יהושע בן נון היה מוחה בפני העם היו אומרים שעושה זאת מפני שהוא תלמידו של משה ורוצה לרשת את המנהיגות. מפי כלב נשמעים הדברים משכנעים יותר.
כלב ידע שהכניסה לחברון כרוכה בסיכון ,ומטעם זה חברו לא נכנס, אך הבין שאם עם ישראל לא יכנס לארץ הסיכון כפול ומכופל כי אין קיום לאומה מחוץ לא"י. הרמב"ם כותב בספר המצוות , מצוות עשה קנ'ג, שאי אפשר להעלות על הדעת חלילה שיהודים יעדרו מארץ ישראל, שהרי הקב"ה הבטיח שלא ימחה אותות האומה. מעמדם של ישראל במדבר נבע משאיפתם להיכנס לארץ, אך אם לא יכנסו בדורו של יהושע בן נון העם כולו יהיה נתון בסכנה ולא יהיה קיום לאומה. נמצא שכלב לקח סיכון קטן כדי למנוע סיכון גדול מאוד.
כלב התחזק מההשתטחות על קברי האבות, ונטל את העוז והגבורה לומר שגם אם בדרך הטבע לא נראה שנוכל לכבוש את הארץ, עלינו לדעת שהקב"ה עימנו. כלב הבין שאין ציווי בתורה שאנו לא מסוגלים לקיים, אע"פ שיש מצבים קשים ביותר. הקב"ה אינו מצווה ציווי כדי להכשיל בזדון ח"ו. לכן אומר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
הרב חרל"פ כותב בספרו 'מי מרום', שבדורנו ,עוד מלפני עשרות שנים, הנקודה המרכזית היא מצוות יישוב ארץ ישראל. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה, לכן מצווה זו היתה רדומה, מפני שלא היתה לנו היכולת לקיימה. בדורנו הקב"ה מעיר את ליבות עם ישראל, וההתעוררות לשיבת ציון הולכת וכובשת יותר ויותר רבדים בעם ישראל. ומכיון שזו הנקודה העיקרית, אומות העולם מתנכלים לעם ישראל בעיקר בנקודה זו. עד כדי כך גדולה ההתנגדות עד שנשיא של המעצמה הגדולה מעסיק את עצמו בכל בית או מרפסת שנבנים ביהודה ושומרון. הם יודעים שתפקידם למנוע את שיבת עם ישראל לארצו, ואע"פ שאינהו לא חזו - מזלייהו חזו.
לצערנו הרב יש גם חלושים בתוך עמנו, החושבים שאם נתרפס לפני המחבלים נשיג שלום. עלינו להבין שעם המחבלים אין שלום, לא היה שלום, ולא יהיה שלום. הם שונאי שלום כמו שאומר דוד המלך "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אשרינו שהקב"ה מסכסך בינם לבין עצמם, כדי להחלישם וכדי למנוע מהם לפגוע בעם ישראל.
אנו מקווים שלא ירחק היום שהקב"ה ידביר את כל שונאינו, יסלק את אויבינו, ונזכה לנקיונה של ארצנו. אנו נמשיך בבנין התורה ויראת השמים, בהרחבת הישובים, בבנין ישובים חדשים, ובתיקון חטא המרגלים. בזה יקיץ הקץ על הגלות, ועם ישראל יוכל לשכון לבטח בכל מרחבי ארצנו בקרוב בימינו, אמן.
