בסוף פרשת בראשית התורה חושפת בפנינו את התהליכים הנפשיים, כביכול, של הבורא שהובילו להחלטתו להביא מבול על הארץ ולכלות, כמעט, את כל הברואים.
[התורה מדברת בלשון בני אדם ו"מאנישה" את הבורא בכדי שנוכל להבין, ולו במעט, את ההנהגה האלקית – אך, לא פחות מכך, בכדי שהאדם יוכל ללמוד מהבורא כיצד להתנהג מול מצבים שונים בחיים – כמו שאמרו חז"ל : "והלכת בדרכיו"- מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון, מה הוא רחום אף אתה וכו'". הלימוד מדרכי השם שייך גם לחלקים הגבוהים והרוחניים בנפש האדם, אך גם לרבדים הרגשיים הנמוכים והטבעיים יותר. השאיפה במאמרים אלו היא לחבר את רעיונות התורה לרובד התחתון והבסיסי של חיינו על מנת שגם רובד זה יפעל בהתאם לרצון וחכמת הבורא]
נתייחס במאמר לשלושה פסוקים, טעונים מאד וגורליים ביותר, שמסיימים את הפרשה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום; וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו; ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתים; ונח מצא חן בעיני ה'"
לפני שנתבונן בעומקם של פסוקים אלו, עלינו להבין את הרקע שעל גביו הם מופיעים.
פסוקים אלו מופיעים כאלף שנה לאחר בריאת העולם והאדם, אלף שנה לאחר 'חטא עץ הדעת' שערבב את הטוב עם הרע בכל חלקי הבריאה, אלף שנה שבהן הרע הולך וגובר ומצב העולם הולך ומתדרדר. ואף על פי כן, לכל אורך השנים הללו הקב"ה נוקט בהתעלמות מוחלטת מהמצב הבעייתי, עד שניתן לומר שהוא כביכול אינו רואה אותו כלל – שהרי רק בסמיכות למבול כתוב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ גו".
את הסיבה לגישה הזו מגלים לנו חז"ל בפרקי אבות: "עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול".
כלומר, הקב"ה רוצה להראות לנו את עד כמה גדולה מדת החסד והאהבה שלו (ארך אפיים) שלא נותנת מקום לשום כעס ודין - אע"פ שהיתה סיבה טובה מאד לכעוס: " רבה רעת האדם..", "כל הדורות היו מכעיסין..".
על מדה זו נאמר: "על כל פשעים תכסה האהבה" – האהבה האמיתית 'שאינה תלויה בדבר' היא אהבה כזו ש'מכסה' ואינה רואה את ה'פשעים' של האהוב, היא כלל לא מתייחסת להתנהגות שלו, גם אם היא שלילית ביותר.
אהבה זו מעניקה לאדם את תחושת הקיום הבסיסית ביותר שלו 'אתה תמיד רצוי ואהוב ותמיד תקבל את מה שחסר לך, ללא שום שיפוט והתני'ה'. על זה נאמר: "עולם חסד יבנה" - הבסיס שעליו נבנה העולם הגדול וה'עולם הקטן' של כל אחד מאתנו הוא החסד והאהבה הבלתי מותנית.
לכן האלף שנה הראשונות של קיום העולם הן שנים של חסד מוחלט, וכן גם בשנותיו הראשונות והבסיסיות ביותר של האדם - הוריו (שבמדה רבה מייצגים את הבורא בעולמו של הפעוט) צריכים להעניק לו תחושת קיום בסיסית שמבוססת על אהבה ונתינה ללא תנאי – 'יש לך מקום מוגן ושמור שלא שופט אותך ומקבל אותך כמו שאתה, מקום בו תקבל תמיד את כל מה שאתה זקוק לו ברמה הגופנית, הרגשית וכו'
אמנם, כפי שרואים בפרשה, יש במדת החסד האינסופית הזו משהו הרסני ביותר – החממה של האהבה מאפשרת לכל מיני תופעות שליליות לגדול ולהתפתח באין מפריע.
כלומר – עם זה שהאהבה מגדלת ומחזקת את הגרעין הבסיסי, הטוב של האדם ונותנת לו אמונה בחייו, תחושת בטחון, שלווה, שמחה ועוד ועוד, על הדרך, מבלי לשים לב, היא מגדלת גם את הקליפות של האדם – את כחותיו המזיקים וההרסניים, כמשל ה'שושנה בין החוחים' שכאשר הגנן משקה אותה גם החוחים שמקיפים אותה מתגדלים ומתחזקים, עד שהם עלולים להסתיר עליה לגמרי. לכן לאחר מדת החסד מתגלה ומופיעה מדת הדין והגבורה.
כאן אנו מגיעים לפסוק הראשון שהזכרנו, שכל כולו ביטוי של מדת הדין: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".
אם מדת החסד מתעלמת מהרע לחלוטין, הרי שמדת הדין רואה רק את הרע ובשיא עוצמתו ועומקו.
התחושה הרגשית שמתלווה לראיה זו היא תחושת עצב ויאוש – הקב"ה כאילו נשבר בקרבו ומתחרט על עצם בריאת האדם.
שבירה זו שבאה ממדת הדין היא שלב חשוב והכרחי בתהליך ההתפתחות של האדם.
הדין 'שובר' את האוטופיה של החסד שמתעלמת מהבעיה, כאומר: 'עצור, אי אפשר להמשיך כך יותר, המצב בלתי נסבל לחלוטין'.
כמו הבורא כך גם האדם, שנברא בצלמו, הוא טוב ומטיב, חנון, רחום וותרן ולכן מאד טבעי עבורו לדבוק במדת החסד והוותרנות וקשה לו לעזבה, אפילו כאשר היא הרסנית ומזיקה.
תפקידה של מדת הדין הוא לשבור את חממת החסד ולהבליט את הצדדים הפגומים והשליליים – כעת ניתן לעבוד ולתקנם, אם כן היאוש והתסכול הם, הם ההתחלה של תהליך הריפוי.
אמנם, מכיוון שמדת הדין, כשלעצמה, היא מדה של יאוש שאינה מאמינה בתיקון וצמיחה, לכן אסור לאחוז בה וצריך להתקדם מיד למדת התפארת. כאן אנו מגיעים לפסוק הבא: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי.. כי ניחמתי כי עשיתים" – רש"י מפרש שהמלה 'אמחה' היא לא מלשון מחיקה מוחלטת (כמ"ש כלפי עמלק "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים") אלא מלשון 'מיחוי במים' – גזרה קלה יותר, שאינה משמידה את הכל ואפשר להנצל ממנה באמצעות תיבה וכו'
הרבי מליובאוויטש מסביר שהפסוק הראשון "וירא.. ויתעצב אל לבו" הוא פסוק של התבוננות פנימית ורגש, ואילו הפסוק השני "ויאמר ה'.." הוא פסוק של מעשה, כידוע שאצל הבורא ית' הדיבור הוא מעשה ממשי.
מכאן ניתן ללמוד שכאשר באים לבחור דרך מעשית ולהתחיל בתהליך של ריפוי ותקון צריך לעזוב את מדת הדין והיאוש ולהתקדם למדת התפארת – מדת הריפוי.
מדת התפארת משלבת בתוכה חסד ודין, היא מחפשת פוטנציאל חיובי שממנו ניתן להבנות מבלי להתעלם מהבעיות והחסרונות.
מכאן יובן גם המשך הפסוק "ויאמר.. כי נחמתי כי עשיתים" ומפרש רש"י: "חשבתי מה לעשות להם על אשר עשיתים" כלומר – למרות שהמחשבה הראשונה של הקב"ה, שבאה ממדת הדין, הביאה ליאוש וחרטה על עצם מציאותם, כעת חושב ה' מחשבה עמוקה יותר "כי עשיתים" –'הרי אני עשיתי אותם' ואם כן ודאי שיש בהם גרעין ושרש חיובי, בודאי יש סיכוי לתקון. וזה פרוש המלה "ניחמתי כי עשיתים" – כעת אני מתחרט על המחשבה הראשונה, מחשבת הדין שראתה רק את הצד השלילי שבהם ונזכר בטוב הפנימי שגנוז בהם.
וכך, כשם שמדת הדין דוחקת הצידה את החסד ('וינחם' שבפסוק הראשון) , כך מדת התפארת דוחה את מדת הדין ('נחמתי' בפ' השני)
כאשר באים לחשוב, לדבר ולעשות פעולות של תיקון, שיקום ובניה מחדש צריך להתחיל מהשורש הבריא והחיובי, לזכור שהבסיס של האדם הוא תמיד טוב (הרי הוא נברא בצלם) - דווקא מתוך אמונה וחיבור לאותו בסיס חיובי אפשר להתגבר על הבעיות ולתקנם.
על דרך מה שמוסבר בפרק ל"ב בתניא שיש לנקוט בדרכו של אהרון "אוהב את הבריות ומקרבן.." שאפילו כאשר לא רואים אצל האדם שום דבר חיובי "כל יצר מחשבות לבו רק רע" צריך להזכר שהוא ברי'ה שהשם ברא וא"כ בוודאי שי בו שרש חיובי וצריך לעזור לו להתקרב ולהתחבר לאותו טוב פנימי.
ומסיים הרבי - שעצם האמונה בטוב והדיבור החיובי אודות האדם, אפילו שלא בפניו, מועילים ביותר לתקון ולהתקדמות שלו.
מבוסס על שיחת הרבי מליובאוויטש פ' בראשית ח' ט"ו
