צפו בשיעור:
פרשת ראה היא פרשת השמחה. המילה שמחה מופיעה בה שבע פעמים מתוך 16 הפעמים שהיא מופיעה בתורה כולה. פרשת ראה היא גם פרשת ירושלים ומקום המקדש, שמוזכרים בפרשה זו 17 פעמים, יותר מכל פרשה אחרת. התואר השמור לירושלים ולמקדש בפרשה הוא "בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם". ללמדך שירושלים היא מקום השמחה.
ירושלים היא גם מקום הצדקה. לכן בפרשה הזאת נמצא פעמים רבות את חובת החסד והרגישות, הצדקה והנתינה. כך מצווה התורה כמה פעמים בפרשה לשמח את הגר והיתום והאלמנה בחגים "וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה" (דברים טז). כי אי אפשר לשמוח לפני ה' אלא אם כן אתה משמח בשמחתך גם את הגר, היתום והאלמנה (עיין עוד דברים יד, כט, וכן יב יב ועוד).
נתינת צדקה צריכה להיות במאור פנים ובאהבה, בשמחה ומכל הלב. כך מצווה התורה "לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן". לא לאטום את הלב, ולא להתעלם מהעובדה שהתורה קוראת לעני "אחיך האביון". כך צריך להתייחס אליו, כמו אח. אחרי היחס החם צריכה לבא הנתינה "וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔". כל אחד מהאיסורים הוא איסור בפני עצמו, שאם אימץ את ליבו ונתן עבר על איסור תורה. ואם פתח את ליבו אבל לא נתן מספיק - גם עבר איסור תורה (עיין שו"ע יו"ד רנב ב. ועיי"ש רמז א).
"וְהַוִּי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁאִם נָתַן אָדָם לַחֲבֵרוֹ כָּל מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וּפָנָיו כְּבוּשִׁים בָּאָרֶץ - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם. אֲבָל הַמְּקַבֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נָתַן לוֹ כָּל מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם" (אבות דרבי נתן א יג).
כן כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ד). וכן נפסק בשו"ע (יו"ד רמט ג) "צָרִיךְ לִתֵּן הַצְּדָקָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וּמִתְאוֹנֵן עִם הֶעָנִי בְּצַעֲרוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין. וְאִם נְתָנָהּ בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת וְרָעוֹת, הִפְסִיד זְכוּתוֹ". והביא הגר"א את הפסוק במשלי (טו, יז) "ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה־שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה־בֽוֹ".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה דורש בעניין הצדקה את הפסוק "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" בשם חכם מנשה שלו שהיה אומר בשם מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א. וכך היה אומר: יש גבאי צדקה שמגיע לבית אחד, ובעל הבית בוכה לפניו שאין לו ממה לתת, וכי הממשלה לוחצת ודוחקת, ועול הפרנסה קשה מנשוא, וכך בוכה עד שנותן לבסוף כסף לצדקה. ויש שמגיע לבית, ומיד כשמפרט את סיבת בואו, שמח בעל הבית ומבקש ממנו לבוא למחרת, וכשבא למחרת מקבל ממנו בעין יפה ונדיבה.
זהו שאומר הפסוק, מי שנותן בבכייה, מקבל את שכרו כפי שנתן ולא מקבל יותר אלא "נושא משך הזרע" בלבד. כמו הזורע שזרע גרעין אחד. אבל הנותן בשמחה מקבל כאילו הזרע צמח ויש ממנו אלומות. שמי שהוא בגדר "בוא יבוא ברינה" שנותן בשמחה ובטוב לבב, אזי שכרו גדול ועצום, וזהו "נושא אלומותיו" ולא יקבל שכר רק כפי מה שנתן אלא לפי מה שצמח.
אנשים חושבים כי אם אדם נותן צדקה הוא עושה מצווה. אבל אם הוא לא נותן – הוא לא הרוויח מצווה אבל לא עשה עבירה. ובאמת זו עבירה גדולה, שכך אומר הפסוק: "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא". מלשון התורה משמע שכאשר אדם לא נותן עזרה בהלוואה לעני בגלל שמתקרבת שנת השמיטה – הוא איש בלייעל שיש בו חטא.
מכאן למדו חכמים דבר נורא. "וְתָנִי רַבִּי חִיָּא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כְּתִיב הָכָא, (שם) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל' וְגוֹ'. וּכְתִיב הָתָם, (שם יג) 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל', מַה לְּהַלָּן - עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף כָּאן - עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים" (כתובות סח ע"א, בית יוסף ושו"ע יו"ד רמז א).
בטור שולחן ערוך (שם סימן רמז) כתוב עוד כי "מאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שלפעמים עלול העני למות אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו". וכוונתם היא למה שנאמר בתענית כא ע"א על נחום איש גמזו שלא הזדרז בנתינת הצדקה ומת העני וקיבל עליו נחום איש גמזו ייסורים קשים מאוד, כיוון שלא הסתכל על העני באהבה ובחיבה כאילו הוא בנו, ולא הזדרז במתן האוכל לעני הרעב עד שמת.
מחמת ערך המצווה הגדולה הזאת אפילו עני צריך לתת צדקה. "כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו" (שו"ע יו"ד רמח א). כִּי הַמְעַט מִשֶּׁלּוֹ חָשׁוּב כְּמוֹ הַרְבֵּה מִן הֶעָשִׁיר". ולכן נאמר בשו"ע "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו" (יו"ד רנא יב) שאע"פ שאין פה רווח כספי לאחד מהם, יש פה נתינה והתחשבות והיא חשובה מאוד.
אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר "עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְחָ֖ר לַה֣' מִזָּֽבַח" (משלי כא, ג. סוכה מט ע"ב). ובקרבנות של עני אנו מוצאים מעלה מיוחדת, שכך אמרה התורה על קרבן עני "ונפש כי תקריב" ואומר רש"י: "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". וצדקה היא יותר מקרבן.
מכאן למדו חכמים שחייב אדם לתת אפילו מאה פעמים. כשם שאדם נותן לבנו לאכול כל יום מחדש, כך צריך להיות היחס לכל עני. ולכן כתוב "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו י).
מהמילים "נתון תתן לו" למדו חכמים "אפילו מאה פעמים". כן למדו את החיוב הזה מהמילים "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אל תאמר מספיק נתתי פעם אחת, אלא "פתח תפתח - אפילו כמה פעמים" (רש"י דברים טו ח).
ובאמת כשיש כסף, אין הגבלה של מעשר או חומש אלא נותנים כמה שצריך. "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה - ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות" (שו"ע יו"ד סימן רמט).
מו"ר אבא זצ"ל היה אומר: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" – אל תיתן כי כואב לך בלב ואתה רוצה להרגיע את מצפונך. תן כי אתה אוהב את העני כמוך. תן כדי שלא יקשה עליו. שאם אתה נותן צדקה בגלל שרע לך בלב, הצדקה הזו היא בשבילך. עשה את זה בגלל שאתה רוצה בטובתו של העני, שלא יסבול. תן לו בגלל שאתה אוהב אותו. בגלל שכך זה נכון. שזו האמת, שזה חותמו של הבורא יתברך שמו. שכך הוא ציווה אותנו.
עוד בגמרא: "אמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". העיקר הוא כמה היא מסייעת לעני. לפעמים ארוחת בוקר שלא שווה הרבה כסף, חשובה מאוד אם היא החייתה את נפשו של העני המסכן. לפעמים מילה טובה שווה זהב בשביל המקבל. לפעמים עצה טובה שנותנים לעשיר גדול ששקוע בעצבות או שעושה טעות – נחשבת המעולה שבצדקות. לכן תחשוב תמיד על מידת החסד שבמצווה.
לכן אמרו חכמינו: אל תיתן צדקה לקופה ציבורית אם לא ממונה עליה צדיק גדול. שלא ייקחו את הכסף לשמירה או חלילה יבזבזו אותו על פקידים ואמרכלים. כך כתוב בגמרא (ב"ב י) "רבי אליעזר בן יעקב אומר אין תלמיד חכם רשאי ליתן מעותיו בארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון". זה לא אומר שלא ייתן צדקה עד שימצא צדיק כזה (תוס' שם) אלא שתמיד יחפש לתת צדקה במקום שיש עליו אנשים נאמנים ובדיקה תמידית. שלפעמים הכסף יצא מכיסך אבל לא מגיע לעני. הוצאת הרבה כסף ואין בו הרבה חסד.
כתב מהרי"ק (סימן קכג) כי להשיא בנות שאין להן במה להתחתן זו המצווה היותר גדולה. בזכות התרומה שלך היא תהיה שמחה יום יום, ויהיו לה ילדים מרבי תורה וחיים. בזכותך יהיה לחתן שלה בת זוג שתשמור אותו מהחטא. הם ייהנו מהתמיכה שלך במשך עשרות שנים, בזכותך תבוא על ידו ברכה לעולם.
וצדקה בשידוכים לא חייבת להיות בממון. היא יכולה להיות בעצה טובה או בהיכרות עם האדם המתאים, או בהכוונה נכונה לאיש או לאישה, שיש בזה חסד עצום. והכלל בכל מצוות צדקה הוא החסד שבה ולא במספר המעות.
על עזרה לשידוכים נאמר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", שאין מה שחסר לאישה יותר מאיש, ואין מה שחסר לאיש יותר מאישה (עיין כתובות סז). וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן רמט) "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו".
כן מובא בשו"ע כי בקדימות של מצווה יש ערך גדול לבנות בית כנסת, שזה חסד ותועלת גדולה לאורך ימים ושנים להרבה מאוד אנשים. ועדיף לבנות בית כנסת מלתת צדקה לעניים. שבית כנסת הוא מקום תפילה והוא מקום שלומדים בו תורה. והוא מקום שאוספים בו צדקות לעניים. והוא מקום ששורה בו שכינה ומביא ברכה לכלל כולו. והוא מקום שנחשב בית מקדש מעט, ולכן החסד שלו גדול מאוד.
אבל אם יש עניים חולים הם קודמים. כך מביא התשב"ץ (תשב"ץ קטן סי' תקלג) בשם הר' שמואל מתוך הירושלמי דזרעים (פאה פ"ח ה"ח) ש"חולים המוטלים באשפה" קודמים לכל, כי הם כואבים עכשיו וזה קודם לדברים עתידיים. "מדקאמר בירושלמי חולים המוטלים באשפה וכן הר' שמואל אומר חולים עניים ולא קאמר עניים סתם משמע דאם לא היו חולים כי אם עניים דטוב יותר ליתן לבית הכנסת" (ב"י רמט טז).
כן עדיף ללמד נערים תורה מאשר לבנות בית כנסת, שבניין בית כנסת הוא לדור אחד ולימוד נערים זה בניין לדורי דורות (עיין שו"ע יו"ד סימן רמט טז). ומקורו בירושלמי (שקלים פרק ה, פאה פרק ח) שם מסופר על "ר' חַמָא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעֲיָא הַווּן מְטַיְילוֹ בְּאֵילִין כְּנִישְׁתָא דְלוֹד" היו מטיילים בבתי כנסיות של לוד "אָמַר רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעֲיָא, כַּמָּה מָמוֹן שִׁיקְעוּ אֲבוֹתַי כָּאן" לבנות את בתי הכנסת. "אמר ליה, כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן" כמה נפשות הפסידו אבותיך כאן "לָא הַווּן בְּנֵי נָשָׁא דִילְעוּן בְּאוֹרַיְיתָא?" במקום להשקיע כסף בבניין היה לך להשקיע בתלמידי חכמים שילמדו וילמדו אחרים.
כך נפסק בשו"ע שמצוות צדקה לנערים ללמוד תורה עדיף מבנית בית כנסת. וכך מספרים על הגביר וולפסון שרצה לבנות לפני שנים רבות מאה בתי כנסת בכל רחבי ארץ ישראל. ובא אליו הרה"ג צבי נריה זצוק"ל וברך אותו על הכוונה שלו, ואמר לו דע לך שאם לא תבנה מאה ישיבות ואולפנות ליד מאה בתי הכנסת הללו - בעוד מאה שנה יהיו בתי הכנסת הללו ריקים מאדם. אתה חייב לבנות ישיבה לנערים ליד כל בית כנסת כדי שהוא יפעל גם אחרי מאה שנים.
ובאמת בארה"ב נסגרו בתקופה האחרונה מאות בתי כנסת רפורמים, שכן הם בנו בתי כנסת מפוארים אבל לא בנו ישיבות ואולפנות שמלמדים בהן תורה. וזו דאגה לעולם הזה ולא לעולם הבא, שמי שלא חושב על מה שיקרה בעוד מאה שנים לא עשה כלום.
בטור ובשו"ע (רנא) כתוב כי אפשר לתת צדקה שהוקדשה לתלמוד תורה לצורך הצלת נפשות. הם מספרים על הגמון שדרש מס גבוה מהקהילה היהודית "שלושים פשיטים" ולא היה להם לתת לו אלא מתוך קופה של תלמוד תורה. ושאלו האם מותר לקחת מהקופה הזאת לצורך ההגמון.
וענו להם שמותר לתת להגמון מקופה זו, כי אם לא יתנו לו הוא יבוא ויכה את העניים שאין להם ויגיעו לידי בזיון גדול וסכנת נפשות. "יכולים לשנות, אפי' מתלמוד תורה, לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן, ויכום ויפשיטום ערומים" (שו"ע רנא יד).
מאותה סיבה נפסק כי פדיון שבויים קודם לכל כי יש בו סכנת נפשות (רנב א). "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו לצורך בנין בית הכנסת וכו'".
והקשה הט"ז (ס"ק ו) מהגמרא שאומרת כי גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. וענה כי אם יש מי שיכול להציל נפשות, לימוד תורה קודם. אבל אם אין מי שיכול להציל נפשות – קיימת מצוות "לא תעמוד על דם רעך" והיא קודמת לכל.
בשו"ע (יו"ד סימן רמט ו) כתב כי שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: "והחזקת בו" (במדבר כה, לה). כל שאר המדרגות האחרות בצדקה הן מדרגות שבהן העני מקבל צדקה ביותר כבוד ובפחות ביזיון. אבל הגדולה מכולן היא לתת לו אפשרות להתפרנס בכבוד מעבודתו ולא לקבץ נדבות.
בגמרא (בבא מציעא עא ע"א) "תני רב יוסף: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין". וכן משמע בפסוקים אחרים, למשל "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (רמב"ם מתנות עניים הלכה יג).
אני נשאל שוב ושוב על המקום הראוי לתת צדקה, ואני משיב שעל פי הפסוק צריך האדם לתת צדקה קודם לעירו. אפילו אם יש לו הוראת קבע בעיר אחרת, יעביר את הצדקה לעירו, ואם אין בעירו – שייתן למוסדות שבהם לומדים ילדיו. וכן על זה הדרך.
וגם בעירו – עניים ממשפחתו קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, ולכן הַמְשַׁלֵּם עֲבוּר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מִבְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים וָמַעְלָה, לְחַנְּכָם חִנּוּךְ טוֹב, לְלַמְּדָם תּוֹרָה וּלְהַנְהִיגָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה - הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימָם לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו אֶלָּא קְרוֹבוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם (שו"ע יו"ד סימן רנא ג).
וכן פסק בשו"ע "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן" (רמ"א רנג ג).
פעם נשאלתי על יד אדם שזכה בפיס בכסף רב והוריו היו במצב כלכלי קשה האם מותר לתת להם את כספי המעשר שלו. חז"ל אמרו שמֻתָּר לָתֵת אֹכֶל וּלְשַׁלֵּם אֶת צָרְכֵי אָבִיו וְאִמּוֹ מִמְּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ. אַךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמְּפַרְנֵס אֶת אָבִיו מִמְּעוֹת צְדָקָה אוֹ מַעֲשֵׂר.
לא רציתי לומר לו את המילים של חז"ל, כי יש בהן קללה. אבל אמרתי לו שהוא חייב לתת להורים שלו לפני כל עני אחר, רק שלא יאמר להם שזו צדקה או מעשר כי המילים הללו מעליבות. ויקפיד לתת יותר מהמעשר, שלא יראה גם כלפי שמיא שהוא נותן להם רק מעשרות וצדקה, חלילה. אלא כמו שהם נהגו איתו כשגידלו אותו, בלי לחשב חשבונות כמה הוא אכל וכמה זה עולה (יו"ד רמ סע' ה ורנ"א ג. ש"ך שם וברש"ש נ:).
אם יש לאדם אפשרות לקנות מיהודי או לקנות מגוי – יעדיף לקנות מיהודי. וגם אם היהודי מוכר יותר בחומש או בעשירית, אעפ"כ יקנה ממנו משום "וחי אחיך עמך". את הפרש השער יכול לקחת מחשבון מעשר הכספים. הוא הדין גם בהעסקת פועל, שלזה מתווסף לפעמים גם חשש סכנה.
נקבע בשו"ע כי "יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ". כי עניי ארץ ישראל מועילים ומסייעים לכלל ישראל בכל מקום שהם. שאם לא ישבו יהודים בארץ ישראל בתקופת הגלות לא היו יכולים יהודי הגלות לעשות את החגים.
בימינו התווספו טעמים רבים לתרומה שנותנים יושבי ארץ ישראל לתושבי חו"ל. שרוב גדול של לומדי התורה בחו"ל למדו בישיבות של ארץ ישראל. וכל פסיקת ההלכה היום לכל מקום שהוא באה מארץ ישראל. ואילולי התורה של הישיבות בארץ ישראל לא היו תלמידי חכמים מצווים להנהיג את הקהילות בחו"ל.
ואפילו ההגנה הפיזית של יהודים בכל מקום שהוא בעולם היא מיושבי ארץ ישראל. שכל הפורעים של הגויים בעולם מפחדים מידה הארוכה של מדינת ישראל, ומהשפעתה החזקה על מדינות העולם. והיום מעמד היהודים בעולם הרבה יותר חזק מאשר לפני הקמת המדינה. לכן צריכים תושבי חו"ל לסייע לתושבי ארץ ישראל בתרומות.
מרן הרב אליהו זצ"ל היה אומר כי אנחנו צריכים לתת תרומות לתושבי חו"ל, ולא לקבל מהם. שמקור הברכה הוא בארץ ישראל, בירושלים ובמקום המקדש. ברוך ה' שכיום המגמה מתהפכת, שבעבר היו צריכים תושבי ארץ ישראל לצדקתם המרובה של תושבי חו"ל, ובימינו מעמד הכלכלה הישראלית עולה מעל ומעבר לכלכלות העולם. ואנחנו צריכים לתרום להם לא רק ידע תורני ותלמידי חכמים, אלא גם ממון והון ויכולות כלכליות.
מעלתה של הצדקה היא בסתר, וכך כתוב בגמרא "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב )מיכה ו ח) 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ'? עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט - זֶה הַדִּין, וְאַהֲבַת חֶסֶד - זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ - זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא - אָמְרָה תּוֹרָה הַצְנֵעַ לֶכֶת, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" )סוכה מט ע"ב). וכך נפסק בשו"ע "ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה".
עוד כתב שם "ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן" ומקורות בתשובת רשב"א (תקפ"ב) שכתב כי אם אדם נידב דבר מה לבית הכנסת, יניח שלט שבו כתוב שהוא נידב זאת. ויש לשאול: לשם מה יפרסם עצמו, והרי אדרבה יעשה מעשיו בצנעא? אלא כיון שזה גורם לאנשים אחרים לתרום, לכן זה מותר. כלומר תליית השלט אינה לשם גאווה אלא כדי לעורר אחרים שיתרמו (עיין לשו"ע יו"ד סי' רמט סעי' יג ברמ"א).
אחד הנדיבים הגדולים שקמו לעם ישראל בדור האחרון הוא הברון אדמונד רוטשילד, שתרם רבות למושבות שהוקמו בארץ. וכיוון שלא רצה לפרסם את שמו קראו לו "הנדיב הידוע", עד שההסתרה לא הועילה עוד וקראו לו בשמו. התרומה שלו הייתה תרומה כל כך משמעותית, שכל המושבות שהוא תרם להקמתן היו המושבות שהיו הבסיס לכל ההתיישבות בארץ ישראל בימינו. זכה והתקיים בו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ויהי רצון שנזכה לראות גאולה שלמה ברחמים במהרה בימינו אמן.
סיפור
סָפְרָא וְסַיָּפָא
יוסף ספרא ע"ה, נדבן ידוע שהיה מקורב מאוד לרב מרדכי אליהו זצ"ל, התגורר בברזיל. כאשר היה מגיע לארץ ישראל, היה נוהג להגיע אל הרב, להתברך מפיו הקדוש ולהתייעץ איתו בעניינים שונים.
באחת הפעמים כאשר הגיע יוסף ספרא אל הרב הוא נכנס לבית המדרש התחתון וגילה שהמקום צפוף מאוד. בתום השיחה עם הרב שאל ספרא את הרב: מדוע בית המדרש צפוף כל כך? צריך להרחיב אותו. השיב לו הרב זצ"ל שאין הוא משקיע בעצים ובאבנים, אלא הוא משקיע רק באנשים. אמר לו יוסף ספרא: אם כך, אשקיע אני.
הרב נעתר לבקשתו, להקים בית מדרש מרווח, בתנאי שהוא ייקח על עצמו את הכול, מהתחלה ועד הסוף, ויוסף ספרא אכן קיבל על עצמו לבנות מהחל ועד כלה.
למחרת ביקש ספרא להגיע שוב אל הרב, והרב סבר לתומו שיש עניין נוסף שהוא רוצה לדבר בו. הוא הגיע אל הרב מלווה בבניו ואמר לרב: הרב, אני לוקח על עצמי לבנות את בית המדרש.
הרב התפלא על הדברים ושאל אותו: הרי אתמול כבר דיברנו וסיכמנו שכך תעשה, מדוע חזרת שוב היום? השיב לו ספרא: אני רוצה לחנך את הבנים שלי שיראו איך נותנים צדקה. ואכן הוא בנה את בית המדרש מעל בית הכנסת של הרב, בקומות ארבע וחמש.
בית הכנסת נקרא היכל יעקב, על שם אביו של ספרא.
לאחר שחנכו את בית המדרש שאל ספרא את הרב: איך נקרא לבית המדרש?
השיב לו הרב: אנחנו הרי שותפים, אני נותן את הרוחניות ואתה את הגשמיות. אבל אנחנו שותפים בעולם הזה, אם כן, איך נהיה שותפים גם בעולם הבא? על כן הציע הרב לקרוא לבית המדרש אוהל מרדכי ויוסף, על שם שניהם.
ובאמת בכניסה לבית המדרש כתוב שלט: אוהל מרדכי ויוסף. וברוך ה' על אף ההרחבה המבורכת קומות בית המדרש התמלאו שוב מפה לפה בתלמידי חכמים שעושים נחת רוח לקב"ה ולכל הצדיקים שעל שמם בית המדרש קרוי.
תשובה כהלכה
סיפורים מעושרים. קניתי סדרה של ספרי ילדים על התורה. זה עלה די יקר, ולאחר מכן ראיתי את אותה סדרה במחיר זול משמעותית ממה שקניתי. האם אוכל לקזז את ההפרש מכספי מעשר? האם אפשר להוציא את כל הסכום שעלו לי הספרים מכספי מעשר, משום שמדובר בסיפורי תורה? אם כן, האם כך על כל ספרות קודש לילדים, כמו אביהם של ישראל וכו׳?
שאלה חשובה. אל תצטער על כך שקנית ביוקר. זכית להוציא כסף על מצווה גדולה, וה' יחזיר לך בכפל כפליים. אי אפשר לקזז מכספי מעשר קניית ספרים לילדים. תכלית מעשר הכספים הוא שגם ממה שאנו עובדים ומתפרנסים, אנו יודעים שהכול בזכות הקב"ה, ולכן חלק מהכסף אנחנו נותנים עבור כלל ישראל ולא לצורך משפחתנו. ולכן לא כדאי לקנות ספרים עבור המשפחה מכספי מעשר, גם לא ספרי קודש.
ולא כדאי לקזז הפרש של עלות ספרים מכספים אלה. יש שמתירים במקרים שעדיין המשפחה עוד לא מבוססת כלכלית לקנות ספרים, ובאמת להשאיל אותם גם לאחרים.
העיקר הכוונה. האם מותר לקחת כסף מקופת צדקה שקיבלתי בשביל לתרום למוסד כלשהו ולהעביר את הכסף שהצטבר שם למוסד או ארגון חסד אחר?
תלוי בכוונה שלך כששמת את הצדקה בקופה הזאת. אם כיוונת למוסד הזה, אסור. אם כיוונת לצדקה בכללי, מותר.
סידור נוח. האם מותר לתרום סידור לבית כנסת מכספי מעשר כספים? כן, אלא אם כן קיבלת על עצמך שכספי מעשר יהיו רק לצדקה לעניים.
מובאות
אל תיתן צדקה כי כואב לך בלב ואתה רוצה להרגיע את מצפונך. תן כי אתה אוהב את העני כמוך. תן כדי שלא יקשה עליו. שאם אתה נותן צדקה בגלל שרע לך בלב, הצדקה הזאת היא בשבילך.
מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר "והחזקת בו".
