מנהג עתיק הוא שהילדים מתחילים את לימוד התורה בחומש ויקרא. בהקשר זה מוזכר גם המנהג שביום הראשון שבהכנסת הילד לתלמוד תורה מביאים לפניו את אותיות האלף-בית מצופות בדבש והוא מלקק את הדבש. כשנקרא השבת פרשת ויקרא נוכל לדמיין ששוב אנו מלקקים דבש מעל האותיות, לא משנה בני כמה אנחנו...
באמת, מה כבר אנו מבינים מתוך החומש? הרי בתוכֶן, במהות ובמשמעות – בקושי אנו מתחילים לגעת, ותמיד נגלה שאנו רק עומדים בשער, מלקקים את הצפוי. מה שכן אנו יודעים אלו האותיות של התורה: הנה אות וא"ו, והנה יו"ד, הנה קו"ף, רי"ש ואל"ף – וביחד וַיִּקְרָא. כאשר מתבוננים באותיות עצמן – וכך באמת צריך ללמוד תורה – אי אפשר לפספס משהו מוזר באות אל"ף: היא כתובה בספר התורה כאות קטנה, "אלף זעירא". וכאן הילד שבנו שואל, אבל מדוע?
אדם גדול – אדם קטן
תחילה נסביר לילד (ולעצמנו) שלפי המסורת יש בתנ"ך שלשה סוגי אותיות: אות רגילה; אות גדולה, הנקראת 'רבתי'; ואות קטנה, הנקראת 'זעירא'. רוב האותיות, כמובן, הן רגילות, אך כל אחת מאותיות הא"ב מופיעה בתנ"ך גם כאות קטנה וגם כאות גדולה (לפחות פעם אחת). ובנוגע לאל"ף, מלבד האל"ף זעירא אצלנו, יש אל"ף רבתי בתחילת ספר דברי הימים, "אָדָם [אדם הראשון] שת אנוש". מעניין שגם אצלנו מופיעה המלה אדם בפסוק הבא, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", לשון נדירה בתורה (וראו רש"י).
מכאן מתבקש שהאל"ף רומזת לאדם, וגם צורת האות מזכירה אדם (יותר מכל האותיות). האל"ף רבתי בדברי-הימים היא אדם הראשון עצמו. הוא אכן היה "אדם גדול", שהרי כולנו כלולים בו, וגם שיעור-קומתו הרוחנית היה ענק. ומיהו האדם הקטן? קודם כל, זהו הילד המתחיל עכשיו ללמוד חומש. בנוסף, האל"ף זעירא רומזת למשה רבינו שהיה מקטין את עצמו, כמובא שמשה רצה לכתוב "ויקר אליו", כמו שנאמר בבלעם הרשע "ויקר ה' אל בלעם", אך ה' 'הכריח' אותו לכתוב את האל"ף אלא שמשה בענוותו כתב אותה קטנה (בעל-הטורים).
ובכן, האם טוב להיות אדם גדול או שמא אדם קטן? אדם הראשון היה גדול, וכיציר כפיו של ה' שנברא "בצלם אלקים" גדלותו מצביעה על גדולת ה'. אבל נראה שהגדלות הזו היא שהפילה אותו. באיזה-שהוא מקום הוא חש את מעלת עצמו ורצה לחוות את ה'אני' בצורה יותר מורגשת – 'מודעות עצמית' במקום חיים תמימים וטבעיים מול ה' – ולכן התפתה לנחש ששכנע את האשה לאכול מן העץ ולהרגיש גדול, "והייתם כאלקים". ראשית התיקון של חטא האדם היא בענוה של משה רבינו המקטין את עצמו וכותב ויקרא באל"ף זעירא, ומתוך כך מגיעים לפסוק הבא, "אדם כי יקריב מכם" – לתקן את חטא האדם בכך שאנו מקריבים את עצמנו ("יקריב מכם") לה', כניצוץ זעיר השואף לדבוק במקורו הכביר. אמנם, אחרי שהאדם מצדו מקטין את עצמו, משתקפת בו בחזרה הגדלות המתוקנת, צלם אלקים שלם ומעורר השתאות. בלשון הזוהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – מי שהוא קטן הוא הגדול.
לא הולך בתלם
נחזור להתבונן בתופעה של אותיות מיוחדות, קטנות או גדולות מהרגיל. ראוי לציין שמלבד אותיות גדולות וקטנות, המסורה מונה עוד הרבה אותיות משונות בצורתן בספר התורה (ובכל התנ"ך), לפופות ועקומות ונקודות ועוד (ראה רמב"ם הל' תפילין ז, ח).
אותיות התורה רומזות לנשמות ישראל – ששים-ריבוא אותיות לתורה וששים-ריבוא שרשי נשמות בישראל. רוב האותיות עומדות יפה בתוך השורה המשורטטת, כחיילים ממושמעים במסדר, לא משתוללים ולא קופצים לכל הכיוונים. אבל יש אותיות שאינן הולכות בתלם, הן חייבות להיות מיוחדות, להתקפל בתוך עצמן או לפרוץ החוצה, מעל השורה או מתחתיה – אותיות אלו באות מ'עולם התוהו' בעוד האותיות הרגילות שייכות ל'עולם התיקון'.
כך גם בנשמות: יש אנשים רגילים ומסודרים, "ילד טוב ירושלים" המשתלב בסביבה ואינו מתבלט. אבל יש נשמות מיוחדות שאינן מסתגלות לכלים הרגילים ואינן מיישרות קו עם המסגרות. את הנשמות הללו אסור לכלוא בתוך הקוים המגבילים, שעבורן הם כמו מטת סדום. חייבים להבין שיש בהם עוצמה מיוחדת, אורות גדולים המחפשים ביטוי. על המשיח כתוב שהוא "יוצא דופן" – נולד בניתוח קיסרי (מדופן הרחם), לא בדרך המקובלת – וכך גם הנשמות המיוחדות, כאותיות המשונות בספר התורה, מכילות 'ניצוץ משיחי' מיוחד שרק צריך ללבותו והוא יאיר את כל העולם.
לפי 'מעין גנים'
פורסם לראשונה בעלון גל עיני
