בלעם הרשע הוא בן דמותו של לבן הארמי, לא רק בגלל אותיות בל המשותפות בשמותיהם. שניהם מגיעים מאותו אזור, מארץ ארם מעבר לנהר פרת. ה' בא ללבן בחלום ומזהיר אותו שלא ידבר עם יעקב מטוב עד רע, וגם לבלעם ה' בא בחלום ומזהיר אותו לא לפגוע בישראל (ורש"י אף מדייק מהפסוקים שה' אומר לבלעם שאין צורך בברכתו, "לא מדובשיך ולא מעוקציך"). לבן הגיע ל"הפסקת אש" עם יעקב והבטיח לא לעבור את גל האבנים שהוצב לעדות, ואילו בלעם מפר את ההבטחה ואז האתון לוחצת את רגלו לגדר האבנים. לבן מנחש וקוסם בתרפים, ובלעם הקוסם מודה "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". בכלל, שימו לב כמה פעמים חוזר בדברי בלעם צמד השמות יעקב-ישראל.
אכן, חז"ל אומרים "בלעם זה לבן" (תנחומא ויצא יג). לבן מתגלגל ומופיע כבלעם, ומה מטרתו? לעקור את היחוד של עם ישראל. "לבן ביקש לעקור את הכל", לרמות ולגנוב ולומר 'הכל שלי' - "הבנות בנותי... וכל אשר אתה רואה לי הוא". ובלעם – רוצה לבלוע עם, לבלות ולבלבל את העם, וכשאינו מצליח בקללה הוא מייעץ לבלק להחטיא את ישראל ולבולל את העם.
לבן השתכלל, וכעת הוא מופיע כמי שכוחו בפיו לקלל ולהמית. כיצד מצליח בלעם בקללותיו, ומדוע הפעם לא הצליח? בלעם אומר על עצמו "יודע דעת עליון", ואומרים חז"ל: הוא יודע לכוון את אותו רגע – כהרף עין – שבו הקב"ה כועס, "אל זועם בכל יום", "כי רגע באפו", ואז בדיוק הוא מקלל.
בלעם אינו כופר בקיומו של ה', אך הוא חושב לנצל "חורים בהשגחה". אמנם בדרך כלל ה' משגיח על הבריאה לקיים אותה, אבל מדי פעם "נמאס לו", והוא כביכול עוצם עיניים ונח לרגע. בעומק, זו תפיסה פילוסופית האומרת: לא יכול להיות שבאמת אכפת לקב"ה מה קורה כאן. הרי העולם הזה מכעיס וגרוע, ולכן הקב"ה חייב לקחת "פסק זמן" מהעולם ולהתכנס בתוך עצמו (אגב, אם בלעם הוא פילוסוף אפשר לומר שהאתון היא העיר אתונה...).
המושג "דעת עליון" מתפרש בחסידות באופן הבא: נקודת מבט עליונה, כפי שהקב"ה כביכול משקיף על המציאות. מבחינה זו, כל הבריאה היא אפסית וזניחה ביחס לקיומו האמיתי של הבורא, "למעלה היש, ולמטה האין". לפי זה, כמה שהקב"ה מתייחס אלינו, הרי במקום העמוק ביותר העסק הזה לא ממש נוגע לו, "בכל צרתם – לא צר". לכן בכל יום יש רגע אחד שהקב"ה מסב את פניו מהעולם, רגע של כעס. את הפרצה הזו רוצה בלעם הרשע לנצל.
אבל יש משהו שבלעם אינו יודע. בלעם הוא היפוכו של משה רבינו, "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" – "אבל באומות העולם קם, בלעם". משה רבינו הוא בחינת הדעת של הקדושה, "אשר ידעו ה' פנים אל פנים", ואילו בלעם המתגאה כ"יודע דעת עליון" הוא "הדעת של הקליפה" (וכאן מתקשר "בלע בן בעור", הראשון ממלכי אדום שלפי הקבלה הוא "הדעת של עולם התוהו").
בלעם אולי קולט מהי "דעת עליון", אבל האמת היא שיש משהו מעל אותה דעת עליון. אחרי הכל ומעל הכל, לקב"ה אכפת מאד מאתנו. ואם רע לנו, גם לו כואב, "בכל צרתם לו צר [לפי הקרי בפסוק]". כלומר, גם "דעת עליון" של בלעם היא הסתכלות מוגבלת, המאיינת את מציאות העולם ומזלזלת בו. הקב"ה עצמו כולל "דעת עליון" ו"דעת תחתון" גם יחד – גם את האפשרות להתייחס לברואים כמשהו ממשי ואמיתי, שהרי מציאותם מגיעה ממציאותו יתברך.
בלעם מחפש ומחפש מתי ה' יכעס, "הוא חייב לכעוס" (אומר בלעם בכעס).... אבל זה לא קורה, "מה אזעום לא זעם ה'". ה' אומר לבלעם: אני באמת-באמת אוהב אותם, אכפת לי מהם והם 'נוגעים' לי במקום כל-כך עמוק שהעין השתומה שלך אינה מכירה (כי היא מעדיפה חושך, והאור הטוב מסמא אותה).
להרחבה: מבחר שיעורי התבוננות ח"ד ('חכמה בינה דעת'), הממד הפנימי ומעין גנים לפרשה
פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'
