יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
בפרשת "לך לך" ה' כורת ברית עם אברהם על ירושת נחלת עשרת העמים עד נהר פרת. "בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ה֛' אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר פְּרָֽת" (בראשית טו, יח). בברית המילה הוא מוסיף וכורת ברית על העם שיהיה "אב המון גויים" ועל השכינה שתשרה בישראל.
בפרשת "וירא", אחרי העקידה, הברית הזאת עולה מדרגה ואלוקים נשבע לאברהם: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'" שתהיה מבורך – "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ"; שזרעך יהיה רב בכמות וכנראה גם באיכות – "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם"; ושזרעך גם ינצח את אויביו וגם יביא ברכה לעולם – "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
לכאורה הברית והשבועה הן דבר אחד (עי' רמב"ן בראשית ו, יח. כו, ג). כיוון שעל ארץ ישראל נכרתה רק ברית, ואעפ"כ אומר אברהם לאליעזר כי אלוקים נשבע לו על הארץ: "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית כד ז). כך גם ה' אומר ליצחק: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו ג. וראה בראשית נ, כד. שמות יג. ה, יא ועוד רבים. וראה ברכות יח ע"ב). לכן יש אומרים שהברית והשבועה הן דבר אחד.
אבל לפי הגמרא שבועה היא לא ברית, ונראה שהיא גדולה ממנה. שהרי אחרי המבול אלוקים כרת ברית שלא יהיה מבול: "וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (בראשית ט, יא). ובספר ישעיה (נד ט) כתוב שה' נשבע שלא יהיה מבול: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ".
שואלת הגמרא (שבועות לו ע"א): איפה אלוקים נשבע שלא יהיה מבול? ועונה כי כל דבר שאדם אומר פעמיים הוא כמו שבועה. ולכן כפל המילים "וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (בראשית ט, יא), שחוזר ארבעה פסוקים אחר כך במילים "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, טו), הוא שבועה. מכאן למדה הגמרא הלכה שנפסקה ב"שולחן ערוך", כי האומר פעמיים "לא" או פעמיים "כן" ומתכוון להישבע - זו שבועה מחייבת (שו"ע יו"ד רלז ס"ע ה). מגמרא זו אנו לומדים שברית ושבועה הם שני דברים שונים.
אם כן, איפה כתובה השבועה של אלוקים על ארץ ישראל? והתשובה היא כמו בשבועה על המבול, בכפל המילים. בעניין ארץ ישראל מצאנו כפל כפליים של הבטחות. בפרשת "לך לך" ה' מבטיח לאברהם את ארץ ישראל לא פחות מחמש פעמים. ויש אומרים שהכפל נמצא בברית בין הבתרים, שם נאמר על הארץ כפל המילים "ידע תדע".
לדברי הרא"ש והשו"ע (ביו"ד רלז ה) כפל מילים מהווה שבועה רק אם המילים נאמרו צמודות זו לזו, ולכן לדעתם ילמדו את השבועה מ"ידע תדע". לכן הרא"ש גורס בגמרא כי השבועה שלא יהיה מבול כתובה בכפל המילים הצמודות: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא וכן דעת רש"י). אבל לגרסת הגמרא שלומדת את שבועת המבול מהפסוקים ט'-י"א וט'-ט"ו, שאינם צמודים, אפשר שפעמיים "לא" לא יהיו צמודים, ואפשר ללמוד את שבועת הארץ מחמש הפעמים בפרשת "לך לך" שאינן צמודות. מלשון הפסוק "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" משמע כי השבועה היא מריבוי ההבטחות בפרשת "לך לך" שאינן צמודות.
מה ההבדל בין שבועה לברית? מדברי חז"ל ומפרשת "בחוקותי" משמע שברית היא דבר שתלוי בתנאי, ושבועה לא תלויה בתנאי. כך לומדת הגמרא (סוטה יא ע"א) שכאשר המצרים אמרו "הבה נתחכמה" הם התכוונו להתחכם מול אלוקים. "בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. שנאמר (ישעיה נד ט) 'כי מי נח זאת לי וגו'" (עיין בראשית רבה וירא פרשה מט סימן ט, אוה"ח הקדוש בראשית ט, יא). מזה משמע שגם אם הם חוטאים – השבועה גורמת שלא יבוא מבול.
לכן אחרי שה' כורת ברית עם ישראל במעמד הר סיני, הוא רוצה להשמידם אחרי חטא העגל. כדי להצילם משה מזכיר את השבועה שאלוקים נשבע ומצילם: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שמות לב, יג) זכור לעם ישראל מה שאמרת אחרי העקידה "בי נשבעתי", ותצילם. משמע ששבועה מועילה להציל גם מי שחטא בחטא חמור כחטא העגל.
לכן יהושע כורת ברית עם הגבעונים ולא נשבע להם, מטעמי זהירות. שאם הגבעונים יפרו את הברית, יוכלו גם בני ישראל להפר אותה. "וַיַּ֨עַשׂ לָהֶ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית לְחַיּוֹתָ֑ם". אבל הזקנים נסחפים ונשבעים לגבעונים. "וַיִּשָּׁבְע֣וּ לָהֶ֔ם נְשִׂיאֵ֖י הָעֵדָֽה". וכאשר מתברר שהגבעונים לא באו מארץ רחוקה ולמעשה הם שיקרו לזקנים - לא יכולים בני ישראל לחזור בהם. "וְלֹ֤א הִכּוּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ לָהֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה". וזה חילול ה' (ראה גיטין מו ע"א).
לכן דוד המלך מזכיר בתהילים גם את השבועה שאלוקים נשבע לו וגם את הברית שכרותה לזרעו. "נִשְׁבַּע־ה' לְדָוִ֡ד אֱמֶת֘ לֹֽא־יָשׁ֪וּב מִ֫מֶּ֥נָּה מִפְּרִ֥י בִטְנְךָ֑ אָ֝שִׁ֗ית לְכִסֵּא־לָֽךְ: אִֽם־יִשְׁמְר֬וּ בָנֶ֨יךָ בְּרִיתִי֘ וְעֵדֹתִ֥י ז֗וֹ אֲלַ֫מְּדֵ֥ם גַּם־בְּנֵיהֶ֥ם עֲדֵי־עַ֑ד יֵ֝שְׁב֗וּ לְכִסֵּא־לָֽךְ" (תהלים קלב, יא-יג. וכן תהלים פט, ד-ו). ודבר זה נרמז בתפילה במילים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כיוון ששורש גזעו תמיד בארץ ועליו יש שבועה, אבל פריו שמתגלה בבנים שלו תלוי בשמירת הברית ולפעמים הוא נגדע ח"ו.
כך הוא עניין הברית והשבועה על גאולת ישראל. בעשרות מקומות בתורה מוזכרת השבועה ביחס לאבות. "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח ועוד רבים). והתורה מדגישה: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט, ה).
הברית, לעומת זאת, נכרתה גם עם האבות וגם עם הבנים. גם במעמד הר סיני וגם בעבר הירדן המזרחי. גם בהר עיבל, וגם בכל ברית מילה. עליה נאמר: "לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת ה֖' אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים", ומסביר רש"י: לא רק עם אבותינו בלבד, אלא גם אתנו (דברים פרק ה, ב-ה). וזה מה שנאמר על הגאולה: "אני ה' בעיתה אחישה". כשעל "אחישנה" יש ברית, אם נזכה – נחיש גאולתנו. ועל "בעתה" יש שבועה שתהיה גאולה "אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו" (אוה"ח ויקרא כה כה.).
הארת הַלְּבָנָה – סימן טוב לישראל
השבוע הייתה הַלְּבָנָה קרובה מאוד לכדור הארץ, והאור שלה האיר פי כמה. בפעם האחרונה שהַלְּבָנָה האירה באופן כזה זה היה בשנת תש"ח – שנת הקמת המדינה. השנה שבה השתחררנו משעבוד מלכויות, שעליו נאמר בגמרא ונפסק ברמב"ם "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
אם נתבונן בדברי חז"ל נראה שהקב"ה מאיר לנו או מסתיר לנו פנים דרך גרמי השמים. כך נאמר בגמרא (סוכה כט ע"א): "תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לעובדי כוכבים, לְבָנָה לוקה - סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללְבָנָה ועובדי כוכבים לחמה".
ומסיימת הגמרא: "ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר: 'כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה'. גויים יחתו, ואין ישראל יחתו".
מכאן למדנו שחוסר אור בלְבָנָה מלמד על חוסר הארת פנים מלמעלה, ותוספת אורה של לְבָנָה מלמדת על תוספת הארת פנים של מעלה, כפי שראינו בעינינו. ומכאן שצריך כל אדם לנצל את הארת הפנים גם באופן אישי, ובוודאי באופן כללי.
הגמרא (סנהדרין מב ע"א) ממשיכה ללמד על המשמעות של הארת הלבנה: "אָמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא, (שמות יב) 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה', וּכְתִיב הָתָם, (שם טו) 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'". כביכול הארת הלבנה היא כמו התגלות ה' בשירת הים אחרי קריעת ים סוף, שהצביעו עליו באצבע.
לכן יש חשיבות לקבל פני שכינה בכבוד גדול. וכתב בעל ה"בן איש חי": "ברכת הלבנה יאמר בשמחה ובנחת ושפה ברורה כי הוא כמקבל פני שכינה. ולכן חסידים ואנשי מעשה נוהגים לטבול ביום קודם ברכת הלבנה והוא מנהג יפה. בפרט אם אינו טהור מתשמיש המטה" (ויקרא ש"ש א').
ובהמשך הגמרא שם: "תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ – דַּיָּן". שמצווה זו היא חשובה ומעולה עד כדי כך, שדי במצווה זו שבגללה יתקיים עם ישראל בעולמו של הקב"ה.
בגלל חשיבות המצווה הזאת "אָמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, נֵמְרִינְהוּ מְעֻמָּד". ואנו מזכירים את דבריו בכל פעם שאנו מברכים על הלבנה, להזכיר לנו את חשיבותה של הברכה הזאת. שאנו מקבלים בברכה זו פני שכינה – ולכן צריך לעמוד "מפני כבוד שכינה" (רש"י שם).
יש חושבים בטעות כי קופצים בברכת הלבנה על מנת להראות שאין אנו יכולים לגעת בלבנה. "כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדִּיךְ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִגַּע בִּיךְ. כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לְהַזִּיקֵנוּ. לֹא יוּכְלוּ לִגַּע בָּנוּ. וְלֹא יִשְׁלְטוּ בָנוּ. וְלֹא יַעֲשׂוּ בָנוּ שׁוּם רֹשֶׁם". אבל באמת הקפיצות האלה הן ריקוד לכבוד השכינה – "כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדִּיךְ" – בחינה של ריקוד שעושים בשמחת הנישואין של הקב"ה ועם ישראל.
לא מדובר בדרשה פשוטה גרידא. כך ממש כתוב ברמ"א (תכו) "ונוהגין לומר 'דוד מלך ישראל חי וקיים' שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר 'שמש ומגן ה''. ולכך עושין שמחות ורקודין בקידוש החדש דוגמת שמחת נשואין" (בחיי פרשת וישב וד"ע). ללמדך כי כל השמחות והריקודים שעושים או שצריכים לעשות בברכת הלבנה, הם על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא בעת הגאולה. ועל כן השמחה בברכת הלבנה צריכה להיות ברמה של "שמחת נשואין" כדי ש"כנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה".
זה הטעם שבגללו אנו מברכים את ברכת הלבנה תחת כיפת השמים. "והטעם, דקידוש הלבנה הוא כקבלת פני השכינה ואין זה דרך כבוד שיהא עומד תחת הגג, לפיכך יוצאין מתחת הגג לרחוב כדרך שיוצאין לקראת מלכים" (משנה ברורה ס"ק כא).
ומכל מקום כל זה הוא רק לכתחילה. אבל מי שחולה או שאינו יכול לצאת לחוץ בגלל הנוכרים, או מחשש שהרחוב אינו צנוע או שהרחוב מלוכלך ויש בו ריח רע – יכול לברך תחת קורת גג. שהרי העיקר הוא כבוד השכינה. ואם בחוץ אין כבוד – איך יברך שם?
כיוון שברכת הלבנה כמוה כשמחת נישואין, נאמר במסכת סופרים (פרק כ) "ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ותולה עיניו כנגדה ומיישר את רגליו ומברך". וכתב על זה בבית יוסף: "במסכת סופרים אמרו אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם. יש אומרים עד מוצאי שבת שמברכין על הבשמים. ואין זה מתקבל כלל דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת. ויש מפרשים שתתבשם לשון חופה ודומה לו 'עביד בוסמא לבריה'. ורצונו לומר משעה שתעשה כמו חופה, שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה. ונראה למורי שפירושו שתתמתק, מלשון לבסומי קלא. כלומר משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנה" עכ"ל.
ב"שולחן ערוך" (תכו ב) נפסק כמו הדעה הראשונה. שכך כתב מרן: "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים". וכתב על זה המשנה ברורה (שם ס"ק ד) וז"ל "אין מברכין אלא במוצאי שבת למצוה מן המובחר הוא". אבל גם אם מברכים את הלבנה ביום חול, צריך להקפיד על בגדים נאים. כמו שכתב במסכת סופרים לברך ברכת הלבנה כשהוא מבושם ובבגדים נאים. וכתב בס' מגיד מישרים סימן זה יהיה בידך בחודש שתברכו ברכת הלבנה במוצאי שבת, תמצאו הצלחה - וכשתתכסה ותתעלם ולא יוכלו לברך אותו החודש לא יהיה מוצלח ח"ו".
ובכה"ח (תכו ס"ק כא): "שמעתי שאומרים בדמשק ששאלו להרה"ג חיים ויטאל טעם למה אנו מברכין ברכת הלבנה במוצאי שבת, ואמר כי הטעם הוא שאז נחרב הבית והלכה השכינה בגלות, לכן אנו אומרים שעתידין להתחדש כמותה. הרי ביום שנחרב אנו מבשרין חידוש ישראל והשכינה" (מהר"י צמח בפרי עץ חיים שער י"ט פרק ג').
נוהגים לברך על הלבנה במוצאי יום הכיפורים, אחרי שאוכלים מעט, כי לא באים לחתונה ברעב. וכן במוצאי תשעה באב ולא בתשעת הימים, שאלה ימים שלא עושים בהם שמחת נישואין. ומי שלא יכול לטעום משהו לפני ברכת הלבנה - לכל הפחות ירחץ את פניו או את פיו כדי לברך אותה בשמחה (בא"ח דברים כח).
וכתב כה"ח שם "וכן כתב מהר"י צמח שבדמשק שאלו להרב רבי חיים ויטאל ז"ל: למה אומרים ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב? והשיב: לבשר ללבנה ולישראל כי אף על פי שנחרב הבית וגלו, הרי הם עתידים להתחדש כמותה, והרי ישראל והשכינה עתידין להתחדש. וזהו בשורה אז. וגם כי בתשעה באב נולד משיח.
ועיקר הריקוד שאנו עושים בברכת הלבנה הוא שלוש פעמים, שכך כתב בעל ה"בן איש חי" (ויקרא ש"ש כה) כי בעירו היו רוקדים כמה וכמה פעמים. אבל העיקר הוא לרקוד שלוש פעמים בעת אמירת "כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדִּיךְ", כל פעם שלוש פעמים, וכל זה הוא "כנגד עליות ספירות שמכוונים בהם עתה". וממשיך הרב וכותב "ופה עירנו בגדאד נוהגים לדלג הדלוגים באומרם 'סימן טוב תהי לנו' ואנא עבדא עושה כמנהג העיר. אך כשאני אומר 'כשם שאנחנו מרקדים' אדלג עוד שלשה דילוגים וכן אני מורה לאחרים. ומנהגינו פה לדלג שלשה דלוגים כשאומרים 'דוד מלך ישראל חי וקיים'".
את הריקוד המשולש הזה אנו עושים רק אחרי שבעה ימים שלמים ממולד הלבנה. שהמולד הוא לא ממש בראש חודש, אלא יום או חצי יום קודם לכן. וממולד הלבנה מתחיל אורה להתמלא, ולכן סופרים שבעה ימים מעת לעת מהמולד. ולכן גם מכריזים עליו בשבת לפני ראש חודש, בהכרזת החודש, לצורך ברכת הלבנה שתהיה בזמנה.
ובאמת על-פי הפשט כתב הרמב"ם, ומביאו הטור, שאפשר לברך ברכת הלבנה מיד בראש חודש. אבל כבר כתב רבנו יונה שצריך לברך על הלבנה רק אחרי שלושה ימים, וכך פסק המשנה ברורה. אבל ה"שולחן ערוך" פסק על-פי חכמי הקבלה שהביא בבית יוסף "והר"י גיקטילי"א. בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים". וכך פסק מרן ב"שולחן ערוך" על-פי הקבלה: "אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה" (תכ"ו ס"ד). על הלכה זו לא נחלק הרמ"א. כך גם דעתם של האר"י הקדוש זיע"א ושל רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו.
כיוון שברכת הלבנה היא תפילה והודאה על ההתחדשות של הלבנה ושל עם ישראל לקראת הגאולה, וכיוון שהיא מכוונת כנגד שמחת הנישואין של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, הגויים מסתכלים עלינו, ואנו יודעים שיהיו גויים שישמחו בגאולה. עליהם נאמר: "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים". עם זאת אנו יודעים שיהיו גויים אחרים שלא ישמחו וירצו לעצור את העלייה או את ההתיישבות או את בניין ירושלים, ועליהם נאמר: "ה' מלך ירגזו עמים". כך היה בימי בית שני, שהגויים שגרו כאן בארץ הצרו לעזרא ונחמיה ונעזרו במלכים שניהלו אז את העולם, כורש ואחשוורוש. וכך לצערנו יש גם היום.
יש סוג שלישי של גויים שינסו להילחם ולעצור את הגאולה בגופם ממש. כך היה עמלק, גוג ומגוג, וכך הערבים של ימינו. מנסים לעצור את ההתיישבות ואת העלייה, את בניין ירושלים ואת בניין יהודה ושומרון. על כל הגויים הללו אנו אומרים בברכת הלבנה "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" ישר והפוך, כמו שמחרימים חרם על רשעה.
ה"בן איש חי" אומר כי הרשעה של עשו ושל ממשיכי דרכו היא שהם משתמשים בשמו של ה"שלום" לשם רשעתם. ודבר זה נרמז בשמו של עשו שהוא בגימטרייה "שלום", ללמדך שהוא משתמש בשם של קדושה להכשיר את כל התועבות הרעות שבלבו. לכן אנו אומרים בברכת הלבנה "שלום עליכם" שלוש פעמים כדי להרבות שלום ואחווה בינינו וכדי להגן מקטרוגו של עשו שבא בשם ה"שלום".
ממשיך ה"בן איש חי" ומסביר למה אומרים "שלום עליכם" שלוש פעמים דווקא, על-פי האמור במדרש תנחומא (קדושים פרק טו) שאומר רבי אלעזר כי אחרי שיעקב לקח את הברכות מעשו, "שלש דמעות הזיל עשו הרשע. אחד מעינו של ימין ואחד מעינו של שמאל והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה. אימתי? בשעה שברך יצחק את יעקב. שנאמר (בראשית כז) 'וישא עשו קולו ויבך' בוא וראה כמה שלוה נתן לו הקב"ה שנאמר (תהלים פ) 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' שלוש אין כתיב אלא שליש. שלא היו שלוש שלמות".
על-פי זה פירש בעל ה"בן איש חי" למה נותנים צדקה בכל יום שני-שלישים ושליש. והטעם הוא להגן מקטרוג שלוש הדמעות, אשר שתיים ירדו והשלישית נקשרה בין עיניו. לזה אומרים "והיה מעשה הצדקה שלום", שיהיה לנו שלום מקטרוג דמעות עשו, שבגימטרייה מספרו הוא 376 כמספר המילה "שלום". ויהי רצון שנזכה לימים הללו של הארת פנים. אמן ואמן.
