וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה
הגמרא במנחות (כח ע"ב) אומרת שלא בונים בית פרטי שנראה כמו ההֵיכָל, לא שולחן כשולחן המקדש ולא מנורה כמנורת המקדש, אבל מותר לבנות מנורה של חמישה, שישה ושמונה קנים "וְשֶׁל שִׁבְעָה לֹא יַעֲשֶׂה וַאֲפִלּוּ מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאִי. אָמַר לֵיהּ, מִשָּׁם רְאָיָה? שִׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ, וְחִפּוּם בְּבַעַץ (ניקל), הֶעֱשִׁירוּ - עֲשָׂאוּם שֶׁל כֶּסֶף, חָזְרוּ וְהֶעֱשִׁירוּ - עֲשָׂאוּם שֶׁל זָהָב".
לפי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אסור לעשות מנורה של שבעה קנים מעֵץ, כיוון שמנורה מעֵץ כשרה למקדש. לפי חכמים מנורה מעֵץ פסולה למקדש, ולכן מותר לאדם פרטי לעשות כמוה לעצמו. ומודים חכמים לרבי יוסי שאסור לעשות מנורה לשימוש פרטי משאר מיני מתכות, כיוון שמנורה משאר מיני מתכות כשרה למקדש, וכן עשו מַלְכֵי בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאִי מנורה כשניצחו את מלכי יוון ועשו מנורה משִׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל שצופו בניקל. והדליקו בה שמונה ימים ויותר עד שהעשירו.
מנורה משאר מיני מתכות כשרה, אע"פ שהתורה אמרה "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שמות כה לא). אין הזהב והגביעים והעובדה שהיא מקשה אחת אלא להידור מצווה. אבל אפשר שלא לעשות מנורה מזהב, ובמקרה זה היא יכולה להיות מורכבת מחלקים שחוברו יחדיו. "באה זהב - באה ככר. אינה באה זהב - אינה באה ככר. באה זהב - באה גביעים כפתורים ופרחים. אינה באה זהב - אינה באה גביעים כפתורים ופרחים". "באה זהב - באה מקשה. אינה באה זהב - אינה באה מקשה" (מנחות כח ע"א).
לא נדרשו ישראל להלכה זו אלא בימי החשמונאים. שמלבד היותם מעטים וחלשים, הם היו גם עניים. אחרי 180 שנה של שלטון היוונים שעשקו ורצצו את העם, לא נותר להם רכוש שממנו היו יכולים לבנות מנורת זהב, ועל כן הם עשו את המנורה מגרוטאות, שִּׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל שחוברו יחדיו וציפו אותם בְּבַעַץ (ניקל), "הֶעֱשִׁירוּ - עֲשָׁאוּם שֶׁל כֶּסֶף, חָזְרוּ וְהֶעֱשִׁירוּ - עֲשָׁאוּם שֶׁל זָהָב" (מנחות כח ע"א).
ויש שואלים שאלה גדולה: למה בשמן המנורה היה נס כל כך גדול, שמצאו פך טהור בחותם כהן גדול ונעשה בו נס שדלק לשמונה ימים, ואילו במנורה לא נעשה נס שימצאו מנורה מזהב טהור? למה לא מצאו גם כיכר זהב ויצרו ממנו מנורה של זהב, כדרך שעשה משה? למה נאלצו בני חשמונאי להדליק מנורה משיפודים של ברזל, שאינה מקשה אחת ואינה מקושטת בגביעים, כפתורים ופרחים?
בכדי לענות על השאלה הזאת צריך להזכיר את מה שאמרו חכמינו "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וּבַעַל קוֹמָה" (שבת צב ע"א). מי שמעיין בגמרא רואה שמדובר על חכמים וגיבורים ועשירים של ממש (כסף משנה יסודי התורה ז א). כך היה משה רבנו גיבור, שהרים את המשכן בעצמו, שבר את הלוחות, ניצח את סיחון ועוג, ולא היה רק גיבור שכובש את יצרו. כך היה שלמה המלך עשיר, ששרתה שכינה בימיו מתוך חכמה, גבורה ועושר, ולא רק עשיר ששמח בחלקו. וכך היה העושר, החכמה והגבורה של האבות הקדושים.
החשמונאים חידשו, שלפעמים השכינה שורה לא רק בגיבור של ממש, אלא בגיבור שכובש את יצרו. לא רק בעשיר שיש לו אוצרות זהב וכסף, אלא גם בעשיר ששמח בחלקו (עיין רמב"ם יסודי התורה ז ובמפרשים). אלא שבמקרה זה אין השכינה שורה בקביעות כדרך ששרתה בימי משה ובימי שלמה (רא"ש מובא בכסף משנה שם). עוד חידשו החשמונאים, כי אע"פ שאין השכינה שורה בדרך כלל כשאין דורו של אדם ראוי לכך (סוטה מח ע"א), כאן שרתה עליהם שכינה אע"פ שרק מעטים שמרו את מצוות ה' והלכו בדרכם, אע"פ שרוב רובו של הדור ההוא לא היה ראוי לכך.
בזכות החידוש הזה זוכים בני ישראל למעט השראת שכינה גם בגלות, אע"פ ששם הם חלשים ועניים (מגילה כט ע"א), לרוב חיבתו של הקב"ה לעמו, ובמיוחד כשהם מוסרים את נפשם למענו. על כן נעשה הנס בחנוכה דווקא בשיפודים של ברזל ולא במנורת זהב. דווקא בשיפודים מחוברים ולא במנורת מקשה. דווקא בציפוי ניקל ולא במנורה מפוארת שיש בה גביעים, כפתורים ופרחים. להראות את הנס הגדול שהשכינה שורה והנרות דולקים מעבר לזמנם אע"פ שהכלים הם לא הכלים המושלמים ביותר (עיין אגרות ראיה ח"ג תשצז).
כדי להבין את גודל הנס צריך לזכור כי המנורה שבמקדש היא מנורה ששורה עליה אור ה'. היא החביבה לפני הקב"ה יותר מכל, ועל כן הוא מסלק כל אורות של מעלה בשביל אורות המנורה של מטה.
ה"שפת אמת" מזכיר את המדרש (רבה במדבר טו ח) שממשיל את רצון ה' לשכון בבית המקדש במשל הבא: "למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי (תכין לי סעודה). הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו". הביאו אתם השמשים של המלך מנורות מלכותיות לבית ידיד המלך, כי חשבו שזה לא מכובד למלך להתארח במקום פשוט.
"כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות (הצלחות והכלים היו פשוטים ביחס לכבוד שרגיל בו המלך. ולכן נתבייש ידיד המלך והטמין את כל מה שהכין. בא המלך וראה שאין שולחן ואין סעודה) אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך".
ממשיך המדרש ואומר שהנמשל הוא המנורה של המקדש. "וכן הקב"ה כולו אורה שנאמר (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' והוא אמר לישראל: התקינו לי מנורה ונרות. מה כתיב שם? 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' 'ועשית מנורת זהב טהור'. כיון שעשו - באת שכינה. מה כתיב שם? 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד' (והענן הוא רמז למשרתי המלך שהביאו כבוד עליונים לתוך המשכן, והבריחו את משה ואהרון). מיד קרא למשה 'ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר' מה דבר אליו? 'בהעלותך את הנרות'." מהמדרש למדנו כי אור המנורה מלמד על נוכחות ה' בתוכנו. עוד למדנו שמרוב אהבת ה', לנו אין הוא חפץ באורות של מעלה אלא באור המנורה הקטנה שבבית המקדש.
חכמינו בגמרא הסבירו מהי המנורה שראה משה בהר קודם הקמת המשכן. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ, וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ, וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָאָה מֹשֶׁה וְעָשָׂה כְּמוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כּה) "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (מנחות כט ע"א).
זכריה הנביא חידש לנו בנבואתו (ד), כי המנורה העליונה לא נוצרה רק לשעתה להראות למשה איך לבנות את המנורה של מטה. מנורה זו קיימת תמיד מול המנורה של מטה. וזה הפירוש של הציווי בתורה "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שהנרות של מטה מאירים מול המנורה העליונה (שפת אמת, בהעלותך - תרל"ח).
שמעתי מהרה"ג מרדכי גרינברג שליט"א רמז יפה בפרשת "בהעלותך", שכאשר התורה מצווה את משה על הקמת המנורה היא אומרת לו לשים מנורה של מטה כנגד מנורה של מעלה. אם נתבונן נראה שכאשר התורה מדברת על המנורה שמשה בנה היא כותבת מְנֹרָה בלי ו', וכשהיא מדברת על המנורה של מעלה היא כותבת מְנוֹרָה עם ו': "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח).
וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה
הרמב"ם פותח את הלכות חנוכה בהדגשת נס ההצלה שעשה הקב"ה לישראל. "עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם וְהִצִּילָם וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי" (חנוכה פרק ג א).
מקור דברי הרמב"ם הוא בגמרא (עבודה זרה ט ע"א) שאומרת: "מַלְכוּת פָּרַס בִּפְנֵי הַבַּיִת שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבַּע שָׁנָה". אחר כך בא אלכסנדר מוקדון וכבש את ארץ ישראל מידם והניח לעם ישראל לעסוק בתורה ולקיים מצוות ללא הפרעה. אחרי אלכסנדר באו יורשיו ו"גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטְּלוּ דָּתָם וְלֹא הֵנִיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ הַטָּהֳרוֹת וְצָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל" (רמב"ם שם).
180 שנה של מלכות יוון הם תקופה ארוכה מאוד. גם אם מורידים מתוכן את השנים המעטות שמלך אלכסנדר בהגינות עד שמת ממחלה בן 32, נשארות יותר מ-150 שנים של שלטון יווני רע ואכזר. בתחילה הם סחרו בכבוד המקדש ומכרו את הכהונה הגדולה למרבה במחיר. כך קונה יאסון את התפקיד הנחשק ומייסד בירושלים גימנסיון ואפביון, שבהם מתנהל פולחן יווני אלילי. בשני מוסדות החינוך היוקרתיים האלה מתחנכים בני העשירים היהודים והכוהנים להיות מוכשרים לקבל משרות בממלכה ההלניסטית. בספר מקבים ב' מתואר כיצד המוסדות הללו התייקרו בעיני הכהנים והעשירים עד שהם היו עוזבים את עבודת בית המקדש כדי להשתתף בתחרויות בגימנסיון. לא פלא שהכהן הגדול יאסון משנה את שמה של ירושלים לשם יווני, "אנטיוכיה", על שמו של המלך אנטיוכוס הנערץ, וכך התרבות היהודית מתחלפת לתרבות הלניסטית.
על ניצחון מלכות בית חשמונאי אנו מודים לה' אלפי שנים, אע"פ שהמלכות הזאת לא הייתה מבית דוד ולכן היא לא החזיקה מעמד. כל בניו של מתתיהו נהרגים בקרבות (רמב"ן בראשית מט י), אע"פ שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל.
הנכדים של מתתיהו כבר החליפו את עורם. בנו של שמעון החשמונאי היה יוחנןהורקנוס שמלך תחתיו. והוא היה אותו "יוחנןכהן גדול" שחז"ל מעידים עליו שבסוף ימיו נהיה צדוקי. וכך כותב הרמב"ם: "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה" (עבודת יום הכיפורים א ז).
בנו ינאי ייבם את שלומציון ומלך שנים רבות. מצד אחד הוא הרחיב את גבול ישראל: "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה". ומצד שני הוא רצח את כל הסנהדרין, כפי שחז"ל מספרים במסכת קידושין (סו ע"א). אשתו שלומציון מלכה 12 שנים אחרי מותו, ומלכותה הייתה אחת מתקופות השקט והפריחה הגדולות בכל מלכות בית חשמונאי. אבל בניה הורקנוס וארסטובלוס רבו בניהם (מנחות סד ע"ב), ובימיהם נעץ חזיר את ציפורניו בחומה "ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמה יוונית". האחים הללו הביאו את פומפיוס מרומא שיעשה שלום בניהם (רש"י שיר השירים ו יב) ובמעשה זה הם "שעבדו ישראל לרומיים" (ספורנו בראשית לז. דברים כח). על זה כותב הר"ן בדרשותיו "והמלכים אשר מלכו בבית שני לא היתה מלכותם מצד עצמם כלל אבל הם כפקידים למלך פרס ורומי גם לזולתם מן המלכים" (דרוש שביעי).
שנתיים אח"כ כבש המצביא הרומאי פומפיוס את ירושלים. ובימיו עולה הורדוס למלוכה אחרי שהיה ביחד עם אביו עבד אדומי שגויר על-ידי הורקנוס. ובמסכת בבא בתרא (ג ע"ב): "הוֹרְדוּס, עַבְדָא דְבֵית חַשְׁמוֹנָּאִי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּנוֹקֶת. יוֹמָא חַד שְׁמַע הַהוּא גַּבְרָא בַּת קַלָא דַּהֲוָה קָאָמְרָה, כָּל עַבְדָּא דְּמָרִיד הַשְׁתָּא, מַצְלַח. קָם, קַטְלִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָותֵיהּ, וְשַׁיְירָהּ לְאוֹתָהּ תִּנוֹקֶת". הורדוס עבד בית חשמונאי היה, נתן עיניו באותה תינוקת מבית חשמונאי. יום אחד שמע הורדוס בת קול שאומרת: כל עבד שמורד כעת, מצליח. קם והרג לכל אדוניו מבית חשמונאי והשאיר רק את אותה ילדה. כאשר ראתה שהוא מבקש לשאת אותה, עלתה לראש הגג והרימה קולה ואמרה: כל מי שיבוא ויאמר שהוא מבית חשמונאי – עבד הוא, שלא נשארה מהם אלא אותה ילדה, ואותה ילדה נפלה מהגג לארץ.
"אָמַר, מַאן דָּרִישׁ, 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'? רַבָּנָן. קָם קַטְלִינְּהוּ לְכּוּלְהוּ רַבָּנָן". אמר הורדוס: מי זה שיכול לערער על מלכותי ולומר שרק יהודי יכול למלוך ולא גר? חכמים. הלך והרג את כל חכמי ישראל חוץ מבָבָא בֶן בּוּטָא. באופן מדמם זה ניהל הורדוס את מלכותו. השושלת שלו מלכה בישראל 103 שנים, כשנכדיו אגריפס הראשון ונינו אגריפס השני מנהלים מלכות רגועה ומתחשבת יותר. גם המלכים הללו מלכו תחת עינם הפקוחה של הרומאים, שניצלו את המלכות המשועבדת הזו לטובת עצמם.
אם מלכות בית חשמונאי ובית הורדוס היא כל כך פגומה, למה אנחנו חוגגים חנוכה על מלכות זו כבר אלפי שנים, מאז ועד היום? התשובה היא שכל חסרונותיה של המלכות הזאת הן טיפה מן הים לעומת העוולות והצרות שגרמו לנו מלכות יוון ומלכות רומא. גם כל המלכויות האחרות שהיינו בתוכן במשך כל שנות גלותנו הרבו פשע ורשע לבלי חוק. הן במסעי הצלב והן באינקוויזיציה. הן בארצות ערב והן ברוסיה הצארית והקומוניסטית. מסתבר שעם כל רשעותם של ינאי ושל הורדוס, הם היו טובים הרבה יותר מנבוכדנצר וטיטוס. ואע"פ שאין טובתם שלמה – אנו מודים לה' על מלכותם בכל לבנו, כי שלטון יהודי, גם עם כל חסרונו, הוא טוב אלף פעמים יותר מכל שלטון זר שהוא.
הדברים הללו נכתבים בשבוע שבו ממשלת ישראל החליטה על פינוי עמונה ועל הריסתה. המעשה הזה הוא חמור מאוד. אעפ"כ המעשים הללו הם כאין ואפס לעומת רשעות הטורקים ששלטו פה וגירשו מהארץ עשרות אלפי יהודים והביאו במקומם עשרות אלפי ערבים מהארצות השכנות בכדי למנוע את התיישבות היהודים (ועד היום אנו סובלים מהם). הבריטים שירשו אותם הביאו גאולה פורתא, הבטיחו לנו שחרור משעבוד מלכויות וחזרו בהם. בחסותם נעשו פרעות ביהודי צפת וחברון בתרפ"ט ובתרצ"ו. עם זאת הם היו טובים יותר מהטורקים, ובימיהם הכפיל הישוב היהודי את עצמו מ64,000 ל-600,000.
כשחזרה המלכות לישראל בתש"ח נפתחו השערים, על אף שהיו אלה שליטים שסירבו בעקשנות לקרוא בשם ה'. התעצמה בימיהם העלייה והעולים לא גורשו לקפריסין. ירושלים שוחררה, ומספר היהודים עלה מ-600,000 ל-2.5 מיליון. השלטון לא עצם עין כשטבחו ביהודים, והתורה החלה לפרוח. אחר כך עלו שליטים שקראו בשם ה' אבל ויתרו על חלקי ארץ ישראל. בימיהם התיישבו מאות אלפי יהודים ביהודה ושומרון. מספר היהודים היום בארץ ישראל הוא 6.5 מיליון, ובעזרת ה' נתקדם מהמספר הזה והלאה לגאולה שלמה.
כשם שאנו מודים על מלכות ישראל שחזרה לישראל בימי החשמונאים למרות כל חסרונותיה, כך אנו מודים לה' בפה מלא על מלכות ישראל של היום. שהיא טובה פי אלף מכל מלכות זרה אחרת שבעיניה דם יהודים הוא הפקר. ומתוך הודאה זו נתפלל לגאולה שלמה ולמלכות בית דוד במהרה. אמן.
מצוות נר חנוכה חביבה היא עד מאוד
במסכת שבת (כב ע"א) יש מחלוקת בין רב לשמואל אם מדליקים נר מנר או לא. להלכה אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה ע"י גפרור, קיסם וכד', אבל מותר להדליק נר חנוכה ישירות מנר אחר. לדעת הרמ"א, למרות שהגמרא פסקה שמותר להדליק נר מנר, בימינו אסור כיוון שבנר אחד אדם יוצא ידי חובה, אם כן באופן זה מדליק אדם נר של פטור מנר של חיוב. לדעתו כל מה שהגמרא התירה זה במקרה שמדליקים רק נר אחד ואדם אחד מדליק מחברו.
אמנם לדעת השו"ע אפשר להדליק נר מנר גם ביום השני והלאה, כי הידור מצווה נקרא חלק מהמצווה. מטעם זה, אדם ששכח לברך על הנרות והדליק נר אחד יכול לברך ולהדליק את שאר הנרות. שכל עוד הוא עוסק במצווה, שיירי המצווה הם חלק מהמצווה. "ובשעת הדחק מותר להעביר אש מנר חנוכה גם על ידי קיסם, רק יזהר שלא יכבה הקיסם לפני שהדליק בו נר חנוכה" (בא"ח חנוכה י"ט). כיון שבהדלקה זו הוא לא מבזה מצווה שכולם רואים שהוא מדליק על ידי קיסם לא להנאת עצמו אלא להדלקת הנר השני.
הרמב"ם פוסק שהדלקת הנרות היא כדי שנודה לה'. "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (הלכות חנוכה פרק ד יב). לכן לפי מסכת סופרים (כ) אומרים "הנרות הללו", בין ברכה ראשונה לשנייה, כי הם חלק מהמצווה.
להלכה אנחנו לא נוהגים כך ואומרים "הנרות הללו" אחרי שלוש הברכות ביום הראשון, ואחרי שתי הברכות בשאר הימים. אבל בוודאי שאפשר לומר את המילים הללו אחרי הדלקת הנר הראשון, וכך ראוי לעשות. "ומיד אחר גמר הדלקת הנר הראשון שהוא עיקר יאמר הנרות הללו, ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו" (רש"ל בתשובה סימן פ"ה, ט"ז ס"ק ה', מגן אברהם ס"ק ג'. בן איש חי חנוכה א'). "ומכל מקום מי שאומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי" (משבצות זהב אות ה', משנה ברורה אות ח').
במסכת סופרים (כ) כתב כי צריך לומר את ההלל בנעימה. לקיים מה שנאמר (תהלים לד) "ונרוממה שמו יחדיו". ועל כן יש להשתדל במיוחד בהלל לאומרו בציבור, כי הודאה ושמחה של ציבור גדולה יותר מתקבלת יותר. וכתב בעל הבן איש חי כי צריך להיזהר במיוחד בְּהַלֵּל שֶׁל חנוכה "לְאוֹמְרוֹ בְּכַוָּנָה וּבְשִׂמְחָה, כִּי אֲפִלּוּ בְּחַג הַמַּצּוֹת אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל גָּמוּר, וְכָאן אוֹמְרִים הַלֵּל גָּמוּר שְׁמוֹנָה יָמִים. עַל כֵּן יֹאמַר אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה וּבְשִׂמְחָה רַבָּה" (כ"ח).
גם נשים יגמרו את ההלל בברכה בימים אלו, כיוון שהוא מסדר התפילה ונשים חייבות במצוות חנוכה (עיין רמב"ם חנוכה פ"ג הלכ' י"ד, תוס' סוכה ל"ח: "מי שהיה", ועיין שד"ח אסיפת דינים חנוכה סי' ט' אות ב). ולדעת הרה"ג אוירבך זצוק"ל, אם אישה לא אמרה הלל, תכוון בברכת "הנרות הללו" לצאת ידי חובת הלל ותודה. כיוון שכך היא תקנם של ימים אלו להלל ולהודות. ואם לא יצאה ידי חובה בהלל שבתפילה, תכוון לצאת ב"הנרות הללו" שבהדלקת הנרות.
ויהי רצון שנזכה לראות באור ה' דרך נרות המנורה הטהורה שבמקדש במהרה בימינו, אמן.
